הקצוות ומה שביניהם
הפעילות הספורטיבית האובססיבית יצרה אצל יפית תחושת שליטה, אך לאחר מכן האנרגיות הגופניות והנפשיות שלה היו צונחות. קצוות החוויה היו בטוחים עבורה, אך מנעו ממנה מלהתמסר לרגשותיה האמיתיים
במשך עשר שנים הייתה יפית חסידה אדוקה של פעילות גופנית אינטנסיבית. מכון הכושר הפך למקדשה האישי והיא פקדה אותו מדי יום למשך כמה שעות. בגיל 40 הקפידה לשמור על חזות חזקה ומטופחת, אך בפנים היא סבלה והתייסרה. היא הרגישה שהעיסוק בגופה כפייתי ושהפנימיות שלה מרוקנת. שעות האימון הפכו לשעות החיות ביותר ביומה, ואילו בשאר היום הייתה כבויה רגשית. עולמה הפנימי, כך חששה, הלך והידלדל. הפעילות הספורטיבית נתנה לה תחושת כוח ושליטה והביאה אותה לשיאים גופניים ורגשיים, אך לאחר מכן האנרגיות הרגשיות והגופניות היו מאבדות גובה ויפית הייתה צונחת לתוך בור ריק וכואב. המעבר הזה בין הפסגה לבור, בין כוחניות לתבוסה, היה מהיר וקיצוני, והוא שהביא את יפית לטיפול.
כשישבה מולי ודיברה, דיבורה היה בוגר ושקול אך נטול רגשות. למרות חזות מרשימה ומטופחת החזיקה יפית בעמדה קורבנית וכנועה. כאשת מכירות היא הייתה רגילה לעבוד עם אנשים, אך מעולם לא היה לה קשר זוגי מתמשך. חרף כמיהתה לקשר כזה ומאמציה להשיגו, עולמה הפנימי לא אפשר לה להכניס לחייה זוגיות או קשרים רגשיים חדשים.
בטיפול, היכולת של המטופל (והמטפל) להתמסר למרחבי החוויה הפנימית מבטאת את גבולות הגזרה של מרחבי נפשו. יפית התקשתה לנוע במרחבי ביניים נטולי שליטה. הכפייתיות והתבוסה ביטאו את הדרך שלה לא להתמסר לחוויה הנפשית, הספונטנית והאותנטית. היא בחרה בקטבים כאזור של נוחות, וניכר היה כי היא התמכרה אליהם.
חרדת התמסרות
התמכרות היא שם נרדף לחרדת התמסרות. יהיה אשר יהיה מושא ההתמכרות, המאפיין המרכזי שלו הוא היצמדות לאובייקט מוכר המונע מהאדם מלהתמסר לחוויית ההווה. חרדת ההתמסרות מניעה אותו לבחור שוב ושוב במקום המוכר ובמובן מסוים גם הבטוח, נורא ככל שיהיה. הפסיכיאטר עמנואל גנט טען שהקושי להתמסר לחוויות בהווה נובע מחרדה גבוהה לאבד שליטה במרחבי הביניים. חרדה זו נובעת על פי רוב מטראומה התפתחותית שמביאה אתה היצמדות לעמדה נוקשה של שליטה. ככל שהטראומה חריפה יותר, כך האדם נוטה לבחור בעמדות נוקשות יותר המגנות עלינו מפני הלא נודע, הנתפס בעולמו הפנימי כנורא מכל.
פרדוקס עמוק טמון בהתמסרות. בעת ההתמסרות מתרחשים תהליכי צמיחה נפשיים, אך בדיוק מפניהם אנחנו חרדים. היכולת להתמסר היא היכולת להשתנות, ולשם כך עלינו להתגבר על מה שכינה הפסיכואנליטיקאי מייקל אייגן "הנטייה נוגדת הצמיחה" הטבועה בתוכנו. גם בהתמכרות קיים פרדוקס פנימי עמוק. מחד גיסא, ההתמכרות היא סוג של שבירה והתפרקות, הגוררת אתה חוויה של תבוסה וכישלון, ומאידך גיסא היא ידועה מראש. התבוסה שבהתמכרות מוכרת לאדם ועד כמה שזה נשמע פרדוקסלי – יש לו סוג של שליטה עליה.
בונים את מגדל בבל
התנועה שבין הדיכאון לכפייתיות של יפית סיפרה את סיפור השליטה שלה ואת חרדתה מפני התמסרות למרחב הביניים, מרחב של חוסר ידיעה ושל חוסר שליטה. אישיותה הזכירה לי את הפירוש הקבלי למגדל בבל: אדם בונה את מגדל בבל של אישיותו. הוא מרגיש שולט וכל יכול. הוא בונה ובונה ומסרב להרפות, לנוח ולתת לכוח נגדי לעבוד: כוח של צמצום, התכווצות וצניעות. הוא חרד מההתמסרות לכוחות גדולים ממנו ומההרפיה. ואולם, תהליכי בנייה אינם יכולים להתרחש ללא תהליכי פירוק. בבניית מגדל בבל לא היו מוכנים הבונים להודות בכוחות אלה, ועל כן הוא הגיע מבחוץ, מאלוהים. היכולת להתמסר לתהליכי פירוק פנימיים חיונית לשם תהליכי צמיחה והתפתחות בריאים. יפית לא הרשתה לעצמה להרפות. היא הייתה מנסה לבנות אך לא הרפתה מרצון, ואז היא הייתה קורסת ואתה היה קורס גם מגדל בבל של אישיותה ומכניע אותה.
הרפיה נכונה מפחידה הרבה יותר מקריסה, מפני שהיא מזמינה שינוי אמיתי. אין לנו שליטה על מה שיעלה מתוכה. בטיפול, הרפיה זו מכוונת כלפי הגוף והנפש וכלפי האופן שבו הם מספרים את סיפורינו ומטעינה אותנו בחומרים שאיננו תמיד רוצים לפגוש. יפית פחדה מאוד לפגוש באמת הרגשית שהתמכרויותיה הסתירו. היא העדיפה להתייחס אל גופה כאל מכונת אימונים ולא לגלות שהוא שומר סודות אפלים שהיא ביקשה לשכוח.
הגוף כמרחב ביניים
וילהלם רייך, אבי הפסיכותרפיה הגופנית, נהג לבקש ממטופליו להתמסר אל הגוף ואל החוויה הרגשית שצפה מתוכו. התחושות הספונטניות והרגשות שעלו מהגוף היו חומרי הגלם הקליניים שסיפרו את מה שהמטופל פעמים רבות ביקש לשכוח, אך בה בעת הם גם הזמינו אותו לספר לעצמו סיפור חדש.
אישיותה הנוקשה של יפית מתבטאת במבנה גופני מוחזק וזקוף, שנוטה לקרוס כשהיא מאבדת שליטה עליו. ריווח מרחב הביניים בגופה כלל ניסיונות לשהות באזורים שבהם שריריה אינם מתוחים מדי ואינם רופסים מדי, אלא שברגעים אלה התחיל גופה לרעוד. היא לא הצליחה להכיל את מרחב הביניים ונכנסה למצב חרדתי שבו חשה עצמה כמי שמאבדת שליטה. ההתמסרות הייתה קשה לה מדי. הזרימה הרגשית והגופנית הציפה אותה והיא ננעלה או קרסה בהתאם למה שהרגישה – כעס או כניעה.
גופה של יפית זעק לשינוי, נפשה התחננה להרפות, אך היא הייתה חרדה מפני השינוי. המפתח להבנת חרדתה נחשף כעבור שתי שנות טיפול, כששיתפה אותי וסיפרה לי שלעתים היא חווה אותי כדמות אמפתית ומכילה, ולעתים – כדמות תוקפנית ושתלטנית, ושהתנועה בין הדמויות חדה וקשה לה. אמירה זו פתחה פתח להבנת הקושי שיש ליפית ביצירת קשר משמעותי ועמוק. חוסר הרצף בחוויית האחר בלבל אותה וגרם לה לסגת פנימה לעצמה ולהימנע מלקחת סיכונים רגשיים בתוך קשר, סיכונים שבלעדיהם קשר אינו יכול להתקיים.
חוסר אונים בילדות
מלבד ההבנות הפסיכולוגיות החשובות האלה, החל גופה לדבר. כל אחת מהדמויות שבי (הטובה והרעה) גרמו לגופה לשנות צורה. כשבאתי אליה "בטוב" היא הייתה רפויה ונינוחה ו"נזלה" לתוך הכורסה, וכשהיא חשה מאוימת ממני היה גופה מסתגר, מתכנס, נאסף וננעל. באחד המפגשים, הדגמתי איך גופה נראה בכל אחד מהמצבים. תוך כדי הדגמה, הצטרפה יפית לתנועה יזומה זו של התכנסות עמוקה פנימה ואחריה פתיחה ואיסוף מוחצן של גופה. מתוך תנועה זו החלה להתארגן בתוכה חוויה רגשית חדשה.
יפית החלה להבין, מתוך הגוף, שהתנועה בין כוח לתבוסה נוחה לה ומאפשרת לה להימנע מהתמודדות עם חוסר השליטה שבהימצאות באזור המרכז. חוסר השליטה התכתב ישירות עם חוסר האונים שחוותה בילדותה כקורבן להתעללות נפשית. הרפיסות והנוקשות היו עבורה דרכים לשדר לעולם שדרים של "אין כניסה". כשהיא נוקשה איש אינו יכול עוד להשפיע עליה, כשהיא מובסת איש אינו יכול עוד להשפילה. ואולם, יפית הבינה שחרדת הכניסה משאירה אותה בודדה בעולם, וחמור מכך, ללא יכולת לקחת בעלות על כוחותיה.
נעלה את הילדה המפוחדת
ריווח מרחבי הביניים הוא מסע מתמשך. ילדים חווים את מרחבי הביניים כשהם משחקים, מדמיינים, מניעים בחופשיות את גופם ונעים בספונטניות בין החוץ לפנים, בין דמיון למציאות, בין הרגש להבנה. ככל שיחושו בגבולות בטוחים בסביבתם, כך יורחב המרחב שלהם ויצמיח אותם. יפית נעלה בפנים את הילדה המפוחדת שגרה בתוכה, ובעשותה כך כיבתה כוחות רבים הקיימים בה.
כמו רבים, גם יפית ממשיכה לנסות למצוא בדרכים מגוונות את מרחב הביניים שבו הרעד אינו חזק מדי, הדמיון יכול להרפות, הרגשות יכולים להנץ והאחר יכול להיכנס לחייה בלי שהיא תחווה אותו כפולש וכמאיים. ברגעים כאלה הכפייתיות והתבוסה מהוות עבורה שומרי גבול שנמצאים רחוק, וברווח שבין מסופי הגבול היא מנסה לטייל בביטחון יחסי.
<<עוד בחיים אחרים:
**עכשיו בהורים וילדים – פעילויות סופשבוע ושבועות
**עכשיו בעיתון חי – פסטיבל שבועות ללא גבינות