אזהרת צפייה: האם פורנו באמת מוביל לאונס?

"אני זוכר כשהייתי בן 17 באילת, זה היה שלב בחיים שלאבד את הבתולים היה אחד הדברים הכי חשובים בחיי. אני זוכר איזה עניין זה היה כשמישהו היה עושה סקס, איך היינו רואים בו את התגלמות הגבריות. 'זיין' היה התואר הנחשק ביותר. ההדרכה היחידה שקיבלתי על איך להתייחס לנשים זה שצריך ללוות אותן הביתה כשמאוחר. מעבר לזה המורה שלי היה הפורנו כמובן. היו בחורות בחיי שניסו לחנך אותי אבל הרגשתי שהן פשוט לא יודעות מה זה להיות גבר בתול, אז נפנפתי אותן. הייתה בחורה שמצאה חן בעיניי. כולם בחבורה ירדו עליי שהיא מסובבת אותי על האצבע הקטנה ושאני בחיים לא אזיין אותה. חזרנו כל החבר'ה מסוף שבוע יבש במיוחד באילת וארגנו מסיבה אצלי בבית, הצעתי לה לבוא לחדר שלי והיא זרמה. שתינו וצחקנו והיא מלמלה שהיא לא רוצה שנשכב בזמן שהתפשטה. חשבתי בראשי שזה רק עניין של זמן עד שהיא תשנה את דעתה. תוך כדי אני רואה שהיא הרבה יותר שיכורה ממני, ואני מעלים עין. חשבתי לעצמי – מה אגיד לחבר'ה? אני אהיה ממש 'הומו' אם אני לא אשכב איתה עכשיו. ממש לפני שמשהו קרה אח שלי דפק בדלת. בהתחלה התעלמתי, אחר כך הוא דפק שוב ולא ויתר לי. יצאתי אליו. הוא הסתכל לי בעיניים ואמר: 'אתם צריכים להפסיק, היא ממש שיכורה וזה לא בסדר'. אני חושב שאיפשהו בפנים ידעתי שזה לא בסדר, אבל לא רציתי לדעת, רציתי לזיין סוף סוף. אך באותו רגע לא משנה כמה הדחקתי, המילים שלו חלחלו עמוק והעירו בי הכל. חזרתי פנימה, ניסיתי לעזור לה להתלבש אבל היא לא הצליחה לעמוד. פאק. איזו סטירה מצלצלת קיבלתי באותו רגע. אני אסיר תודה על הרגע הזה, שברגע האמת הייתה לי הדרכה גברית טהורה".

הפוסט שכתב לא מזמן יובל גטרויר, וזכה ליותר מ־4,000 שיתופים בפייסבוק ופורסם גם בסטטוסים מצייצים, ממחיש כיצד תרבות האונס יכולה לדחוף נער "נורמטיבי" לידי פגיעה מינית.

"החברה מלמדת נערים לראות בנשים חפצים", אומרת אורית סוליציאנו, מנכ"לית איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית. "תרבות האונס מתבטאת בכך שאבות לוקחים את בניהם בגיל 13 לנשים בזנות, כי כך בעיניהם הם צריכים לממש את גבריותם; במסיבות רווקים שמביאים אליהם חשפניות כחלק מהשעשוע; ובתרבות הפורנו והצריכה האדירה שלה במחשכים".

יובל גטרויר: "ההדרכה היחידה שקיבלתי על איך להתייחס לנשים זה שצריך ללוות אותן הביתה כשמאוחר. מעבר לזה המורה שלי היה הפורנו כמובן"

רבים תולים את האשמה בפורנו בשכיחות הפגיעה המינית בנשים, בטענה כי ההחפצה שמוצגת בסרטים, לצד האלימות והכוחנות, מרעילים את תפיסת המיניות של בני ובנות הנוער. האם הטיעון הזה מגובה מחקרית? חלקית. כך, למשל, מחקר מטא אנליזה שערכו חוקרים מאוניברסיטת אינדיאנה ב־2015, שסיכם את תוצאותיהם של 22 מחקרים משבע מדינות שונות, הראה כי צפייה בפורנו קשורה סטטיסטית בהתנהגות מינית אגרסיבית. מחקר אחר מ־1999 מצא כי צפייה בפורנו שיחקה תפקיד בתכנון המקדים לעבירה ב־10־25 אחוזים מן המקרים, אולם מחקר סקירה אחר מ־2007 מצא כי העדויות אינן חד משמעיות ותלויות מאוד בהגדרות החוקר ובשיטות המחקר.

זמן של מספרים

אחת מתוך אחת, אחת משלוש, אחת מחמש – את המספרים המפלצתיים האלו כולנו מכירות. בשנים האחרונות נדמה שאנחנו ניצבות מול סטטיסטיקות אחרות: לא רק אחת מתוך שלוש, אלא אחת מול שלושה, אחת מול 12 או אחת מול 30. מקרי התקיפות הקבוצתיות מופיעים שוב ושוב בכותרות, עד שכבר התרגלנו לכך שבאתרי החדשות והעיתונים יש משבצת ששמורה לפרשת האונס הקבוצתי המזעזעת האחרונה.

אורית סוליציאנו: "החברה מלמדת נערים לראות בנשים חפצים. תרבות האונס מתבטאת בכך שאבות לוקחים את בניהם בגיל 13 לנשים בזנות"

בעוד עברות מין הן תופעה חוצת גילים ומגזרים, ומובן שאנסים ומטרידנים אפשר למצוא בכל שכבת גיל, נדמה שתקיפות קבוצתיות מתרחשות לרוב בקרב בני נוער וצעירים, כלומר תרבות האונס היא אמנם נחלת הכלל, אך תרבות האונס הקבוצתי היא מגפה של בני העשרה.

קביעה זו מגובה בנתוני איגוד מרכזי הסיוע ובנתוני המשטרה לשנת 2018. בשנה זו רובן המכריע של הנפגעות בתיקי אונס קבוצתי היו נערות, הן על פי המשטרה והן על פי מרכזי הסיוע. על פי נתוני המשטרה, 63 אחוז מכלל התלונות על תקיפה קבוצתית הוגשו על ידי נערות בגילי 12־18. בדוח מרכזי הסיוע השיעור דומה למדי – 60 אחוז מהפונות היו בבגיל 13־18. שימו לב – מדובר בשיעור גבוה פי שניים מהשיעור בכלל עברות המין, שבהן הנפגעת היא נערה רק ב־31.6 אחוז מן המקרים.

אך האם חלה באמת עלייה במקרי האונס הקבוצתי או שאנחנו פשוט חשופים יותר לסיפורים מזעזעים כאלה שמגיעים לתקשורת? איגוד מרכזי הסיוע דווקא מדווח על מגמת ירידה: ב־2017 התקבלו 290 דיווחים על תקיפות קבוצתיות, לעומת 337 פניות ב־2015. מגמת הירידה המשיכה ב־2018, אז התקבלו "רק" 192 דיווחים. אחוז קטן מן הפניות הגיע גם למשטרה: בשנת 2018 למשל, מתוך 192 דיווחים שהגיעו למרכזי הסיוע, נפתחו רק 19 תיקים במשטרה.

עם זאת נראה שמעורבות בני הנוער בתיקי אונס קבוצתי נמצאת במגמת עלייה. שיעור בנות הנוער מתוך כלל הפונות במקרי תקיפה קבוצתית זינק בשנתיים האחרונות: 60 אחוז מכלל הפניות למרכזי הסיוע ב־2018 נעשו על ידי נערות, לעומת נתון של 42 אחוז ב־2018. כמו כן נראה שבני ובנות נוער נמצאים בסיכון גבוה יותר ליפול קורבנות לאונס קבוצתי, שכן בקרב בנות ובני נוער תקיפות קבוצתיות הן שבעה אחוזים מן המקרים המגיעים לפתחם של מרכזי הסיוע, לעומת שני אחוזים בקרב בגירות ובגירים.

הנתונים לעיל אמנם מתייחסים לגיל הנפגעות, אך לפי נתוני המשטרה 50 אחוז מהפוגעים בבני נוער בכלל עברות המין הם בעצמם קטינים או צעירים עד גיל 25. אמנם חסר מידע רשמי על אודות גיל הפוגעים בתקיפות קבוצתיות, אך מקרי האונס הקבוצתי שעלו לכותרות בשנתיים האחרונות מציירים תמונה מאוד מסוימת:

בפרשת איה נאפה מיולי 2019 מצאה עצמה צעירה בת 19 מול 12 צעירים; באוגוסט של אותה שנה פורסם כי 15 נערים בגילי 13־17 נעצרו בחשד לביצוע אונס קבוצתי בילדה בת 11 מהצפון; חודש לאחר מכן, בספטמבר, התפרסמו בתקשורת עדויות לכך שארבעה נערים בני 16 אנסו נערה בת 13 במקלט בית הספר בהפסקה. בפרשה הנוכחית שמסעירה את המדינה נעצרו עד כה 17 צעירים בחשד למעורבות באונס הקבוצתי באילת, מתוכם לפחות עשרה קטינים.

"87 אחוז מסרטי הפורנו המיינסטרימיים מכילים סוג של אלימות או השפלות, למשל קללות, יריקות, פליקים, ספנקינג. רק עשרה מהסרטים הם כאלה שאין בהם אלימות, שיש בהם תקשורת כלשהי בין הצדדים, שמכילים למשל נשיקות, חיבוקים או חיוכים", אומרת שלומית הברון, מחנכת למיניות בריאה, ממקימות המיזם החברתי לחינוך מיני "מידע אמין על מין" וממקימות עמותת אחת מתוך אחת, העוסקת במניעת אלימות מינית. "ההיגיון אומר שהסרטים האלו משפיעים על האופן שבו בני ובנות נוער תופסים מיניות ועל איך שהם פועלים בסיטואציות מיניות. נניח שהיה חוק בארץ שכולם חייבים לצפות בסרטון של דקה וחצי של סטירות לפני שהם יוצאים מהבית בבוקר בכל יום, האם כמות הסטירות בארץ הייתה עולה? כנראה שכן".

ב־2015 פרסמו שלומית הברון ואחותה ד"ר אפרת הברון, שותפתה למיזם "מידע אמין על מין", מאמר המסתמך על סקר אינטרנטי שביצעו בנושא מיניות של בני נוער בישראל. בסקר השתתפו 739 בני נוער בגילי 18 עד 19 מכל הארץ, מתוכם 416 נערות ו־317 נערים. בממצאים המדאיגים: 78 אחוז מהנערים נחשפים לפורנו עד סוף כיתה ז', לעומת 47 אחוז מהנערות; כמחצית מהנערים צופים בפורנו לפחות כמה פעמים בשבוע וחמישית מהנערים צופים בפורנו זה מדי יום, לעומת נערות, שרק כעשרה אחוזים מהן צופות בפורנו בקביעות; וכחמישית מהנערים מחשיבים פורנוגרפיה כמקור מידע למיניות.

שלומית הברון: "87 אחוז מסרטי הפורנו המיינסטרימיים מכילים סוג של אלימות או השפלות. ההיגיון אומר שהסרטים האלו משפיעים על האופן שבו בני ובנות נוער תופסים מיניות"

"ידוע לנו ממחקרים שחשיפה לפורנוגרפיה בילדות מעלה את הסיכויים לפגיעה מינית בילדות ומשחק לא מותאם מינית, וידוע לנו ממחקרים שפורנוגרפיה תורמת לראיית האחר כאובייקט ולא כשלם", אומרת הברון. "באשר לקשר בין צריכת פורנו לאלימות מינית – צריך להבין שמחקרים בנושאים האלו הם מאוד תלויי תרבות, מה גם שרובם נערכים על מבוגרים ולא על בני נוער מתוך שיקולים אתיים. נוסף ע כך, השיטות המחקרית אינן מאפשרות להגיע לוודאות בקשר לשאלה הזו. כרגע למחקר אין תשובה חד משמעית לשאלה הזו. האם צפייה בפורנו תורמת לביצוע אונס? זו שאלה דומה לשאלה 'האם משחקי מחשב אלימים גורמים לאלימות'. כנראה אצל אנשים שמועדים לזה מראש הפורנו מגביר אלימות מינית, ואצל אחרים לא. כשילדים ונערים נחשפים לפורנו בגיל צעיר, כאשר עדיין אין להם שום ידע על מיניות ואפילו החיבור שלהם למיניות של עצמם עוד לא קיים, זה יוצר להם תסריט בראש. כשהם נחשפים לפורנו לפני שהייתה להם תקשורת מינית עם עצמם או עם פרטנר – נוצר להם תסריט של מיניות שתואם את מה שהם רואים בפורנו. מובן שאחר כך הוא יכול להתאזן על ידי חינוך מיני, שיח של ההורים, או חשיפה לתוכן אחר, הבעיה היא שכשני שלישים מבני הנוער לא שוחחו על פורנוגרפיה עם הורים מעולם וחמישית מבני הנוער עושים זאת רק לעתים רחוקות".

"זה יכול להיות כל אחד"

"יש כמה דברים שחוזרים על עצמם בכל התיקים: בכולם מדובר בנערים או בגברים שמזהים הזדמנות לנצל נער או נערה. הם מזהים נקודת חולשה, וזו לא חייבת להיות חולשה חברתית או כלכלית, זו יכולה להיות אפילו חולשה בנקודת זמן ספציפית", אומרת עו"ד רותם אלוני דוידוב, המתמחה בייצוג נפגעות ונפגעי תקיפה מינית, וייצגה בין היתר את הנפגעות המרכזיות בפרשת "משחקי חברה" שבה נקשר שמו של אייל גולן. במשך הקריירה שלה ייצגה אלוני דוידוב גם נפגעות אונס קבוצתי. "רוב המקרים שמגיעים אליי קרו בשנות הנעורים של הנפגעות", היא מעידה. "חלק מהנשים מגיעות בזמן אמת, סמוך לאירועים עצמם, וחלקן מגיעות שנים רבות לאחר מכן, בהיותן בגירות".

אלוני דוידוב מצביעה על סממן מחריד נוסף. "בכל הפגיעות הללו הנפגעת עוברת דה הומינזציה קיצונית, גם בעיני הפוגעים שרואים בה כלי שרת, אבל גם בעיני עצמה. שמעתי מנשים רבות אמירות כמו – 'כבר לא ידעתי מי אני. איבדתי קשר עם הרצונות שלי. אמרו לי לבוא, באתי, אמרו לי לשכב, שכבתי. הייתי מנותקת לגמרי מהרצון שלי ומהמציאות. אמרתי לעצמי, אין טעם להתנגד, זה כבר הולך לקרות בכל מקרה'".

מה מאפיין את הגברים שמשתתפים בתקיפות קבוצתיות? מדובר בפסיכופטים עם יכולת נמוכה לחוש חמלה או בנערים נורמטיביים שצרכו יותר מדי פורנו?
"הפוגעים הם ממש לא פסיכופטים, רובם נורמלים לחלוטין, ובסיטואציה אחרת היית אפילו יכולה להיות חברה שלהם – אך החִברות הגברי המעוות והלחץ החברתי הקבוצתי שמופעל עליהם מוציאים מהם מפלצת. באמת שזה יכול להיות כל אחד. אחרי הסיפור של איה נאפה, שוחחתי עם הבן הגדול שלי, בן ה13. אמרתי לו שאם הוא מוצא את עצמו בכזו סיטואציה, הוא צריך לנסות להגן על הנפגעת, ואם הוא מרגיש שאין לו יכולת לכך, הוא ישר עוזב את המקום ומתקשר אליי או אל אבא".

מנקודת מבטך, מה צריך לעשות כדי להפחית את שיעור האונס הקבוצתי בארץ, חוץ מלהחמיר בענישה?
"בעיניי זה לא עניין של החמרת הענישה, אלא שינוי של מדיניות האכיפה. צריך להעמיד לדין יותר מקרים ובכך לייצר הד תקשורתי. העונשים מעניקים בעיקר תחושת סיפוק של נקמה חברתית ונותנים שקט מסוים לנפגעות, אבל הם לא יוצרים הרתעה, כי אונס זו לא עברה שיושבים ומתכננים אותה. אף אחד לא יושב ואומר 'אני אבדוק מה העונש ואחשב אם כדאי לי לאנוס'. אלו עברות שקורות בגלל דפוסים חברתיים הרסניים".

עו"ד רותם אלוני דוידוב: "הפוגעים הם ממש לא פסיכופטים, רובם נורמלים לחלוטין, ובסיטואציה אחרת היית אפילו יכולה להיות חברה שלהם – אך החִברות הגברי המעוות והלחץ החברתי הקבוצתי שמופעל עליהם מוציאים מהם מפלצת"

אלוני דוידוב מספרת כי ביומיום פונות אליה לייעוץ נפגעות תקיפה מינית רבות, אך רובן מפחדות להתלונן. כשהן יוצאות מחדרה, היא יודעת שאת רובן היא לא תראה שוב ושהן לעולם לא ייגשו למשטרה. מדי שנה היא נוכחת מחדש כי רק קומץ קטן מהמקרים מגיע להכרעה שיפוטית. "יש כל כך הרבה מכשולים בדרך שבעיניי זה נס כשתיק של עברת מין מגיע לכתב אישום, וגם אז הפרקליטות מגישה כתבי אישום רק בתיקים שהיא חושבת שהיא הולכת לנצח. היא לא לוקחת סיכונים. מה שאומר שהמון תיקים שלהערכתי היו צולחים, נסגרים טרם ראו בית דין. אני לא מבינה את ההתנהלות הזאת, ויש בי המון כעס. זה נוגד את האינטרס הציבורי, משום שיש אמירה חברתית גם בהגשת כתבי אישום".

נתוני הפרקליטות מצביעים על אוזלת יד מזעזעת: מתוך 4,712 תיקי עברות מין שהגיעו לפרקליטות ב־2018, רק ב־684 מהם הוגש כתב אישום. אפשר להגיש ערעור על סגירות התיק, אולם מתוך 182 עררים שהוגשו ב־2018 על סגירת תיקים, התקבל אחד בלבד.

מה קורה בתיקי אונס קבוצתי? לכאורה נדמה שאלו תיקים "ברורים" יותר שקשה יותר לטעון שהם בתחום האפור.
"המצב אינו טוב יותר בתיקי אונס קבוצתי לעומת תיקי תקיפה אחרים. עכשיו כולם בעד הנפגעת מאילת, אבל השיח משתנה כל הזמן. גם אצלה מחפשים כל מיני סימנים שהיא אשמה, כמו שעשו גם לנפגעות אחרות. הטענה כי הדברים נעשו בהסכמה היא טענה שיכולה להתקבל על ידי המשטרה ומערכת המשפט. לראיה, יש המון תיקים כאלו שנסגרים".