אלה הילדים שגדלים להיות אלימים? האמת שמאחורי הסטיגמה

בשיח הציבורי הפרעת קשב נקשרת לא פעם לאימפולסיביות וחוסר שליטה. התרגלנו לראות בדמיוננו ילדים קופצניים, מתבגרים חסרי גבולות או מבוגרים שמתפרצים בזעם. הדימויים האלו חוזרים על עצמם ומחזקים תפיסה חברתית שגויה שמי שיש לו הפרעת קשב הוא בהכרח אדם אלים יותר. אלא שמדובר בהכללה מסוכנת. הפרעת קשב היא קודם כל הבדל נוירולוגי מולד המשפיע על ויסות, קשב וניהול עצמי. אלימות, לעומת זאת, היא התנהגות המושפעת מגורמים שונים, סביבתיים ורגשיים, חוויות חיים, ויסות רגשי ולמידת גבולות. הגיע הזמן לנפץ את המיתוסים שגורמים עוול לקהילת הקשב.

>> יש הרבה אשמים ברצח ימנו זלקה, ולא מדובר רק בנערים

מיתוס 1: "הפרעת קשב גורמת לאלימות"

מקור המיתוס: אימפולסיביות היא מאפיין מרכזי של הפרעת קשב. אנשים נוטים לפרש תגובות מהירות וחוסר יכולת לעצור,  כסימן לאופי תוקפני.
האמת המדעית: הפרעת קשב קשורה בין היתר לשינויים בפעילות מערכות הדופמין, הורמון האחראי על ההנעה וגם על היכולת לעכב תגובה. 

אימפולסיביות היא חוסר בוויסות של הקשב והתגובה. אנשים עם  הפרעת קשב נוטים לפעול מהר, להגיב לפני מחשבה, ולעיתים מתקשים לעצור רגע לפני תגובה. אבל זה לא אומר שהם יבחרו לפגוע.  חשוב להבחין שאימפולסיביות היא בהכרח אלימות.
אז מתי כן מופיעה התנהגות אלימה? מחקרים מראים שכאשר יש הופעה של התנהגויות אלימות אצל אנשים עם הפרעת קשב, לרוב מדובר בשילוב של גורמים נוספים: קשיים בוויסות רגשי שלא טופלו, תחושת תסכול מצטברת, חוויות של כישלון או דחייה, ולעיתים גם הפרעות נלוות כמו חרדה, דיכאון או הפרעות התנהגות. במילים אחרות, לא ההפרעה עצמה היא הבעיה, אלא מה שקורה סביבה, והאם האדם קיבל כלים להתמודד.

מיתוס 2: "הפרעת קשב מובילה בהכרח להתנהגות עבריינית בבגרות"

מקור המיתוס: הסטטיסטיקה מראה נוכחות של הפרעת קשב בקרב אוכלוסיות בסיכון, מה שיצר קשר שגוי בין ההפרעה עצמה לבין פשיעה.  
האמת המדעית: הסיכון עולה בעיקר כשאין אבחון, טיפול ותמיכה, ובעיקר בנוכחות גורמי סיכון נוספים. ילד שאינו מאובחן סופג לאורך שנים תיוגים כמו "עצלן", "בעייתי" או "חוצפן". התחושה שהוא "דפוק" מייצרת דימוי עצמי נמוך, תסכול ודחייה חברתית. הסטרס המתמשך והיעדר הכלים הם אלו שעלולים להוביל להתנהגות סיכון, ולא המבנה המוחי המולד.

מיתוס 3 : "התנהגות אימפולסיבית היא גזירת גורל"

מקור המיתוס: האמונה שאם נולדת עם מוח אימפולסיבי, תמיד תהיה פצצה מתקתקת.
האמת המדעית: מחקרי מוח עדכניים מוכיחים כי המוח הוא גמיש וניתן לאימון. שילוב של אבחון מקצועי, טיפול תרופתי מותאם המאזן את רמות הדופמין, וטיפול התנהגותי, עשוי לסייע בוויסות קשב ואימפולסיביות. אבחון נכון ומוקדם חוסך שנים של סבל ומאפשר לאנשי הקשב לרתום את האנרגיה שלהם ליצירתיות ואמפתיה במקום לתסכול. 

מחיר הסטיגמה והחדשות הטובות

הבעיה בתפיסה הציבורית  היא לא רק חוסר דיוק, אלא גם הנזק שהיא יוצרת. ילדים עם הפרעת קשב שמוגדרים בעייתיים עלולים להפנים את התווית, להרגיש שמשהו בהם לא בסדר, ולפתח דימוי עצמי נמוך. מבוגרים עלולים להימנע מלהיחשף, מחשש שישפטו אותם. כשאדם שומע שוב ושוב שהוא קשה, אימפולסיבי או לא נשלט, זה הופך לנרטיב פנימי וזה בדיוק מה שמקשה עליו להשתנות.

הבשורה המעודדת היא שהתנהגות אינה גזירת גורל. עם כלים נכונים, אימון בוויסות רגשי והבנה של דפוסי תגובה, אנשים עם הפרעת קשב יכולים לנהל את עצמם בצורה מיטבית, ולעיתים אף לפתח מודעות עצמית, יצירתיות ואמפתיה גבוהות במיוחד. כשמבינים את המוח ולא נלחמים בו, מתחיל שינוי אמיתי.

במקום לקשור בין הפרעת קשב לאלימות, נכון יותר לדבר על צורך בכלים, התאמות וסביבה שמחזקת מסוגלות. הפרעת קשב היא לא בעיה התנהגותית, אלא הבדל נוירולוגי שדורש הבנה, לא שיפוט. הקישור האוטומטי לאלימות הוא מיתוס שמזין פחדים, בזמן שבפועל מדובר לרוב באנשים שמתמודדים עם עומס פנימי, לא עם כוונה לפגוע. וכאשר מופיעה אלימות, חשוב כמובן לטפל בה ברצינות, בלי להדביק תווית לקהילה שלמה.

הכותבת היא ד"ר שירלי הרשקו, מומחית בהפרעת קשב,  מאבחנת, חוקרת ומרצה באוניברסיטה העברית.