חוזרים לאנרגיית המקור

הירשמו לניוזלטרים של ifeel, וכל הכתבות הכי חמות בדרך אליכם

 

דפנה לוריאן התמודדה עם השדים הכי גדולים שחיו בנפשה ויכלה להם. היא בחרה בחיים אחרי מסע אישי ורוחני עמוק ומלא גילויים. כיום היא מרפאה ומטפלת אנרגטית, המשתמשת ביכולת הריפוי שלה כדי לעזור לאחרים לנצח את השדים שלהם. לדבריה, הכישרון הייחודי שלה הוא לזהות את "אנרגיית המקור" של האדם שבו היא מטפלת כמקום הראשוני והבריא של בני האדם. "באותו רגע ראשוני של בריאת הנשמה, יש 100 אחוזים לכוח הריפוי של האדם לעצמו".

הפגישה הראשונה שלי איתה נערכה בטיפי האינדיאני שבנתה בחצר ביתה. הטיפול שעשתה לי היה פשוט, נקי וזורם. חוויית הריפוי שחוויתי הייתה בעצם הנוכחות השקטה שלה. הטיפול שהיא עושה מעביר את האדם שיושב מולה דרך מסע אישי פנימי, הכולל זיהוי של חסימות אנרגטיות ושחרורן.

בסופו של התהליך, בפגישה נוספת, היא מעניקה למטופל דיסק עם הצלילים של אנרגיית המקור שלו שאותם היא שרה, וציור אנרגטי אינטואיטיבי מעשה ידיה המבטא את אותה אנרגיה. כל שיר וכל ציור הוא ייחודי וחד פעמי, כפי שהיא מקבלת אותו באותו הרגע.

מלמדת כנות

לוריאן נושאת עמה כאב גדול, שגרם לה במשך שנים רבות לחרדות ולדיכאונות ולרצון למות. "אני לא מרמה את עצמי יותר. כנות היא השיעור שאני מלמדת אנשים. מהרגע שהכנות נכנסה לחיי, התחולל בי שינוי גדול", היא מבהירה את התובנה הגדולה שהביא למפנה בחייה. "אמא שלי נפטרה כשהייתי בת שמונה, ואבי התעלל בי מינית כשהייתי בת 12, ולכן מאז הרגשתי יתומה גם מאב".

"כל נעוריי חייתי כמו חיה פצועה, ומאז כל מה שעשיתי בחיי היה חיפוש דרך לעזור לעצמי. הלכתי לטיפולים שונים, קונבנציונליים ואלטרנטיביים, והבנתי שעד שלא אסגור את הסיפור שלי עם אמא ואתמודד עם הכעס והאכזבה שחשתי ממותה, לא אוכל לעבור הלאה ולטפל בנושא ההתעללות המינית שעברתי".

"למזלי, היו כמה נקודות בחיים שלי שבהן הרגשתי שאלוהים אוהב אותי ומחבק אותי. אחת מהן הייתה הסבתא שלי מצד אמי, המלאך השומר שלי, אליה עברתי לגור כשהייתי בת 16. היא נפטרה בגיל 93, כשהייתי בת 25".



סצנה מתוך "קן הקוקייה"

"התחתנתי צעירה מאוד, בגיל 20. הוא היה מבוגר ממני ב-13 שנה. הוא אסף אותי אליו, ובאותו רגע הייתי שייכת למישהו ואף גבר אחר לא יכול היה לגעת בי. הוא נתן לי מסגרת: בית מבוסס כלכלית, גבולות ברורים מאוד ושלושה ילדים. המסגרת הזו שמרה עלי לאורך כל חיי, ואני מודה ומוקירה אותו על כך".

יחד עם זאת, לדבריה, לאורך השנים לבעלה היה קשה להתמודד עם עברה ועם המשברים הנפשיים שפקדו אותה, ולא היה מסוגל להכיל אותה. חודש וחצי לפני יום הולדתה ה-43 הם נפרדו, ולראשונה בחייה מצאה את עצמה לבד. "בפעם הראשונה היו המושכות אצלי ביד והפחד היה היסטרי. למזלי ידעתי ולמדתי בשלב הזה בחיי איך לנהל דיאלוג עם הפחד, עד שגיליתי שאין ממה לפחד", היא מחייכת.

היא למדה הוראה וגיאוגרפיה באוניברסיטה, בלי לדעת למה. "חייתי בתקופה מסוימת בסוג של קומה. אחרי שנולדה בתי הבכורה, היום בת 21, נכנסתי לדיכאון ולחרדות, אך לא הרשיתי לעצמי להתפרק. מבחוץ תמיד נראיתי אדם שמח, מאושר ומתפקד, ומבפנים השתוללו שדים. כשהייתי כבר אם לשניים היתה סצנה מהסרט 'קן הקוקייה' שחזרה וצפה ולא הרפתה: אנשים בחלוקים לבנים באים ולוקחים אותי בכפייה מול עיניהם של ילדיי. אבל חזרתי ושיננתי לעצמי: משוגעת או לא משוגעת, אמא את תהיי להם".

היא ניסתה ללכת לטיפול אצל פסיכולוגים ופסיכיאטרים. פעמיים קיבלה טיפול תרופתי, אך חשה שהרפואה הקונבנציונלית לא מצליחה לעזור לה. רגע המפנה וההתעוררות שלה היה לאחר לידת בנה הצעיר, היום בן עשר. עם לידתו חזרו לחייה החרדות והדיכאון בצורה קשה מאוד והדבר הבהיל אותה מאוד.

"חברה הציעה לי לנסות מטפלת אחרת. הייתי חסרת כוח לחלוטין. הרגשתי שמערכת העצבים שלי חשופה והחרדות אוכלות את כל הגוף. הגעתי לאותה מטפלת בזחילה, ולמזלי הכימיה בינינו עבדה. לראשונה התחילה אצלי הבהירות שכל הדרך שעשיתי נועדה לצורך מימוש הייעוד שלי: לעבוד עם אנשים ולעזור להם, להיות שם בשבילם בפשטות ובכנות. מאותו רגע הרגשתי לראשונה בחיי שאני בוחרת בחיים".



להתחבר לאנרגיית המקור

"מתוך העבודה שלי עם אנשים, הבנתי שיש לי איזה מנעד קולי שאפשר לעשות בו שימוש". הפעם הראשונה שבה שרה בטיפול קרתה עם מטופלת שהיתה גם חברה. באמצע הטיפול שלה פשוט התחילה לשיר באופן ספונטני, ומשם זה התגלגל.

"העבודה שאני עושה היא שאמאנית במקורה, למרות שלא למדתי את זה מעולם בצורה מסודרת. לא רצתי ללמוד קורס לריפוי בקול, אלא התעקשתי לחכות ולתת לזה לנבוע מתוכי גם אם ייקח לי הרבה זמן".

"נקודת מפנה נוספת אירעה ביום הולדתה. "ביום הולדתי שאלתי את עצמי מה אני רוצה להעניק לעצמי כמתנה והתשובה שקיבלתי היתה – אני רוצה לצייר לעצמי ציור. זה היה אחרי שלושה חודשים שבהם הייתי עסוקה בהליכי הגירושין ולא ציירתי כלל. היתה לי רק שעה וחצי עד לאיסוף הבנים מהלימודים. הידיים התחילו לעבוד במעין מחול. חשתי שמתחיל תהליך לא רציונלי שבו הציור מנהל את עצמו מעבר לרצונות שלי. כשסיימתי התרחקתי קצת, ופתאום הבנתי שציירתי את אנרגיית המקור שלי. זה היה רגע מיוחד, מעורר ומחשמל".

"'ועכשיו תתחילי לשיר', פקדתי על עצמי. שרתי כמתנת יום הולדתי לעצמי. יצאתי מהסטודיו עם תובנה שזה מה שאני יכולה לעשות עם אנשים – לחבר אותם לאנרגיית המקור שלהם בעזרת ציור וקול".

"כשאני שרה, זה אירוע חד פעמי. אני לא יכולה לחזור על זה. במהלך הטיפול אני גם מרגישה באנרגיות תקועות אצל אנשים. בדמיון שלי האנרגיות נראות כמו דמויות מתוך סרט מצויר. ברגע שהן יוצאות לאור, הן נשרפות. אני כאילו מושכת את התקיעות החוצה בעזרת חבל דמיוני. האנרגיה השלילית הזו נשרפת במגע הראשון שלה עם האור".

לדבריה, לדפוס תקוע או לאנרגיה תקועה יש גם צבע וגם קול והיא יכולה לזהות אותם. גם בטיפול שאני עברתי היא זיהתה אצלי אנרגיה תקועה שנשמעה כמו יללה של תן. בהתחלה זה נשמע מבהיל למדי, אך בהמשך היללה התחלפה בצלילים רגועים, עדינים ובעלי רטט מרפא.

"כיום, אפילו בתור לסופר, כשאני מרגישה עומס, מתחיל אצלי בפנים מין המהום כזה", היא אומרת ומהמהמת. "אני חיה בתחושה שיש לי הדרכה וליווי כל הזמן. אני שואלת שאלות ומקבלת הדרכה. אני מרגישה שאלוהים איתי ושסבתא שלי מלווה אותי".

נוכחות מרפאת

במהלך השנים למדה לוריאן רייקי 1 ו-2 וגם ליצנות רפואית. בשנתיים האחרונות היא מתנדבת במרכז לנפגעות תקיפה מינית, בבית אבות לקשישים ובבית חולים פסיכיאטרי. "תפישת העולם שלי היום היא של שמחה, הודיה והכרה של כאן ועכשיו. אני מרגישה שדרך הליצן אני יכולה להביא את האנרגיה החיובית לכל מקום. האוכלוסייה הפגיעה והחלשה שבעה כבר ממטפלים שבאים ממקום בריא ויודע הכל. הליצן בא ממקום אחר שאינו יודע כלום, ולכן הכל אפשרי. היום אני פשוט מבינה שיש לי לב רחב, וזה לא עניין של טכניקה כזו או אחרת. לפעמים מספיק שאני נוכחת במקום מסוים ומתרחש ריפוי".

גם עם אביה עברה לאורך השנים תהליך של ריפוי, סליחה ושחרור. לדבריה, כיום היא חשה אליו חמלה. "תמיד שמרנו על קשר בסיסי שהיה נטול כל מגע פיזי לחלוטין. הפעם הראשונה שדיברתי אתו על ההתעללות המינית שעברתי הייתה כשהייתי בגיל 18 או 19. הוא לא הכחיש". בעקבות הטיפולים שעברה היום היא יודעת שלמעשה ההתעללות המינית התחילה הרבה יותר מוקדם, כשהיתה בת חמש, "אך מנגנון נפלא של הכחשה והדחקה לא אפשר לי להציף את זה החוצה".

לאחרונה חלה אביה בסרטן ולוריאן סעדה אותו עד שנפטר. "לילה אחד, כשהייתי במשמרות ליד מיטתו, הוא החזיק לי את היד. לפתע זה כבר לא כאב לי ולא הפריע. הוא אמר לי: 'דפנהל'ה, אני אוהב אותך'. חשוב לי מאוד שהוא יידע עד כמה אני אישה יפה, שמחה ומאושרת היום, שאין בי כעס ואני סולחת לו".



לוקחת את הרע למקום של צמיחה

"אני מאמינה כי בזכות מה שקרה, אני מי שאני היום, מרפאה ויוצרת. אני יודעת שיש אולי נשים שיתמרמרו ויכעסו על מה שאני הולכת לומר כעת, אבל אני חושבת שאם הייתי בוחרת לחיות את חיי מחדש, לא הייתי משנה אותם. איני יכולה להתכחש למה שקרה. זה היה, אבל אני בחרתי לקחת את זה למקומות של צמיחה", היא מוסיפה.

"אני מאמינה שבחיים האלה אנחנו נולדים כמה פעמים. כשהקמתי את הטיפי (האוהל האינדאני) שבו אני מטפלת בחצר הבית שלי, חגגתי עם חברים ובני משפחה את הלידה המחודשת שלי. הילדים שלי ברכו אותי ברכות אישיות מאוד מרגשות, ושרתי להם. זה היה אחד מרגעי השיא בחיי".

אחת הברכות האחרונות שהתממשו בחייה של לוריאן היא זוגיות חדשה. "רק לאחרונה הרגשתי שאני בשלה ומוכנה לזוגיות חדשה ושונה בחיי, ובאיש המופלא הזה שפגשתי מתממשות כל הברכות שזימנתי לעצמי בזוגיות לאורך השנים. האנשים המופיעים בחיינו הם מראות ושיקופים שלנו עצמנו, ואיש אהוב זה מספר לי אט אט את סיפור מסע החיים והאהבה שעשיתי בחיי. על כך אני מודה לו, לעצמי ולבריאה".

ליצירת קשר בדוא"ל dafna@dafnaki.com ובאתר»

 

מתוך: מגזין חיים אחרים

לעשיית מנוי, לקבלת גיליון מתנה