"הרגשתי שהטיחו אותי על הרצפה של הגיהנום הזה שנקרא כלא"

בסוף השבוע האחרון זכינו לצפות בשלל ריאיונות של משפחת רפאלי בתקשורת, לקראת יציאתה של הסדרה המדוברת "רפאליז" העוקבת אחרי המשפחה מיד עם שיחרורה של אם המשפחה, ציפי רפאלי, מכלא נווה תרצה, בעקבות הרשעתה בהעלמות מס. בריאיונות רפאלי סיפרה למרואיינים המופתעים על החוויה החיובית שהייתה לה בבית הכלא, ואף השתמשה במילה "קייטנה" כדי לתאר את תחושתה, בעיקר על רקע הניתוק מההמולה התקשורתית ומהחיבור היומיומי לטלפון.
הדברים הללו עוררו סקרנות גדולה אבל גם הכעיסו גורמים בשב"ס. בכתבה שפורסמה בחדשות 12 נאמר כי בכירות בשב"ס יצאו נגד דבריה של ציפי רפאלי: "לקרוא לכלא קייטנה זה הזוי". עוד התראיינה גם זיוה יצחק, ללירון אברהם בתוכנית "חמש עם רפי רשף". יצחק היא אסירה משוחררת מ"נווה תרצה", שהתייחסה לדבריה של רפאלי בריאיון: "לכנות כלא קייטנה זה פשוט לא במקום, זו הגדרה מופרכת והזויה", שיתפה יצחק. "לי הייתה חוויה לא טובה בכלא. קייטנה זה משהו שהולכים אליו מרצון ולא כעונש. אני לא הרגשתי חופשה מהחיים והחוויה שלי הייתה אחרת לגמרי, קשה".

לפני שנתיים יצחק פרסמה ספר על חוויותה בכלא ועם פרסומו ראיינו אותה על החוויה הקשה הזו. הריאיונות עם ציפי רפאלי עוררו בנו את הסקרנות להיזכר מה אמרה לנו אז. אלה הדברים שסיפרה לנו לפני שנתיים, אז רפאלי הייתה עוד לפני הכניסה לכלא וגם אז ביקשנו מיצחק להתייחס לתקופה שעתידה לעבור עליה בכלא:

זיוה יצחק הסתכלה סביבה, מנסה להבין מה היא עושה במקום הזר והמנוכר הזה. דלתות הברזל הכבדות נסגרו עליה. מסביב היו צעקות לא מובנות, היה מחניק וחם, וריח של סירחון ושל טחב עמדו באוויר. היא עמדה להקיא. לפתע התקרבה אליה אישה צעירה יחסית בשיער שטני. זיוה לא הכירה אותה אבל הייתה מוכנה להישבע שהיא מוכרת לה, שראתה אותה בעבר. המקום: אגף "סביון" בכלא הנשים נווה תרצה. "זאת מארי פיזאם", לחשה לה מישהי. "היא תורנית טלפונים, קובעת מי יתקשר ומתי". לרגע היה נדמה לזיוה, שהיא נמצאת במחזה סוריאליסטי שאינו קשור אליה, אבל המציאות הייתה יותר חזקה מכל הרעשים סביב. 

היא הגיעה לכאן כאסירה מספר 9016799 לרצות עונש מאסר של שמונה חודשים על עבירות מע"מ. "הסתכלתי על מארי פיזם, האישה שרצחה את בתה הקטנה רוז יחד עם בו זוגה רון, סבה של הילדה. היא נשפטה ל-20 שנה. 12 שנה כבר עברו. כשהבנתי במי המדובר, ראיתי מולי שטן בדמות אישה. לרצוח את ילדתך ולבתר את גופתה? בלתי נתפס, ואז הוכנסתי לתא מספר 17, תא עם חלון קטנטן ובלי אוורור. יש שני מאוורים אבל מי ששולטות בתא, המאווררים מופנים אליהן. סיפרתי לשותפתי לתא את מי ראיתי והיא בתגובה, סיפרה לי על עצמה. היא יושבת בכלא על שעזרה לרצוח את הבת שלה בת ה-15 על חילול כבוד המשפחה. אי אפשר להבין את גודל הזוועות שנתקלתי בהן. פגשתי למשל צעירה שיושבת על רצח תינוק שנולד לגבר שאהבה, מהמאהבת שלו. היא הכניסה אותו למכונת כביסה והפעילה אותה. רצח שלא ברא השטן ועד היום אני תוהה עד כמה הנשים שם הן קורבנות של נסיבות החיים או פשוט מטורפות". 

מה עובר על אישה נורמטיבית, "ילדה טובה מבית טוב" כדבריה, אשת קריירה מצליחה, ששימשה בין השאר מנהלת חברת אשראי לקוחות באופיס דיפו לפני שהקימה חברת בנייה, אימא לשניים, סבתא לנכדה קטנה שיום אחד מוצאת את עצמה בתא אחד עם רוצחות ילדיהן, בני זוגן, עם נרקומניות קשות, עם גנבות ומה לא. 

זיוה יצחק מתקשה להבין עד היום לאן התגלגלו חייה. "הייתי נשואה 30 שנה לפני שהתגרשתי, חייתי כל השנים ברמת חיים גבוהה, שני הילדים שלי היו הכי מושקעים, זכו לכל החוגים, הבת המחוננת, הייתה מגיל 9 בחוגים באוניברסיטה, והייתה לנו דירה יפה משלנו. אחרי הגירושין עברתי לחדרה, להיות ליד המשפחה ופניתי לעולם העסקים". ויום אחד חרב עלי עולמי, כשהחברה בבעלותי לא יכולה הייתה לשלם מע"מ וככה מצאתי את עצמי בכלא כאחרונת הפושעות. זיוה יצחק שוחררה כעבור ארבעה חודשים וארבעה ימים וגוללה את הקורות אותה בספר "המספר הזוכה 9016799 המסע לגיהנום" הספר הוא יומן כמעט יומי, שמתאר בפרוט מצמרר את הקורות אותה בכלא נווה תרצה, כולל המפגשים שלה עם האסירות ועם הצוות. זהו מסמך קשה, נוקב. אותנטי מאד ובעיקר עצוב. "קן הקוקיה" זה ביטוי מחמיא למה שראיתי וחוויתי" היא אומרת. "עכשיו אני חושבת הרבה על ציפי רפאלי. היא לא מבינה מה מחכה לה ומה היא הולכת לעבור. ליבי יוצא אליה כשכל יום שם הוא כמו שנה". זיוה יצחק השתחררה מהכלא בגיל 56, היום היא בת 60. "אבל שום דבר לא חזר להיות כמו שהיה. יצאתי משם זיוה אחרת. ארבעת החודשים בכלא צרובים עד היום בנשמה שלי ועדיין אין לה מרפא אמיתי" . 

איך קרה שהסתבכת?
"הייתי שותפה בחברה לבניה וקיבלנו עבודה גדולה של שיפוץ בתי ספר ברמת השרון וברמת גן. זה היה פרויקט קיץ ועבדנו 20 שעות ביממה כדי שהילדים יוכלו להיכנס לבית הספר המשפץ ב-1 לספטמבר. החברה ששכרה את שירותנו התגלתה כלא אמינה, נתנה לנו מקדמה אבל לא שילמה את רוב הסכום וככה התחיל הסרט הרע של חיי. הייתי חייבת כסף לספקים ולא דיווחתי בזמן למע"מ כי לא היה לי ממה לשלם והגישו כתב תביעה נגד החברה והסכום של 200 אלף שקל, גדל למיליון שקל, ניהלתי מערכת משפטית במשך חמש וחצי שנים. לא מעלתי, לא גנבתי, אבל אי דיווח בזמן ואי תשלום מע"מ זו עבירה פלילית על פי החוק היבש ונקבעו לי 8 חודשי מאסר בפועל וגם שותפי נשלח לכלא". 

"הרבה מסוממות, נשים נטולות שיניים, צרחות באמצע הלילה. היו מדליקות סיגריה מתוך שינה ושורפות את המזרן"

הלם?
"נשלחתי לקליטה בכלא קישון. למחרת הובלתי אזוקה בידיים וברגליים לנווה תרצה. איזו השפלה. הבדיקה הראשונה שהתוודעתי אליה היא 'בדיקת פתחים' שממני אמנם נחסכה, אבל שמעתי את הצעקות של אותן אסירות שבודקים שהן לא הבריחו סמים באזורים המוצנעים בגופן".

הסופרת זיוה יצחק | צילום: גיל דור, סטיילינג: ליאת אליעז

איך נראתה שגרת יומך?
"חמש בבוקר קימה, רעשים של טריקת דלתות הברזל וספירה. בשבע בבוקר ארוחת בוקר. כוס חלב, גבינה לבנה כמות מזערית של אוכל. ביום שישי מקבלים עוף וירק ובשבת חתיכת עוגה ואז חלוקה למקומות עבודה או ללימודים. מי שעובדת במטבח השתכרה 9 שקלים ליום. במפעל מרוויחות האסירות מ-30 אגורות עד 3 שקלים ליום, תלוי בסוג העבודה. עבדות. אין מילה אחרת. אני עבדתי במפעל. בהדבקת מדבקות שונות, הכנסת בקבוקים בנרתיקים או הנחת שעווה בנרות צפים. קיבלתי ביום 3 שקלים. ולפעמים פחות. תלוי בהספק שלי. הכי הרבה שהגעתי אליו היה 70 ש"ח בחודש. בתחילה הייתי באגף א': הרבה מסוממות, נשים נטולות שיניים, צרחות באמצע הלילה. היו מדליקות סיגריה מתוך שינה ושורפות את המזרן. שש נשים בתא, אלימות, ריבים וקללות זריקת אוכל אחת על השנייה, צחוק מטורף מול בכי הסטרי. הכול שם משמש בערבוביה. פגשתי למשל יהודייה שהתאסלמה, יושבת כבר פעם רביעית על סחר בסמים, בעלה גם הוא בכלא ושלושת ילדיהם הקטנים גדלים אצל הסבתא בכפר הערבי. וכל הזמן שאלתי את עצמי איך קורה שכל כך הרבה חוזרות לכלא, מה עם המערכת השיקומית? למה לא דואגים להן כשהן בחוץ, להבטיח שלא יחזרו. פגשתי אישה שיושבת על עבירות סמים, גרושה שלוש פעמים ויש לה ארבעה ילדים מאבות שונים הבעל לעתיד שלה, הרביעי, יושב בכלא. הכירו רק בטלפון מהכלא ובקרוב החתונה. איזה סיכוי יש לילד שייוולד להם?". 

"כל יום שם רציתי למות, ביקשתי מאלוהים שייקח אותי"

איך התייחס אלייך הצוות?
"רובו יפה. היו רגעים נדירים של גילויי אנושיות. הסוהרים, העובדת הסוציאלית, ראו מיד שאני חריגה בנוף וכל הזמן שאלו מה אני עושה שם". 

>>> רעבות, מסוממות, נאנסות ומוכות. פלא שלנשים האלה הכי פחות רע בכלא?

נקודת משבר?
"כל יום שם רציתי למות, ביקשתי מאלוהים שייקח אותי. יש בכלא הבדלי מעמדות יש חזקות ושולטות ויש את החלשות. למרות שלאסירות היה כבוד אלי, שאלתי כל הזמן את אלוהים מה הוא רצה ממני, הרגשתי שם כאילו משכו אותי מהשיער והטיחו אותי על הרצפה של הגיהנום הזה שנקרא כלא. הכלא עושה רע לנשים שם". 

מה החזיק אותך בכל זאת?
"זכרתי מה שאבא שלי אמר לי: 'את לא גנבת. לכי לכלא בראש מורם' וגם הכתיבה. גיליתי בי את היכולת לכתוב ולפרוק רגשות. כתבתי בסתר כל יום. למרות שלא אמורים לתת לך עטים, לי נתנו דפים ועט. אבל מאד קל שם להיות לא אנושית וזו מלחמת הישרדות. יש שם נשים רוצחות בדם קר, מסוממות וזונות ולא קל להיות במחיצת נשים כאלה שרובן חיות על כדורים פסיכיאטריים. את צריכה לשמור על השפיות לא רק נפשית אלא גם פיזית. כי אם תלשיני למשל, יתנקמו בך. לרבות מהן הכלא הוא הבית. אין להן בית אחר. יום אחד ראו אותי בוכה ומישהי לא הבינה למה. 'באת לקפה ועוגה ואת כבר הולכת' היא אמרה לי. חרטות? לא ראיתי. יש כאלה שגנבו מיליונים, והן מסתובבות כמו טווס, כי בעיניהן הן הצליחו לדפוק את המערכת. אז מה אם היא גנבה סכום עצום מזקנה שהיא טיפלה בה?". 

הכרת מקרוב את מארי פיזם?
"כן. אישה עם הרבה רוע. תארי לך שכל ערב היא מנשקת את תמונת הבת שלה. מארי לא מדברת על המעשה הנתעב שעשתה. היא אטומה לגמרי. אישית גם לא שמעתי ממנה חרטה. יש לה סוג של מעמד בכלא, אולי זה קשור גם לוותק שלה במקום, אבל בכלא הכול נזיל את יכולה להיות מקובלת בקבוצה אחת ולא מקובלת בקבוצה אחרת וזה יכול להתחלף. חוץ ממארי הכרתי את מיכל אלוני שרצחה את שתי בנותיה וקיבלה מאסר עולם. היא רצתה שאהיה בת זוג שלה. יש הרבה יחסים לסביים בכלא". 

"מארי פיזם היא אישה עם הרבה רוע. היא אטומה לגמרי. אישית גם לא שמעתי ממנה חרטה"

ויצאת על שליש?
"כן. נשיא המדינה חנן אותי , זה נדיר לקבל אחרי פרק זמן קצר יחסית. אבי נפטר ויצאתי להלוויה ולמחרת, כשעמדתי לשוב לכלא הודיעו לי שקיבלתי חנינה ואני לא צריכה לחזור. נשמע כאילו הכול טוב, אבל לא. קיבלתי זיוה אחרת מאשר יצאתי. והרבה זמן לא ידעתי איך לאכול את הזיוה הזאת". 

איך נראו הימים שאחרי הכלא?
"בגיל 56 יצאתי מהכלא עם 164 שקלים, יתרה מחשבון הקנטינה שלי. כסף שהילדים שלי הפקידו לי. זה היה כל רכושי בעולם. הייתי אישה מרוסקת לחלוטין. לא היה לי רצון להמשיך לחיות, רציתי לשים קץ לחיי, חשבתי לקחת כדורים או לקפוץ מצוק או להידרס הכול היה שחור, אבל המחשבה שאשאיר את הילדים ואת אימי, והנדר שהבטחתי לאבי, להנציח אותו והספר היה מבחינתי הנצחה והוא מוקדש לו". 

"יצאתי מהכלא אישה מרוסקת לחלוטין. לא היה לי רצון להמשיך לחיות, רציתי לשים קץ לחיי"

איך הרמת את עצמך?
"בעזרת טיפול נפשי שנמשך שלוש וחצי שנים. גיליתי בתוכי עוצמות וכוחות שלא ידעתי שקיימים בי. הבנתי שגם אם כותשים לי את החיים בעלי ומכתש לאבקה, הבחירה בסופו של דבר היא שלי. ואני בחרתי לעצב לעצמי חיים חדשים. הבנתי שדווקא מתוך השחור יכול להתגלות האור. כן, מכל משבר אפשר לצאת מחוזקים. אם אני הצלחתי כל אחד יכול וזאת לא קלישאה ועדיין לא חזרתי לעצמי לגמרי ואני לא יודעת אם אחזור אי פעם. היה לי קשר של שנה וחצי. איש טוב, נפרדנו. בגללי. משהו בי רצה להיות לבד, להתמודד ולהתגבר לבד. מה שעוזר לי מאד עד היום הוא הכתיבה, אחרי יומן הכלא הוצאתי ספר שירה אירוטי בשם 'צעיף בגרות' וכתבתי גם ספר ילדים "שוקי ומוקי מספרים שמונה סיפורים", שאת הכסף כדי להוציא אותו גייסתי במימון המונים. כשהייתי צעירה חלמתי להיות מורה לספרות ופתאום יוצאת ממני סופרת, חבל רק שהייתי צריכה את הכלא בשביל לגלות את היכולת הזאת שלי. זה האור שיצא מתוך השחור ובמקביל אני כותבת שני רומנים". 

מבחינה חברתית?
"שום דבר לא חוזר להיות מה שהיה. אם אימא שלי התביישה בי ולא ידעה לאכול את העובדה שיש לה בת בכלא, אז מה ציפיתי מחברים. מה שנשאר זה המשפחה. הילדים והנכדה הקטנה והאהובה שלי". 

ממה את מתפרנסת?
"אני נעזרת לגמרי במשפחה וכואב לי שעדיין אני צריכה עזרה. אני גרה בשכירות בחדרה. מקבלת קצבת הבטחת הכנסה מהמוסד לביטוח לאומי. מתפרנסת מעט ממכירת הספרים שלי. מוזמנת להרצאות על ידי כל מיני ארגונים ומספרת את סיפור חיי 'ציוצים מתוך הכתלים'. קשה לי לחשוב על חזרה למעגל העבודה. בניהול חשבונות, תחום ההתמחות שלי, לא אוכל לעסוק עוד לעולם. אני לא מסוגלת להיות במקום רועש, לא יכולה לשמוע צעקות ולא יכולה להיות בקניונים או מקומות סגורים. קיבימאט על המקום הארור הזה שארבעה חודשים בו הפכו את חיי לנצח".