"אתה מסתכל על הילדים שלך ויודע שעוד רגע שוחטים אתכם"

בשבעה באוקטובר 2023, האמנות של הרן כסלו (38), אמן מבארי ואב לשניים, קיבלה משמעות חדשה. מאז אותה שבת ארורה, בה הוא ומשפחתו שרדו את חדירת המחבלים לקיבוץ, הוא רק מנציח זאת בציור. הוא מנציח את נופי ילדותו וחייו – שישארו חיים רק בזיכרונו, בין כל האפר, השריפה והמוות – וכעת, יופיעו גם על גבי מחברות, שאחרים יוכלו לרכוש ולקבל מעט מן "החוויה" שלו.

>> נשות ישראל, אתן שמש מתפרצת בעולם אפל ומעוות

"בשבת ההיא היינו בבית, אני ואשתי סיוון היינו עם הילדים שלנו ברי וכרמי, הם ילדים קטנים. היה צבע אדום, הילדים מפוחדים מזה אבל אנחנו מתורגלים בגלל שאנחנו חוטפים רקטות אחת לכמה חודשים. חדר השינה של הילדים משמש כממ"ד, אז הם כבר היו בו. רצתי אליהם, סגרנו את הדלת והבנו מהר מאוד שזה משהו שונה", הוא משחזר את המאורעות הקשים. "התחילו להגיע הודעות מהביטחון של הקיבוץ, היה חשד לחדירת מחבלים, ועדיין, לא הבנו בכלל לאיזה סדר גודל של אירוע נכנסנו", הוא אומר בכאב.

"אי אפשר לתאר את חרדת המוות. שאתה מסתכל על הילדים שלך, ואתה מבין שעוד שניה שוחטים אותם ואותך"

"לי יש נשק פרטי", הוא ממשיך, "סיוון זוגתי אמרה לי שאהיה עם הילדים, אז לקחתי את האקדח ופשוט חיכיתי בסלון. עשיתי את זה מתוך הנחה שאם יש מחבל אחד או שניים, אני אנסה להגן על המשפחה, ואם אני איהרג – יהיה סיכוי שאהרוג את המחבלים לפני. הייתי עם הנייד לידי, עמדתי שם שעות, שומע מסביבי שכנים שהתחילו לצרוח 'הצילו' ושיש מחבלים לידם, קרבות של ממש".

הרן כסלו | צילום: איציק נבון

קרבות של ממש, אבל בלי צבא באזור.
"הצבא לא מגיע. זו תחושה שאני לא יודע להסביר במילים. אנחנו מכירים את הלחימות האלה, מכירים את צליל המסוק מעלינו, המזל"ט, מתי יש הפצצות, ופתאום אין. שקט מצמרר, תוך אש בלתי פוסקת. אנחנו לא מפסיקים לשמוע צרחות בערבית, של מחבלים עוברים מבית לבית ושוחטים משפחות. הפלאפונים לא מפסיקים לצלצל מדאגה של מכרים וחברים, וההודעות בקיבוץ מתמלאות ב'הצילו, רצחו לי את.. הרגו לי את… לא מצליח לנשום'. אימה בלתי נתפסת".

"אחרי שזרקו את הרימון הבנתי שמדובר במאות מחבלים. היה ריח של מוות, המון אבק שריפה והירי לא פוסק, באותו רגע אני מבין שאנחנו לקראת הסוף"

ובתוך כל האימה הזו אתה פשוט עומד בסלון, מחכה שזה יגיע אליך?
"כן. בשלב מסוים התחלתי לסגור חלונות ולהחשיך הכל, הסתתרתי עם הנשק ליד חלון הכניסה לבית. אנחנו שכונה קטנה, בערך ארבעה בתים בכל שורה, אז ראיתי שזרקו רימון לבית שמולי מבעד לחלון. יש פיצוץ והבית מתחיל לעלות באש עם האנשים בפנים. קולות בערבית, 'אללה אכבר', ותוך כדי אני מסתמס עם סיוון שבממ"ד, אבל אומר לה שהכל בסדר. לפני כן אמרתי לה שאם אני ארגיש שאלה הרגעים האחרונים, אני אבוא להיות איתה ועם הילדים".

>> "אופטימיות זה החוסן שלה": קלרה מרמן בת ה-63 שבה הביתה

באותם רגעים מאמין כסלו שרגע מותו מתקרב, ושהוא אכן צריך להתקרב לממ"ד, להיות עם אשתו וילדיו, לחבק אותם כשהמחבלים יירו עליהם. אם ימותו, הוא חושב לעצמו, לפחות ימותו חבוקים ביחד. הוא לא תופס את מה שעיניו רואות: "אחרי שזרקו את הרימון הבנתי שמדובר במאות מחבלים. היה ריח של מוות, המון אבק שריפה והירי לא פוסק, אני מבין שאנחנו לקראת הסוף. כבר היה צהריים, לא נראה שצה"ל מגיע, ושכבר אין את מי לשלוח להילחם כי כולם מתים. צה"ל לא הצליח להיכנס לקיבוץ שנכבש על ידי חמאס. נכנסתי לממ"ד, ניסיתי בכל זאת לנעול את הדלתות הפנימיות בבית, אבל לא ממש הצלחתי. ושתביני כמה המצב נורא – הילדים עשו צרכים באהיל של המנורה כי לא יכלו לצאת לשירותים. כרמי לא הפסיק לבכות. הוא מאוד מאוד פחד. השעה הייתה כבר 15:00 בצהריים, והיה נראה שאין לנו סיכוי".

אלוהים. פשוט מצמרר. ואיך אתם בכל זאת מצליחים להימלט?
"תוך כדי הזוועה הזו אני בקשר עם אחי. הוא אמר לי שהוא פשוט בא לחלץ אותנו ומיד נסע לאסוף נשק. כשהוא הגיע למקום שממנו לקח את האקדח, הוא פגש שם את הארוס של אחותי, שמר על המתקן ובנס הם נפגשו. ביחד הם עלו על נשק, אפוד וקסדות, וברכב קטן טסו לבארי. הדרכים הופצצו במארבים של מחבלים, לא יודע איך הם הצליחו לעבור. בכניסה לבארי הם כבר ראו חיילים בשלב הזה, שפשוט לא הצליחו להיכנס כי זהו, הקיבוץ נכבש על ידי חמאס. הם שאלו עוד אנשים שעמדו בשער הקיבוץ מי רוצה להילחם, וככה חילצו אותנו, תחת אש. אם הם לא היו מגיעים היינו מתים, אני בטוח".

הרן כסלו ויפעת אירני מפקטורי 54 | צילום: יח"צ

מסע האימים של משפחת כסלו לא נגמר שם. הארבעה רצים כמה מאות מטרים לחניית ביתם, יחפים, כשתוך כדי המוני מחבלים יורים עליהם. הם דורכים על גופות, רצים סביב גופות, וההורים הרן וסיוון מכסים לשני הילדים את העיניים כדי למנוע מעיניהם הקטנות את המראות הטראומטיים שילוו אותם לכל חייהם. "ברגעים האלה אתה נכנס להתקף חרדה", מספר כסלו, "אי אפשר לתאר את חרדת המוות, כשאתה מסתכל על הילדים שלך, ואתה מבין שעוד שנייה שוחטים אותם ואתכם. אי אפשר לתאר את זה".

"הכניסו אותנו לשטח כינוס שבו היה צבא", הוא ממשיך, "חיכינו שם עוד כמה שעות. הצבא ביקש ממני בנקודה הזו לעזור לחלץ אנשים, והילדים לא הפסיקו לבכות. לקראת הערב הגיע אוטובוס, לא הייתה תוכנית פינוי, זה עוד היה לפני שהמדינה השיגה מלונות שהסכימו לארח. הגענו לצומת אשקלון, ומשם כל אחד לדרכו. אבא שלי חי ליד אשקלון והוא אסף אותנו. עשינו את הלילה הראשון אצלו, ועכשיו אנחנו בקיבוץ גבעת ברנר אצל משפחה".

הילדים בטח שואלים שאלות קשות מאז. איך מתווכים להם את על זה?
"אני אחזור ברשותך אחורה, לממ"ד. שם, מצד אחד אתה מבין שהולכים לרצוח אותם, ומצד שני אתה במעין הגנה על הנפש שלהם. באותו רגע אני מבין שנישאר שרוטים לעד, סיוון ואני, אין מכאן דרך חזרה, אבל הילדים – המלחמה עכשיו עליהם – וזה התחיל בממ"ד. הצורך לנסות לתווך את הסיטואציה הזו, כשבמקביל אתה בהתקפי חרדה ואתה מבין שהולכים להרוג אותך. בתוך כל זה אתה מנסה להרגיע את הילדים – לשים אוזניות על אוזניהם ולהגיד להם שיהיה בסדר, למרות שאתה לא מאמין מזה. אתה מנסה לתווך את הסיטואציה בצורה שקרית כדי לשמור עליהם. כרמי בטיפול כבר מאותו ערב. ברי לא מוכנה לדבר על מה שהיה, ובייעוץ פסיכולוגי אמרו לנו לא ללחוץ. המדינה כמובן לא בתמונה".

המחברות של הרן כסלו | צילום: יח"צ

כסלו נולד וגדל בבארי. סבו וסבתו היו ממקימי הקיבוץ, וגם את ילדיו שלו, כרמי בן ה-10 ובתו ברי בת ה-7, הוא גידל בקיבוץ. את האמנות שלו החל לעשות עוד בצבא ביחידת שלדג, התפקיד עצמו היה סודי, אבל הוא כן יכול לספר שעסק בפיתוח אמל"ח, ובמסגרת תפקידו צייר ופיסל. כשסיים את שירותו הצבאי החל ללמוד ב"התחנה", בית ספר לציור ורישום פיגורטיבי, ואחרי שנה החל תואר ראשון באמנות בשנקר. ב-2018 אף קיבל את פרס האמן הצעיר של משרד התרבות והספורט. מכיוון ש"אי אפשר להתפרנס מאמנות", כדבריו, ביומיום הוא עבד במפעל הדפוס בבארי, ובלילות, בסופ"ש ובכל זמן פנוי – מצייר בסטודיו.

>> "יש לנו תקווה חזקה שהוא בחיים": מי דואג לעומר ונקרט?

כשברשת האופנה פקטורי 54 שמעו על סיפורו של כסלו, הם לא יכלו להישאר אדישים, וכעת הם יוצאים יחד בשיתוף פעולה עוצמתי ומרגש. במסגרת שיתוף הפעולה, הודפסו בבית הדפוס של בארי מחברות המציגות את עבודתו החדשה של כסלו, המתארת את נוף בארי: רקע השמיים, מדשאות הקיבוץ, עצי האקליפטוס וכלניות היער האדומות אשר ניטעו על ידי מייסדי הקיבוץ. הנוף היפה והפסטורלי כפי שהוא זוכר אותו, ולא זה המכוסה פחם, עשן ומריח ריח מוות. הכל כדי להנציח את מראות ילדותו, כאשר המחברות הן במהדורה מוגבלת.

"לי יש איזו אובססיה עם הנוף הזה של בארי", כסלו מספר על ההשראה שמאחורי המחברת. "כל פועלי מתעסק עם הדיכוטומיה בין הנוף הכי יפה בעולם, של צפון מערב הנגב, הכלניות, הפסטורליות והמרחבים היפים – לצד הגבול עם עזה. איך לבטא את החרדות שלי, דרך האדמה והנוף. גם אחרי שהגעתי לסטודיו הזמני בתל אביב שמארח אותי, לא הפסקתי עם העשייה הזו".

יפעת אירני, הבעלים של פקטורי 54, מוסרת: "קבוצת אופנה פקטורי 54 רואה קשר ישיר בין עולם האופנה לעולם האומנות והתרבות. החברה שמה לה לדגש לתמוך ביצירה מקומית ובקהילה, בפרויקטים במגוון תחומים מעולמות הקולנוע, המוזיקה, הספרות, המחול ועוד. יצירותיו של הרן כסלו נוגעות בכולנו, ברגישות ובתבונה. הרן נוגע בנופי קיבוץ בארי והדרום היפהפה לצד הרגעים הקשים והשכול. כולנו כעם וכחברה אוספים את שברי הלב, לומדים לחיות עם הזעזוע ושואפים למחר טוב יותר".

את המחברות של הרן כסלו ניתן להשיג בחנויות פקטורי 54 במחיר של 49 ש"ח, בתוספת גלויה מיוחדת מהאמן עצמו. באתר החברה נמכרים מארזים של שתי מחברות ב-98 ש"ח. ב-22.12 תיפתח תערוכה מיוחדת של כסלו במשכן לאמנות בעין חרוד, שבה יוצגו יצירותיו אשר חולצו מקיבוץ בארי על ידי חברי "אחים לנשק". הכניסה חופשית