חוק הכלים השלופים

אומנות לחימה יפנית לשליפת חרב

88 שיתופים | 132 צפיות

משמעות השם

איאידו הוא שמה המודרני של אומנות הלחימה איאיג'וטסו, המתרכזת בטכניקות השליפה והשימוש בחרב הסמוראים – הקאטאנה. השם מורכב מההגייה I, המהווה קיצור למילה iru שפירושה קיים או יש. ai – פירושה הרמוניה, ו-do פירושה דרך. כלומר, "איאידו" פירושה דרך של הוויה הרמונית, או הרמוניה הנוכחת בכל, בדרך.

מקורות האיאידו

"אומנויות החרב של יפן הפיאודלית הן מהעתיקות ביותר, ואנו פוגשים אותן במקורות ספרותיים כבר מן המאה החמישית לספירה", מסביר איל ויס (38), דאן 3 באיאידו וקנדו המלמד באזור חיפה וטבעון. "בתקופות מאוחרות יותר, סביב תום האלף הראשון, החרב היפנית מהווה כבר את נשקו העיקרי של הסמוראי. החרב דאז, טאצ'י, היתה ארוכה יותר מהקאטאנה, משום שהיא שימשה לוחמים רכובים. השליפה היתה ארוכה ואיטית, ולכן הפרש היה שולף אותה בטרם נכנס לקרב.

"במאה ה-13 החל מעבר ללחימה רגלית, ואורך החרב התקצר לכ-90 ס"מ. זוהי הקאטאנה. חגירת החרב השתנתה, וכעת היא נתונה בנדן הצמוד למותן בעזרת חגורת בד, כשלהב החרב פונה מעלה. חגירה זו, בשילוב חרב קצרה יותר, איפשרה שליפה מהירה ואפקטיבית: ניתן היה לחתוך כבר בתנועת השליפה. עבור הלוחמים הפכה השליפה לאלמנט מכריע בעימות", ממשיך ויס.

"אומנות הלחימה בחרב, הקנג'וטסו, החלה לכלול אימונים בשליפה, אבל אלו עדיין היוו חלק משיטת לחימה רחבה יותר. רק במאות ה-14 וה-15 החלו להופיע אומנויות לחימה שהתרכזו בשליפה ובשימוש המיידי של הלהב השלוף. הופעת אומנויות אלו היתה שזורה בהשתרשות הזן-בודהיזם באמנויות היפניות, מגמה שהתבטאה בעיקר בפיתוח הצדדים הנפשיים".

הייאשיזאקי ג'ינסוקה שיגנובו, בן המאה ה-16, נחשב לאבי האיאידו, למרות שישנן שיטות איאידו עתיקות יותר, כגון קאטורי שינטו ריו. הייאשיזאקי נחשב כמייסד התחום משום שהטמיע את הדגשים המנטליים הכרוכים בשיטה. תלמידיו ביססו כמה מן הריו (שיטות / אסכולות) הידועים והמבוססים ביותר ביפן, כגון איישין ריו וטאמיה ריו.



חיתוך בלימה אל זרוע היריב בקאטה יאמה אראשי

חיתוך בלימה אל זרוע היריב בקאטה יאמה אראשי

מאפיינים וייחודיות

רובן המכריע של אומנויות הלחימה מתורגל בשלושה אופנים: קיהון (אימון בטכניקות יסוד), קאטה (תבנית תנועה) ורנדורי / קומיטה (לחימה מול יריב). ברוב אומנויות הלחימה ישנה עבודה מול יריב או מדריך.

באיאידו האימון מתבסס רק על קאטות המתבצעות לבד, מול יריב דמיוני. קאטה היא תבנית סדורה של תנועות קבועות מראש, המדמה מצב לחימה. האימון באיאידו תובעני מאוד ברמה הטכנית (דיוק ותזמון) וברמה המנטלית (ריכוז, מיקוד).

גם אם נתעלם מן האספקטים הרוחניים של האימון, הרי שהצד הטכני לבדו יכול להיות מסע אינסופי של שיפור. במקביל, האימון אינו מדמה אלימות, אלא החלטיות התקפית הבאה כנגד איום; שכן האיאידו היא אומנות לחימה הגנתית ביסודה. כל קאטה מתחילה ומסתיימת כשהחרב בנדן. כל קאטה מדמה מצב שבו הלוחם מותקף, הוא מגיב בשליפה מיידית וקטלנית, הורג את היריב, ומחזיר את החרב לנדנה.

ויס מדגיש כי הלחימה בחרב מלמדת איפוק וריסון, משום שהחרב אינה "נלחמת" כמו הגוף. היא קטלנית, לכן לא תישלף לחינם. ככל שהלוחם מנוסה יותר הוא לא ישלוף את חרבו. אולם משנשלפה – החרב קטלנית.

הפן הרוחני

צורת האימון באיאידו היא מתווה תובעני של חתירה לשלמות. בכל אספקט של האימון קיימת שאיפה לשלמות שהיא חלק בלתי נפרד ממהות הקאטה, ושלעולם לא תושג.

ויס מציין כי החתירה לשלמות באיאידו אינה שאיפה שאינה מתממשת, אלא מטרה המתווה את קיום הדרך. משמעות הביטוי "דו" היא דרך במובנה הרחב, נתיב המשתמש באומנות הלחימה ככלי להטמעת חתירה לשלמות, לא מתוך רצון להגיע אליה, אלא מהשאיפה לחוות את הדרך תוך שיפור עצמי.

עיקרון פילוסופי נוסף אותו מעלה ויס, הוא ההתבוננות פנימה והניצחון של האני. האימון באיאידו מתבצע ביחידות. האיאידוקא (אדם המתאמן באיאידו) חייב לדמות את היריב, שכן ללא דימוי זה לא יוכל להבין חלק ניכר מן הקאטה – התזמון שלה, תנועות הגוף והחרב ביחס למרחב, המקום אליו מופנות העיניים ושאליו מופנית הכוונה. בהיעדר דמות של ממש מולו, מוצא עצמו המתאמן מדמה את בבואת עצמו, כאילו התאמן מול מראה.

ברמת הפשט הוא נלחם בעצמו ככלי עזר דידקטי, אבל ברמת הדרש הוא אכן נלחם בעצמו. הוא נלחם במגרעותיו, בחוסר הדיוק, בהיעדר המהירות, בחוסר הריכוז המוחלט, במחשבות המאיטות אותו.

האיאידוקא נמצא במאבק מתמיד מול חסרונותיו, ואותה דרך של שיפור בשאיפה לשלמות, מביאים אותו לעימות פנימי שהקאטה היא רק פני השטח שלו. אם יפסיד בקרב הרי שהפסיד, ואם ינצח – יפסיד. התלמיד מבין כי הוא חייב לנצח את עצמו, וגם כי אינו יכול לנצח.

תרומה לבריאות הגוף והנפש

"מהבחינה הגופנית בלבד, קשה לטעון כי האיאידו תורם תרומה משמעותית למתאמן", מסביר ויס. "האימון תורם ליציבה, לתנועה חסכונית של גוף, גפיים ומפרקים ואף לנשימה נכונה. אך תרומות אלו אינן סיבה להתאמן דווקא באיאידו.

"התרומה ליציבות הנפשית אולי מהותית יותר, אבל אמירה זו היא בעירבון מוגבל", מדגיש ויס. "לאנשים שונים יש סיבות שונות להתאמן באיאידו, ולכל אחד הלימוד הזה תורם משהו שונה.

אולם חשוב להבין כי שני הדברים כרוכים זה בזה: יציבות נפשית מועילה למערכת הגופנית שלנו, ולהיפך, וכאשר שני התחומים מתפתחים במקביל הם מחזקים זה את זה, כך שבשורה התחתונה בהחלט ניתן לומר כי האימון המתמיד באיאידו תורם לשיפור מתמשך.

למי זה מתאים?

השיטה אינה מתאימה לילדים, אלא לבוגרים בלבד, הן מעצם השימוש בחרב בסביבת אימונים, והן מבחינת יכולת המתאמן לקבל את הלמידה כמשהו שהוא מעבר לעצם השליטה בחרב.

בנוסף נהוג ללמד איאידו את מי שעוסקים כבר באומנות חרב או אומנות לחימה אחרת. התרומה הטכנית שמעניק האימון באיאידו משלימה אומנויות אחרות כגון קנדו או אייקידו, ונותנת למתאמן ראייה עמוקה יותר לגבי השימוש בנשק. הסיבה השנייה נוגעת לרובד האימונים המשמש את המתאמן כלפי עצמו. זהו תהליך המאפיין אומנויות לחימה רבות, ולכן יהיה טבעי יותר לאדם המכיר את התהליך.

מצב השיטה בארץ ובעולם

השימוש בכלי נשק

לאיאידו יחס מורכב לחרב. מרבית שיטות הלחימה מלמדות כי הנשק הוא הארכה לגוף וליכולות שלו. אך האיאידו גורסת כי החרב היא גם המשכה של הכוונה, של רוח הלוחם.

ביפן הפיאודלית, החרב סימלה את נפש הסמוראי. יחסו של הסמוראי לחרבו היה בבואה של דימויו העצמי, של יכולותיו, של כישרונו כלוחם וכאיש רוח. באיאידו, החרב מייצגת בכל רגע בתנועתה ובכל מיקום שלה במרחב את הכוונה המנחה אותה. ויס מבקש להתייחס למינוח "כוונה" בזהירות, משום שבסופו של תהליך אין "כוונה" אמיתית, אלא זרימה מתוך צורך, לא מחשבה. לא היד מפעילה את החרב, לא האגן עוצר אותה, לא השרירים קובעים את מהירותה. הצורך הוא המניע אותה ורוח הלוחם מכוונת אותה.

האיאידו התחיל להתפרסם במערב באופן איטי מהמחצית השנייה של המאה ה-20. ב-20 השנים האחרונות חלה עלייה מתמדת במספר המתאמנים בשיטה, בעיקר בארצות הברית ובאירופה. דווקא ביפן ישנה ירידה במספר המתאמנים, למרות שעדיין היא מרכזת את מספר המתאמנים הרב ביותר.

למרות שכיום האיאידו היא שיטה ידועה יותר, היא עדיין איננה פופולרית. השיטה לא מושכת את אלו המחפשים אומנות לחימה "מעשית" או אומנות תנועה. באופן גורף, תפוצתה כרוכה בתפוצת הקנדו.

ביחס לאומנויות לחימה רבות, אין באיאידו כמה ארגוני גג או אסכולות שונות. כמעט בכל העולם מאורגנים האימונים תחת איגודים הכפופים כולם לארגון העל ביפן, ה- "All Japan Kendo Federation". ישנן קאטות אחידות שקבע הארגון, המשמשות בסיס ללימוד, מבחני דרגה ותחרויות בכל העולם.

בישראל קיים איגוד קנדו המוכר על ידי ארגון הגג היפני כבר מ-1991. בשנים הראשונות נלמד נושא האיאידו באופן לא סדיר, אולם בשנים האחרונות ניתן לראות צמיחה של אימוני האיאידו בישראל. כיום ישנם בין 30 ל-40 מתאמנים סדירים במסגרת האיגוד.

סיפורו של ויס

"לאיאידו הגעתי דרך הקנדו", מספר ויס. "עוד מילדות הוקסמתי מהחרב. אני חושב שהייתי בערך בן 13 או 14 כשראיתי לראשונה דוג'ו בו מתאמנים בקנדו, זה היה בתוכנית טלוויזיה על יפן, ומייד ידעתי שיום אחד אגיע לזה. במשך שנים חיפשתי בארץ לשווא, עד שאבי נרדיה, המורה שלי, הקים את איגוד הקנדו ב-1991. דרכו התחלתי ללמוד גם איאידו, ובהמשך עברתי לטוקיו, שם למדתי את עיקר הידע שלי. אני עוסק בשתי השיטות כ-14 שנה, והיום אני בעיקר מדריך ".

מסר אישי

"קשה לי ליצור מסר מוסדר, כי אני מאמין שכל תלמיד בשיטה חווה אותה באופן שונה, כך שאני מעדיף ליצור מסרים אינדיווידואליים לתלמידים שלי ", מסביר ויס. "הגישה הזו מאוד 'לא יפנית' ונוגדת את שיטת ההוראה היפנית לפיה יש רק דרך אחת.

"אני בהחלט נצמד לטכניקות, לרעיונות ולעקרונות שלימדו אותי מוריי ביפן, אבל ההבדל הוא באופן ההוראה. צריך לזכור גם שתלמידים ישראלים אינם, ולא צריכים להיות, יפנים, ויש דינמיקה שונה בהעברת הידע.

את המסר האישי של ויס הוא מגדיר כאוניברסלי, משום שניתן לגזור ממנו לכל תחום בחיים, וגם משום שהוא אינו נגזר בהכרח מן האיאידו; לימדו אותו מורי זן ואמר אותו מרקוס אוריליוס לפני אלפיים שנה: "בכל דבר שאנו עושים, בכל רגע נתון, ראוי שנדע את מקומנו ביחס לתמונה השלמה. כל הדברים קשורים. אנו מכוונים את החרב להיות במקום מסוים בחלל כדי לענות על צורך שהוא במחשבתנו בלבד. כשם שהחרב היא בבואת עצמנו, כך אנו בבואת החרב; עלינו להתאים את אופי פעולותינו ומהירותן לתנאים שהם תמיד מורכבים יותר משנוכל לדעת. ככל שניטיב לדעת את מקומנו ביחס לתמונה השלמה, יהיו פעולותינו 'נכונות' יותר.

 

המצולם הוא איל ויס, דאן 3 באיאידו וקנדו ומורה באזור חיפה וטבעון

 

מתוך: מגזין דרך האושר

לעשיית מנוי, לקבלת גיליון מתנה