אל תעשי הפרדה: הדרישות של סמוטריץ' והחרדים נוגעות גם לך
הציונות הדתית והחרדים דורשים שהפרדה מגדרית לא תיחשב כאפליה בחוק. מיכל גרא-מרגליות, לשעבר מנכ"לית שדולת הנשים בישראל, בטור אישי פוקח עיניים
אתמול פורסם בעמודי החדשות שמפלגות הציונות הדתית והחרדים דורשים שהפרדה מגדרית לא תיחשב כאפליה בחוק (אמיר אטינגר, ישראל היום, 20.11.2022). מאז הבחירות גם פורסמו הדרישות התקציביות המגזריות, בעיקר של החרדים, ובהם העלאה משמעותית של קצבת אברכים ומימון מוגדל של לימודים ללא ליבה.
>> לא רק באיראן: המקומות הכי גרועים בעולם להיות בהם אישה
ראשית, למהות הדרישה הנוכחית: בשנים האחרונות ראינו איך דרישות צניעות במרחב הציבורי, אירועים לגברים בלבד והפרדה מגדרית הולכים ומתרחבים לעוד ועוד זירות וזולגים מהאישי אל הציבורי. אף אחד ואף אחת לא מעוניינים להגיד לחרדים היכן לעמוד או לשבת לא באוטובוס, לא בקורסים ולא באירועי תרבות. אם ירצו לשבת בנפרד – שיתכבדו וישבו בנפרד. הבעיה היא שהעסקנות החרדית לא סומכת על הציבור שייצר הפרדה מגדרית "טבעית", והם נזקקים לאמצעי כפייה: מחיצה, סדרנים, חבלול ושילוט.
הפרדה מגדרית לא נועדה לשרת דבקות דתית, אלא לאפשר לגברים שמרניים להמשיך ולאחוז במרחב הציבורי ובמשאבים הציבוריים
הפרדה מגדרית במקום שבו היא אינה רלוונטית מסמנת נשים קודם כל כנשים וחוסמת אותן מעצם היותן כאלה, בלי לבחון מה הן רוצות, מסוגלות או שואפות. הפרדה מגדרית והצבת מחיצות גורמות להעלמת הנשים מהמרחב הציבורי. זה לא במקרה שבמרבית המקרים הגברים הם מקדימה והנשים מאחורה, או שהגברים במרכז והנשים בשוליים.
מחאה כנגד הפרדה מגדרית היא הכרזה שאנחנו כאן: יש לנו נוכחות, קול והשפעה. קידום הפרדות מגדריות, בוודאי בחוק, היא הכרזה הפוכה, שמטרתה לנכס את המרחב הציבורי כמקום שבו גברים הם בעלי הבית, ונשים הן אורחות במקרה הטוב ופשוט אינן, נאלמות ונעלמות, במקרה הפחות טוב.
שדולת הנשים הובילה וניצחה בתביעות לפי חוק איסור אפליה במקרים של הפרדה מגדרית בקורס נהיגה מונעת, של נהג אוטובוס שאסור על נוסעת לעלות לרכב מטעמי צניעות ושל הזזת אישה מקרון רכבת בטענה שגברים מעוניינים להתפלל בו תפילת שחרית. קיבלנו פנייה, בין היתר, מאישה חרדית גרושה שלא יכלה לקחת את הבן שלה לספריה מכיוון שהייתה בה הפרדה מגדרית. אם תתקבל הדרישה הנוכחית, כל אלה יהיו מותרים. אלא שנפרד אינו שווה, והפרדה מגדרית לא נועדה לשרת דבקות דתית, אלא לאפשר לגברים שמרניים להמשיך ולאחוז במרחב הציבורי ובמשאבים הציבוריים.
נקודה לא פחות חשובה היא העובדה שקביעת זכויות בהתאם לדתיותו של אדם היא קריטריון אסור והרסני למדינה דמוקרטית חפצת חיים. החוק חייב להישאר מחויב לשמירה על זכויות האדם ושוויון בהתאם לערכיה של מדינת ישראל. המחויבות הזאת היא קריטית: היא זו שמייצרת מקום ואפשרות לכל אחד ואחת. מחויבות שמבטיחה, בין היתר, שנשים יוכלו לשהות בכל מקום בו תחפוצנה במרחב הציבורי וחלוקה תקציבית לא תיקבע באופן מגזרי צר. זהו מאבק על דמותה של מדינת ישראל ככזו שמאפשרת לכל אחת ולכל אחד לשגשג בה.
מחאה כנגד הפרדה מגדרית היא הכרזה שאנחנו כאן: יש לנו נוכחות, קול והשפעה. קידום הפרדות מגדריות, בוודאי בחוק, היא הכרזה הפוכה
החברה החרדית, כמו כל חברה אחרת, לא עשויה מקשה אחת. כעת, ולא בפעם הראשונה, החברה החרדית כולה נאלצת ליישר קו עם הנורמות הקיצוניות ביותר שמבקשות להפריד באופן מוחלט בין גברים ונשים בכל מישורי החיים. גם הפניית משאבים תקציביים בצורה מגזרית ולא בהתאם לקריטריונים אוניברסליים שחלים על כולם מעוררת התנגדות ממשית בציבור הכללי, ומרחיקה את הציבור החרדי מאזרחות משותפת ההכרחית לקיום משותף שלנו כחברה. הרחקה שחלק ניכר מהציבור החרדי כלל לא מעוניין בה.
לא ייתכן שקריטריונים דתיים יקבעו מהי אפליה ומי זכאי ליהנות מתקציב המדינה. המרחב הציבורי הוא משותף לכולנו: חילונים וחילוניות, דתיים ודתיות, חרדים וחרדיות, יהודים וערבים. הכללים בו חייבים להיות משותפים לכל, כי אין מרחב ציבורי אחד לחילונים ומרחב שני נפרד לחרדים.
הכותבת היא פעילה חברתית, לשעבר מנכ"לית שדולת הנשים בישראל
>> סוף סוף: גם בתל אביב יש חדר לטיפול בנפגעות תקיפה מינית