חלוצת העידן החדש – חלק ב'

לחלק א'»

החיפושים נמשכים

הזוגיות שלך הסתדרה, נהיית מעורה בכל השיטות, ובכל זאת המשכת לחפש. מה היה חסר לך?
"הזוגיות הסתדרה, אבל כל הזמן אמרתי לעצמי שאני חייבת למצוא את המשותף בין כל השיטות. הרגשתי כמו ילדה שסיימה זה עתה את גן הילדים, מתחילה להביט על העולם בעיניים גדולות ומבקשת לטעום מכל דבר. וכל דבר טוב שטעמתי רציתי להפיץ לאחרים. אבל לעצמי עדיין לא קיבלתי תשובות מספקות".

ומצאת את אותו דבר משותף?
"אני חושבת שכן. המשותף לכולן הוא העובדה שאנחנו יוצרים כביכול את המציאות שלנו, כל מה שאנחנו עושים חוזר אלינו כפליים וכן הלאה. אלא שכל שיטה אומרת את זה קצת אחרת. עם זאת, משום שיטה לא קיבלתי תשובה ברורה לשאלות כמו איפה האמת? איפה הכול נפגש? לא קיבלתי תמונה שלמה, ובשנת 1997, למרות שהצלחנו והיינו במרכז החברה, התחלתי להתייאש".

ומה קרה אז?
"באותה תקופה היינו יורדים הרבה לסיני, ויום אחד בדרכנו חזרה עצרנו לכוס קפה אצל חבר ב'פארק ספיר' שבערבה. כשהגענו לשם שאלנו אותו: 'תגיד, אתה מטורף? מי חי במקום העלוב הזה?'. אז הוא אמר: 'בואו, אני רוצה להראות לכם משהו'. הוא הכניס אותנו לנווה מדבר שנקרא אז בשם 'העמק הנעלם'. נכנסתי לפארק וראיתי אגם טבעי מורחב, דשאים וברווזים, וזה העביר צמרמורת בכל הגוף שלי. אמרתי לבעלי: 'גידי, הגענו הביתה', והתחלתי לחקור את החבר איפה נמצאים הבתים הקרובים ביותר. חודש לאחר מכן כבר גרנו שם. את ניהול החנות העברנו לאחד המכרים".

זה מעבר קיצוני, מלב תל אביב לערבה הצחיחה.
"כך הרגשתי בהתחלה. התפאורה התחלפה – מהבימה המרכזית הגעתי אל מאחורי הקלעים. התחלתי לעבוד שם בהוראה, העברתי סדנאות וכתבתי, ולאט לאט התאהבתי במקום".

ההתמודדות עם הסרטן

בשנת 2004, כשכבר נראה לה כי היא מצאה את המנוחה והנחלה, אובחנה אצל בר-שלום מחלת הסרטן. למחרת האבחון עזבו היא ובעלה את הערבה ונסעו לתל אביב לקבל את הטיפולים הנחוצים לה בבית החולים איכילוב.

"לא יכולתי לישון בלילות, ולא ראיתי כל מוצא לכאבים", נזכרת בר-שלום באותם רגעים קשים. "נהגתי להתיישב ליד המחשב ולכתוב. הכתיבה תמכה בי לאורך כל המאבק שלי במחלת הסרטן. בתקופת המחלה גיליתי שהסרטן לא היה רק בגוף הפיזי, אלא גם בגוף הרגשי; להחלים מהסרטן ה'פיזי' לקח לי פחות זמן יחסית מן ההחלמה מ'הסרטן של הנפש'".

ובכל זאת, רגע לפני המפנה הנפשי הצלחת לנצח גם את הסרטן ה'פיזי'. מה הייתה נקודת המפנה?
"קשה לי להצביע על נקודת מפנה אחת שהביאה אותי לנצח את המחלה, מכיוון שבכל שלב היתה נקודת מפנה אחרת. יכולתי לבחור להרים ידיים כמה פעמים, כך שהבחירה שלי לחיות לא הייתה מוטלת בספק. בתקופת המחלה היה עליי לבחון מחדש את כל המחשבות והאמונות שלי, ולעשות סדר בבלגן. בסופו של דבר, קיבלתי את החיים במתנה. להחלים מהסרטן היה בעבורי השיעור הגדול מכולם. לכן אני מודה למחלה, כי מה שלמדתי באמצעותה לא יסולא בפז".

ולאן המשכת מהנקודה הזו?
"זו בדיוק השאלה ששאלתי את עצמי, 'לאן מתקדמים?'. במהלך המאבק בסרטן הרגשתי שהדבר שאני הכי רוצה זה לחיות, אך למרות זאת, מיד עם החלמתי נכנסתי לדיכאון עמוק. חשבתי לעצמי 'אלוהים, אני בת 67 ונשארתי בחיים, אבל מה אעשה בחיים האלה? מה נשאר עוד לעשות? אתה יכול לחדש לי משהו שאני לא יודעת?'. באותו זמן לא היה ספר בנושא העידן החדש שלא קראתי או סדנה שלא עברתי, וחשבתי לעצמי 'מה כבר יכול לרגש אותי?' הרגשתי ריקנות איומה, כאב עמוק שנבע מאותו קול פנימי שדחף אותי קדימה".



בחזרה לחיפוש, הפעם בגוגל

ואז, באמצעות חיפוש אקראי בגוגל, פגשת בקבלה.
"כן. והדבר המצחיק הוא שבכלל לא חיפשתי אותה. בשנת 2005 יצא הסרט 'בליפ' ("What the Bleep Do we know?!") ואהבתי אותו מאוד. ערב אחד התחשק לי לצפות בו פעם נוספת והתחלתי לחפש אותו באינטרנט. במקרה נתקלתי בסרטון וידיאו שמתעד מפגש של הרב ד"ר מיכאל לייטמן עם המדענים שהשתתפו בסרט. התחלתי להקשיב ו… מה זה? העיניים שלי נפערו והלסת צנחה, לא פחות. בדומה לאותו לילה היסטורי במרתף בשיקגו שבו הולדתי צעקה ראשונית מעומק הלב ובעקבותיה נפתחה בפניי מציאות חדשה, כך היה גם הפעם. מתוך חיסרון עמוק וכמיהה עצומה לקבלת תשובה מצאתי שיטה שעדיין לא התנסיתי בה – חכמת הקבלה".

הייתי המומה ואמרתי לעצמי 'וואו, יש מַפּה, יש דרך, יש כוח שמצרף את כל החלקים ביחד לפאזל אחד, ודרך להגיע אליו בידינו? אלוהים אדירים, יש לנו את המפתח אצלנו בכיס ולא ידעתי על כך?!' כל כך הרבה שנים של חיפוש ומה שתמיד חיפשתי נמצא ממש כאן, מתחת לאף? איזו חוצפה!'".

חוצפה?
"כן, חוצפה. זה שאיש לא אמר לי על כך דבר, לא סיפר על קיומה של אותה השיטה… ואומר לך עוד משהו, אחד הדברים שעיצבנו אותי היה שאחרי עשרות שנים של עיסוק בשיטות הרוחניות השונות גיליתי שיטה שסותרת לחלוטין את כל מה שהכרתי עד כה. והדבר החשוב באמת הוא שהרגשתי שהצדק עימה. כך למשל, הרגיז אותי מאוד שחכמת הקבלה אומרת שחופש הבחירה שלנו מוגבל, ושאיננו נולדים עם נשמה, אלא שהיא מושגת על ידי שינוי פנימי. אתה יודע כמה זה עצבן אותי?! אבל מאוחר יותר גיליתי שזה נכון.

למעשה, החל מאותו ערב שבו מצאתי את הקבלה אני צמודה לאתר Kab.co.il חמש או שש שעות ביממה, צופה בשיעורים ולומדת. אחרי שנים רבות של חיפוש אין סופי אני מרגישה כמו ילדה קטנה שרוצה ללמוד עוד ועוד, ילדה שעולם חדש נפתח בפניה, עולם עצום, אמיתי ואין סופי".

האם הקבלה נתנה לך פרספקטיבה חדשה על העקרונות הבסיסיים של שיטות העידן החדש שזנחת?
"כן. הקבלה גרמה לי להבין את הטעות שבאחת מאבני היסוד של העידן החדש. הביטוי הקבלי 'ואהבת לרעך כמוך' מפורש בשיטות העידן החדש כ'אם תאהב את עצמך, תוכל לאהוב את האחרים'. ואילו בחכמת הקבלה לומדים שזה בדיוק ההפך. למדתי שמלכתחילה הטבע שלנו אגואיסטי, זאת אומרת אנחנו אוהבים רק את עצמנו, וכל מה שאנו צריכים ללמוד זה איך לאהוב את האחר. רעיון נוסף שקיבל משמעות חדשה הוא גלגולי הנשמות. הבנתי שלא מדובר בסיפורים האלה שבהם אנחנו פוגשים שוב את הסבתא, אלא בשינוי מצבים פנימיים שעובר האדם במהלך התפתחותו הרוחנית".

עכשיו, אחרי שמצאת את מה שחיפשת בחיים, לאן מועדות פניך?
"דבר אחד חשוב לי, וזה הנוער שלנו. השנה, בשונה משנים קודמות, אני רואה את הנוער פוגע, מחבל, הורס ומקלל. הדור הופך למסוכן, ואין דבר חשוב יותר מלהסביר ולהבהיר לבני הנוער מי אנחנו בתוך כל המערכת האדירה ומדוע כולנו נמצאים פה. אני, למשל, מלמדת קבלה את בנה בן ה-7 של חברתי הטובה, על בסיס שיעוריו של הרב לייטמן. והוא מבין הכול".

"אני לא רוצה להישמע מיסיונרית, אבל בגילי המופלג והנפלא, גיל 70, אחרי שעברתי דרך כזאת ארוכה, אני שמחה שפגשתי בקבלה, וברור לי שאין לנו דרך אחרת, ושכל מי שלומד ומכין את עצמו יגיע לשם בסופו של דבר. אפשר לומר שזוהי תחילתו של עידן חדש עוד יותר…".

 

מתוך מגזין: קבלה לעם