וחיתתו אתיהם לחרבות

היוקיו-קובודו: פתרון מקורי מאוקינוואה לעקיפת חוק האוסר על אחזקת נשק
רִיוֹקִיוֹ-קוֹבּוּדוֹ היא אומנות לחימה שמקורה בארכיפלג ריוקיו, והיא מבוססת על שימוש בכלים כפריים שהוסבו לכלי נשק. קוֹ פירושו "מסורתי"; בּוּ פירושו "צבאי"; "דוֹ" פירושו "דרך", כלומר "אומנות לחימה צבאית-מסורתית". בניב האוקינאווי מכונה הקובודו "אוּצִ'ינַאדִי". לדברי אפי שליין סנסאי, העוסק בקראטה ובקובודו, גם סגנונות יפניים עתיקים של ג'וג'יטסו ועבודת חרב (קאטורי שינטוריו, למשל) הם קובודו.
אוקינאווה, הגדול באיי הארכיפלג ריוקו, הוא כור מחצבתן של שתי אומנויות הלחימה קראטה וקובודו. אנשי אוקינאווה מתייחסים לאומנויות הלחימה שלהן כאל תופעה תרבותית, ופועלים לשמר אותן כפולקלור. למטרה זאת הוקם הארגון ריוקיו קובודו הוֹזוֹן שִינקוֹ קַאִי, שפירושו "האגודה לשימור ולקידום אומנויות הלחימה של אוקינאווה". שליין חבר אף הוא בארגון זה.
מקורות הקובודו
"ריוקיו קובודו היא אומנות מקומית שהתפתחה באיי ריוקיו ובעיקר באוקינאווה. עיקרה הוא שימוש בכלי עבודה של חקלאים ודייגים, שהוסבו לאמצעי לחימה כנגד שודדים, ואולי אף נגד חיילים (שליין עצמו מסתייג מהסברה שכלי הנשק החקלאיים נועדו להתמודדות עם סמוראי אוחז חרב)".
הצורך בהסבת כלים אלה נולד כתוצאה מהאיסור שחל על המקומיים לשאת כלי נשק. איסור זה הוטל תחילה על ידי המלך המקומי שוֹשִין ב-1480, ומאוחר יותר בשנת 1609 לאחר שאוקינאווה נכבשה על ידי הסמוראים משבט סַאטצוּמַה, בראשות לורד שִימַאזוֹ. "גורל דומה ציפה ליפן עצמה לאחר שנכנעה לבעלות הברית במלחמת העולם השנייה – הגנרל מקארתור אסר על העם היפני לעסוק באומנויות לחימה", מציין שליין.
האדם הנחשב חלוץ ברצונו לשמר את אומנויות הלחימה המקומיות הוא טַאִירָה שִינְקֵן סנסאי (1897-1970). הוא פעל בתחושת דחיפות, שכן הכאיבה לו המחשבה שאומנויות הלחימה האוקינאוויות עומדות להיכחד מן העולם. כשלעצמו, טאירה שינקן סנסאי היה מיומן בשיטות שונות כגון נונצ'אקו-ג'יטסו, סאי-ג'יטסו ובו-ג'יטסו (כולן היבטים של קובודו).
לאחר לימודים ארוכים ושהייה מחוץ למולדתו, חזר טאירה שינקן לאוקינאווה, וב-1955, לאחר שנוכח במצב הקובודו, הקים את הארגון ריוקיו קובודו הוֹזוֹן שִינקוֹ קַאִי. הארגון זכה להכרה ולתמיכה מצד בכירי המורים, כגון שוֹזִ'ין נַאגָמִינֶה סנסאי, מִיטוֹקוּ יַאגִי סנסאי, שוֹזִ'ין צִ'יבַּאנֶה סנסאי, שִיגֶרוֹ נַאקָאזַאטוֹ סנסאי ועוד.
טאירה שינקן סנסאי מת ב-1970, בהשאירו אחריו תלמידים רבים מאוד, בעיקר באוקינאווה וביפן. מחוץ לאוקינאווה, רוב תלמידיו הפכו לראשי אסכולות בשיטו ריו קראטה, כנראה בגלל הקשר הברור שהיה להם עם קֶנוּאַה מָאבּוּנִי סנסאי, אבי אסכולת השיטו ריו קראטה, שבעצמו לימד קובודו, ושטאירה שינקן היו תלמידו. כמה מהם הם ריוֹשוֹ סַקַגָאמִי סנסאי (אִיטוֹסוּ-קַאי שיטו-ריו); שוֹגוּ קוֹנִיבַּה (מוֹטוֹבּוּ-הַה שיטו-ריו); טֶריוֹ הִיַאשִי (היאשי-הה שיטו-ריו).
מבין תלמידיו השונים באוקינוואה, בחר טאירה שינקן באַקַמִינֶה אַיִיסוּקֵה דַאִי סנסאי להיות ממשיך דרכו. הלה מונה לנשיאו השני של הארגון, לאחר מותו של טאירה שינקן סנסאי. ב-1971 כונן אקמינה דאי סנסאי את מועדון הקובודו שִינבּוּקאן (שין = נגזרת משמו של טאירה שינקן) בעיר טוֹמִישִירוּ – נסאבו, מדרום לעיר נאהה. הוא הקים את שינבוקאן כדי שיהיה לו מקום להתמסר ללימוד הקובודו.
בטרם הפך לתלמידו של טאירה שינקן סנסאי, למד אקמינה דאי סנסאי אצל ארבעה מורים בסגנון יַמָאנֶה ריו (סגנון אנשי ההרים) בו-ג'יטסו. הוא כיהן כנשיאו השני של הארגון עד מותו בתחילת 1999. על ערש דווי הוא ביקש מתלמידיו שבנו יהיה הנשיא הבא, ובקשתו כובדה על ידי קבוצת התלמידים הזקנים הבכירים. כך מונה הִירוֹשִי אַקַמִינֶה סנסאי לנשיאו השלישי של הארגון, על אף גילו הצעיר – 48 בלבד. מאז הארגון קיבל דחיפה עולמית רבה מאוד.
איש הקובודו שבאמצעותו נוסד הענף הישראלי של ריוקיו קובודו הוֹזוֹן שִינקוֹ קַאִי הוא פּוֹל וֶרמִיליוֹ סנסאי, שלמד ג'וג'יטסו וקובודו באנגליה מולדתו במשך כ-20 שנה. ב-1996, בעקבות מודעה בעיתון שדיווחה על המועדון באוקינאווה, הוא נסע לשם כמעט ללא פרוטה ובמשך ארבע וחצי שנים הוא חי כאוּצִ'ידַאשִי ("תלמיד פנימי", תלמיד שגר בדוג'ו ומתאמן בו). בשנת 2000 חזר לאנגליה, וכיום יש לו שם מועדון לקראטה וקובודו. הוא מגיע פעמיים בשנה לישראל כדי לקדם את התחום וללמד כאן קובודו. בין השנים 2004-2005 חי בישראל שנה וחצי רצופות כדי לקדם את רמתם המקצועית של אנשי הקובודו בארץ.
מאפיינים וייחוד
"השיטה מאופיינת ברצונה העז לשמור שהטכניקה (וַאזָה) תהיה קרובה ככל שניתן למקורות, ולא להיות מושפעת מדי מספורט קובודו, ספורט קראטה", אומר שליין. "אנחנו משתמשים בכלי נשק באופן הקרוב ביותר למציאות. שימוש בנונצ'אקו, לדוגמה, נעשה בכלי עשוי עץ בעל ידיות מתומנות, שמחובר בחוט (במקור – שערות של זנב סוס), בעוד שבמערב נהוג להשתמש בנונצ'אקו עם נעצי ניקלים, שרשרת וכדומה. אנחנו משתדלים לשמור על כלי נשק אותנטיים ככל שניתן".
אומנות הלחימה ריוקיו-קובודו מאופיינת בעבודת מותן. לדברי שליין, אדם שיראה שניים-שלושה סגנונות קובודו מבוצעים לפניו, יוכל, ללא כל קושי, לזהות את סגנון הריוקיו קובודו הוזון שינקו קאי. "הדגש הוא על עבודת מותן בכל ביצוע, בכל תנועה, בלי שום העדפה לכלי נשק כזה או אחר. המורים באוקינאווה מסבים את תשומת לבם באופן כמעט מביך לכיוון המותניים של תלמידיהם", מחייך שליין.
"אימוני קִיהוֹן (תרגילי בסיס) וקאטה הם עמוד השדרה של התרגול בדוג'ו הראשי (הוֹנְבּוּ) ובסניפיו בעולם. עם זאת, אנחנו מתרגלים בּוֹנקַאי קאטה (משמעותם המעשית של רכיבי הקאטה) ואת האלמנטים של הגנה עצמית הנובעים מהתרגול".
מאפיין נוסף של קובודו, כאומנות לחימה אוקינאווית, הוא יחסם של העוסקים בה כלפיה. בזמן שהגישה היפנית לאומנויות לחימה היא "בּוּדו", כלומר בעלת זיקה צבאית, קובודו וקראטה נחשבים באוקינאווה פולקלור, והיחס אליהם הוא בהיבט תרבותי מסורתי.
הפן הרוחני והפילוסופי
"את ההיבט הרוחני של הקובודו מייצג המושג 'ריוקיו נוּ קַאזֶה'. זהו משפט המייחד את אומנויות הלחימה האוקינאוויות ומשמעותו היא 'עשיית הדברים ברוח האוקינאווית המסורתית': להתאמן, להתנהג, לחשוב, להכיר -דרך אימוני הקובודו והקראטה – את אורח החיים ותפיסת העולם האוקינאווית שהיא מאוד רפויה, זורמת, ידידותית, חייכנית, אינה חותרת לעימות, אינה אלימה".
מעניין להתבונן לעומק בסמל ארגון הקובודו: במבט ראשון רואים שני דקרים (סאי) מוצלבים, כמו ברוב הסמלים, אך במבט נוסף מגלים שלהבי הדקרים מופנים כלפי מטה. הסמל מציין למעשה שני אנשים המחוברים ביניהם (ידית הסאי היא הראש, קרני הסאי הן הידיים ולהב הסאי הוא הגוף), ומשקף את העובדה שאנשים מאסכולות לחימה שונות יכולים להיפגש ולעסוק בקובודו ללא קושי או רתיעה. "מגיעים אנשים משיטות לחימה או סגנונות קראטה שונים, ומוצאים שפה משותפת לאימון. זה משהו מאוד מיוחד ואנחנו בישראל, מאז הפכנו להיות תלמידים בארגון הזה, מנסים לעורר את תשומת לבם של תלמידים מאומנויות לחימה שונות לבוא ולעסוק בקובודו, ברוח האוקינאווית", אומר שליין. בסופו של דבר, מחייך שליין, "הפילוסופיה הגדולה של אומנויות הלחימה היא להישאר בחיים…"
השימוש בכלי נשק
"ריוקיו קובודו דוגל בשימוש בכלי נשק אותנטיים ככל שניתן ולא בווריאציות מודרניות שלהם", מדגיש שליין. "היחס לכלי נשק הוא כמו היחס הצה"לי לרובה. צריך להיזהר עם כלי הנשק, לכבד אותו, לשמן וללטש אותו, לתחזק אותו ולמנוע שחיקה ובלאי. לתחושותיו של אפי סנסאי, אין בכלי הנשק האוקינאווים את אותה התחברות רוחנית עמוקה שאנו מוצאים באומנויות הלחימה היפניות, כגון חרב הסמוראי המייצגת את נשמתו. היחס כאן הוא מלא כבוד אך מעשי, ויש לו היבטים פולקלוריסטים משמרים, יותר מאשר פילוסופיים".
מצב השיטה בארץ ובעולם
"בשנים האחרונות יש תנופה גדולה בתפוצת השיטה. בשמונה השנים האחרונות הוקמו כ-13 סניפים על פני הגלובוס. הסניף הישראלי הוקם באוגוסט 1999, בעת ביקורו בארץ של ראש הארגון ונשיאו השלישי אקמינה הירושי סנסאי. עמו הגיע יוֹקִיוֹ קוּנִי יוֹשִי סנסאי (המורה הראשי לחטיבת הקובודו בהונבו-דוג'ו באוקינאווה), מלווים בתלמידים פול ורמיליו סנסאי, שהיה אז עדיין אוצ'ידשי בהונבו.
"כיום אנחנו מקיימים פעילות בשלושה מרכזים בארץ: בחיפה נמצא המועדון הראשי ומועדון קטן נוסף, ולפני שנתיים נפתח מועדון בתל אביב. אנחנו מונים היום כ-30 חבר'ה, כ-15 בעלי חגורות שחורות בדרגות מתחילות, ונהנים ממה שאנחנו עושים".
סיפורו של שליין
"נחשפתי לאומנויות לחימה בגיל 14 כשהשתתפתי בפנימייה בחוג להגנה עצמית. עם שחרורי מצה"ל חיפשתי ענף של אומנויות לחימה לעסוק בו. ב-1980 התחלתי להתאמן במועדון קראטה בחיפה בשם סאנשין קאן, שפעל תחת חסותו של תאמס וובר סנסאי, איש מיוחד שמגיע לישראל מ-1975, ומשנת 1978 מלמד כאן באופן שיטתי. הוא עדיין מגיע לארץ פעמיים בשנה, למועדון סאנשין קאן.
מדובר ביהודי חם שאוהב את ישראל ותורם מזמנו לקדם את התלמידים. כל ההישגים שלי והדברים שאני עושה בתחום אומנויות הלחימה קשורים בבסיסם לתאמאס וובר סנסאי. החיפוש והרצון שלי במשך שנים להיות תלמיד במועדון באוקינאווה נובעים מהקשר החם שיש לנו עם האיש הנפלא הזה, שהראה לי – ועדיין מראה לי – את הדרך האמיתית של הקראטה ואומנויות הלחימה".
אפי שליין סנסאי, הרואה עצמו תלמיד ולא מורה, נושא כיום דרגת דאן 6 בקראטה, והוא ראש השיטה בארץ. בקובודו הוא התחיל לעסוק באוגוסט 1999, ועומד להיבחן לדרגת דאן 3 בתחום. "הגעתי לקובודו בעקבות פגישה מקרית בין תלמיד קראטה שלי, שחי ולמד מחשבים שלוש וחצי שנים ביפן, לבין פול ורמיליו סנסאי בסמינר אומנויות לחימה ביפן. מפגש זה הביא ליצירת קשר שבעקבותיו נולד הביקור בארץ של שני המורים היפנים ותלמידם פול סנסאי.
בעקבות סמינר זה התחלתי ללמד קובודו מבלי להבין בכלל מה אני צריך לעשות, בידע אפסי. כשראיתי שאין לכך עתיד, נסעתי לאוקינאווה בתחילת שנת 2000, לתקופה של חודשיים וחצי, וכשחזרתי הגברתי את קצב אימוני הקובודו. מאז ביקרתי עוד כמה פעמים באוקינאווה".
עוד מתרגל שליין איידו משנת 2003, בדוג'ו אינהזומה בחיפה, ואייקידו משנת 1998, עם פתיחתו של המועדון נינומה דוג'ו בחיפה.
מסר אישי
"ריוקיו קראטה וריוקיו קובודו הן אומנויות לחימה הנחשבות פולקלור באוקינאווה. ההתחככות עמן והאימון בהן מעודדות אצלי, באופן אישי, וגם אצל רבים מתלמידי, רצון להכיר טוב יותר את הרוח האמיתית, המקורית, שממנה קראטה וקובודו צמחו".