התמכרויות ופגיעות מיניות בחברה החרדית: להתגבר על הבושה

כשהייתי ילדה, בתחילת שנות האלפיים, אחת מחברותי הקרובות, שאביה היה פסיכיאטר, סיפרה לי סוד מסקרן במיוחד על ביתה. בכל לילה – כשאוויר ההרים הלילי כיסה את היישוב הקהילתי השקט, כשהרחובות הפכו שוממים ותאורה צהבהבה אפפה את המדרכות – ניעורה העיר בני ברק לחיים בחצר ביתם. גברים ונשים חרדים התגנבו בחשכת הליל למרפאת הפסיכיאטר החילוני כדי לבקש מזור לנפשם. 

כיום ברור לי שמתחת לתמונה הציורית והמסתורית שריתקה אותי בילדותי, מסתתר סאבטקסט עגום – אנשים מן הציבור החרדי שזקוקים לטיפול נפשי נאלצים להתחבא ולהסתתר ויכולים להגיע לטיפול נפשי רק בחסות החשכה, כאילו מדובר בפשע נורא. בכך הם מנסים להבטיח שלא ידברו עליהם, שלא ינדו אותם, שהסיכויים לשידוך לא יפגעו וששמה הטוב של משפחתם לא יוכתם. 

בשנים האחרונות מובילי דעה בחברה החרדית מנסים לשנות את פני הדברים. נשים וגברים, עובדים סוציאליים ומטפלים, עושים כמיטב יכולתם לפתח מענה נפשי לציבור החרדי ולבער את הבורות והסטיגמה. אחת מאותם סוכני שינוי היא שטערני לוקשינסקי – אחת העובדות הסוציאליות החרדיות הראשונות בישראל. לוקשינסקי עוסקת בשני תחומים שעליהם הכי קשה לחרדים לדבר – תחום ההתמכרויות, בין השאר גם לפורנו ולמין, ותחום הפגיעות המיניות. 

שטערני לוקשינסקי | צילום אלי דסה

"תחום ההתמכרויות הוא החצר האחורית של העולם הטיפולי, בייחוד כשמדובר בחברה החרדית", אומרת לוקשינסקי, מטפלת במרכז הישראלי להתמכרויות (ICA). "הסטיגמה על מכורים עדיין קיימת, ואנשים נמנעים מטיפול מחשש מהשלכות כמו ריחוק חברתי או השלכות על שידוך. כתוצאה מכך חרדים, בהשוואה לדתיים וחילונים, מגיעים לטיפול רק כשהמצוקה קשה וההתמכרות חריפה, כשכבר יותר קשה לטפל". 

"חרדים, בהשוואה לדתיים וחילונים, מגיעים לטיפול רק כשהמצוקה קשה וההתמכרות חריפה, כשכבר יותר קשה לטפל"

"כמעט אין מחקר מקצועי בתחום ההתמכרויות בקרב האוכלוסיה החרדית", אומרת לוקשינסקי ובאותה נשימה טוענת שמתחת לפני השטח אפשר למצוא מקרים רבים של התמכרות בחברה החרדית. ניסיונה הקליני מגובה על ידי מחקר ראשון מסוגו שערכה ד"ר רותי לב בר־אור, אחראית תחום המחקר ב־ICA, שממנו עולה כי התמכרויות אכן קיימות בחברה החרדית, אם כי עדיין בשיעור נמוך מאשר במגזרים אחרים. המחקר נערך ב־2018 בקרב 4,000 משיבים, שלושה אחוזים מתוכם חרדים – תת ייצוג שנובע מכך שחרדים נוטים פחות לענות על שאלונים מקוונים. במחקר התגלה למשל כי שיעור שימוש היתר באלכוהול בחברה החרדית עומד על 3.4 אחוזים, לעומת 7.8 אחוזים בקרב דתיים ו־10.9 אחוז בקרב חילונים. לצד זאת, 11.8 אחוז מהחילונים עושים שימוש יתר בקנאביס, לעומת 2.1 אחוזים מהדתיים ו־0.8 אחוזים מהחרדים. לוקשינסקי אומרת ששכיחות מקרי ההתמכרות לקנאביס נמצאת בעלייה. "הקנאביס מגיע באיחור לציבור החרדי. בציבור החילוני מכירים את הסכנות זה שנים, אנשי חינוך והורים יודעים לשוחח על כך עם בני הנוער ולזהות שימוש בעייתי. אך אנשים בציבור החרדי אינם מכירים את התופעה הזאת, לכן לוקח להם זמן לקרוא לבעיה בשמה". 

קנאביס אינו החומר הממכר היחיד שמצליח לחלחל לחברה החרדית באיחור אופנתי. "למרות הצנזורה והטלפונים הכשרים, הגישה לאינטרנט הופכת לנפוצה יותר ויותר בחברה החרדית, מה שמעלה את השכיחות להתמכרות לפורנו", מספרת לוקשינסקי. על פי מחקר ה־ICA, כ־1.5 אחוזים מן החרדים עושים שימוש יתר בפורנוגרפיה, לעומת כמעט שישה אחוזים מן החילונים, שבעה אחוזים מהמסורתים. שיאנית הצפייה היא האוכלוסיה הדתית לאומית, עם כעשרה אחוזים. לדברי לוקשינסקי, גורם נוסף לעלייה בשכיחות התופעה, מלבד האינטרנט, הוא הטאבו על הנושא. "עצם זה שזהו מעשה אסור ולא מדובר – מגביר את פוטנציאל ההתמכרות. תחושות האשמה והבושה קשות מאוד, לכן אנשים מנסים להתמודד לבד ככל יכולתם עד שאינם יכולים יותר. אבל ככל שאנחנו שואלים יותר אנחנו מגלים יותר, ואנשים מרגישים יותר בנוח להציף ולפנות לעזרה". 

>> האם צפייה בפורנו מובילה לאונס?

תורת הנסתר

לוקשינסקי (34), שמשתייכת לחסידות חב"ד, מתגוררת בחולון עם בעלה ושתי בנותיהן. היא סיימה את לימודי העבודה הסוציאלית ב־2009 במכללת בני ברק החרדית (מבח"ר). בזמנו היה זה אחד משני המוסדות היחידים בארץ שהציעו מסלול הכשרה לחרדיות. "זה היה משהו חריג מאוד. אפילו במחזור שלי, המחזור השני בתוכנית הייעודית למגזר החרדי, היו רק שלוש נשים חרדיות ושאר הסטודנטיות השתייכו למגזר הדתי לאומי", היא מתארת. "בתקופתי המסלול האוטומטי לאישה היה לסיים תיכון וללכת לסמינר למורים", היא מסבירה. "ידעתי שלבחירה שלי עלולות להיות השלכות, שיכול להיות שיסתכלו עליי מוזר או שזה ייפגע לי בשידוך, ובאמת בחורים שפגשתי אז שאלו אותי 'איך העזת'. היום התמונה היא אחרת, ואני מקבלת המון פרגון. יש יותר קבלה והבנה שיש צורך גדול באנשי מקצוע טיפוליים במגזר החרדי, ושאין שום סיבה שנשים לא יוכלו לטפל".     

איך נראה תהליך הטיפול בהתמכרות, למשל, לפורנו?
"הדגש בעבודה במרכז היא על הטיפולים הרגשיים. בחלק מהמקרים אנו מלווים את המטופלים גם בתהליך הגמילה הפיזי, ובחלק מהמקרים אנו מפנים את המטופלים למרכזים ייעודיים לכך. תלוי במצבם, באופי ההתמכרות ובחומרתה".

יש הבדל בין אופן הטיפול באוכלוסייה החרדית לעומת החילונית?
"מטפל שעובד עם האוכלוסייה צריך להבין את המשמעות של ההתמכרות הזאת בתוך החברה החרדית. התמכרות לפורנו היא מקור לבושה גם בציבור הכללי, אך בציבור החרדי מדובר בבגידה בערכים ובבורא. זהו קונפליקט כפול – הפגיעה היא במישור היומיומי התפקודי וגם במישור האמוני, והמצוקה גדולה יותר בהתאם. העבודה שלנו היא בין היתר להעלות את המודעות להתמכרות ולגרום להפחתה של הסטיגמה. אנחנו עוד רחוקים אבל עובדים על זה. הציבור שואף להגיע לשם, וכך גם כל הרבנים שפניתי אליהם, ששמחים לשתף איתנו פעולה". 

"התמכרות לפורנו היא מקור לבושה גם בציבור הכללי, אך בציבור החרדי מדובר בבגידה בערכים ובבורא"

יש הכרח שמטופלים מהמגזר החרדי יטופלו על ידי מטפלים חרדים?
"אין מספיק מטפלים חרדים לכל המטופלים, אז חרדים מטופלים גם אצל חילונים. זה מעורר קשיים ואתגרים בתוך הטיפול, אך ברגע שיש מוכנות מצד המטפלים ללמוד את התרבות ורגישויותיה, זה יכול לעבוד". 

ואיך זה עובד כשמדובר במטפלות נשים ומטופלים גברים, כמו במקרה שלך?
"יש בזה מורכבות, הלכתית ומנטלית. מבחינה הלכתית יש כאן שאלה איך לעשות את זה נכון. מבחינה מנטלית גברים בחברה החרדית לא נמצאים בתקשורת יומיומית עם נשים מחוץ לחיק משפחתן. הם לא רגילים לשבת עם אישה אחרת בחדר, ובטח לא רגילים שהיא שואלת אותם על עניינים אישיים ורגשיים. זה לא טבעי להם, וזה מייצר מתח שצריך להתגבר עליו בטיפול". 

לפני שהחלה להתמחות בטיפול בהתמכרויות, טיפלה לוקשינסקי בילדים ובנוער במרכז בליבנו לטיפול בנפגעות ונפגעי תקיפה מינית. "הגעתי לשם כי סיפורים על פגיעות מיניות עלו בכל טיפול והייתי חייבת להתעמק בנושא", היא מסבירה. "אם תשאלו את הרבנים אם מותר לפגוע מינית, התשובה שלהם היא חד משמעית – ברור שלא. בתורה יש איסורים ברורים מאוד, הבעיה מתעוררת כאשר גולשים למקומות אפורים. כשאין אונס, אלא נניח הטרדה, למשל רב בתלמוד תורה שמושיב עליו ילדים ומתחכך בהם – יש ניסיונות להשתיק מקרים כאלה באמצעות הדת. יגידו שאצלנו לא מדברים על הדברים האלו, שזה לא צנוע". 

לוקשינסקי מצביעה על שני מניעים שונים להשתקה והסתרה של פגיעות מיניות – האחד הוא מניע אישי, והשני הוא המניע חברתי. אך בעוד שהסתרה ממניעים חברתיים הולכת ונעלמת, הסוג האחר עדיין חי וקיים. "לפני עשור מקרי השתקה היו נפוצים מאוד כי הנורמה החברתית הייתה להסתיר, היום הציווי החברתי מורה לטפל ולעזור. עדיין יש מקרי הסתרה, אבל הם שוליים. המצב השתפר מאוד", היא אומרת. "היום ההסתרה נפוצה יותר במובן האישי". 

למה הכוונה?
"הכוונה היא שאף אחד לא רוצה להכיר בזה שהילד או התלמיד שלו נפגע מינית. יש לנו צורך אנושי להגן על עצמנו מפני המקומות האלו. ואם כבר מכירים בכך שקרתה פגיעה מינית, בוחרים להתעלם מהמשמעות הכבדה שיש לה. חלק מהעבודה שלנו בטיפול הוא להכיר בפגיעה ובכל ההשלכות שלה, זה שלב לא קל אך חיוני מאוד". 

איך השתנתה בעשור האחרון המודעות לפגיעות מיניות בחברה החרדית?
"כיום החברה החרדית מודעת יותר ויותר למקרים האלו, גם ברמה של מודעות לשכיחותם, גם מודעות להשלכות הנפשיות הקשות וגם מודעות לחשיבות של מתן טיפול מקצועי כמה שיותר מוקדם. למשל, יש היום חינוך למוגנות במוסדות החינוך, דבר שלא היה לפני עשור. מחנכים ילדים לכך שגופם שייך רק להם, שיש להם זכות בחירה מי נוגע בהם, ושחייבים לספר למבוגר אם התרחש מגע לא נעים. גם מהצד השני, של הצוות החינוכי, יש יותר ידע על זיהוי פגיעות ומוטלת האחריות לאפשר שיח בנושא. נוסף על כך נפתחו כמה מרכזים לטיפול בנפגעים בשנים האחרונות". 

השינוי בחברה החרדית קורה אמנם במקביל למהפכת Me Too ובמקביל לשינוי בשיח בחברה החילונית, אך בחברה החרדית השינוי אינו לובש צורה של פוסטים זועמים ברשתות החברתיות ובראיונות מתוקשרים עם נפגעות תקיפה מינית. 

"גם כשמתבררת פגיעה קשה מאוד זו לא תהיה הכותרת הראשית בעיתון, ואם יהיה אזכור – ידברו על פגיעה בשלמות המשפחה או פגיעה במוגנות הילדים", אומרת לוקשינסקי, "אפילו בטיפולים נפשיים עם המשפחות אנחנו בונים שפה מותאמת להם, לאופן שבו הם מכנים את האיברים למשל – לאיבר המין הגברי מטופלים שלי קראו איבר הברית, פיפי, איבר למטה. זה לא נעשה כדי להקטין, להעלים עין או לטאטא, אלא דווקא כדי להציף את הפגיעות המיניות באופן שמכבד את ערכי המשפחה. גם כשמדברים על אוננות ויחסי מין, אנחנו מדברים בצורה הכי צנועה ומותאמת שאפשר. אנחנו לא ננסה ללחוץ על מטופלים לקרוא לאיברים בשמות האמיתיים. הטיפול הזה לא בא לחנך אף אחד, מה שמעניין אותנו זה לא הטרמינולוגיה, אלא היכולת של המשפחה לדבר על הפגיעה המינית, להבין בדיוק מה קרה ולאפשר שיח פתוח כדי למנוע פגיעה נוספת בעתיד".