"המחבל היה בתוך החדר ויהב הסתובב אליי למבט אחרון"

הסיפור הבא של שי-לי עטרי הוא חלק מפרויקט מונולוגים ספרותי, שאפתני ומרגש, שמעניק לקוראות/ים היכרות עם 40 גיבורים וגיבורות, שניצלו בשבעה באוקטובר. כל המונולוגים מגיעים מאותן 24 שעות שהחלו בבוקר השבת השחורה, הקשה והמרה ביותר בתולדות מדינת ישראל. בתוך הכאב והתופת, קמו לנו גיבורים וגיבורות. סיפוריהם הבלתי נתפסים של הגיבורים/ות, אישיותם ותובנותיהם, מהווים קול צלול, מנחם ומחבק, שאנחנו כל כך זקוקים לו בימים האלה, וגם בדורות הבאים.

>> אחרי שהתבשרה כי בעלה נרצח, שי-לי עטרי זועקת: "רוצה שהוא יהיה האבא של ילדיי"

"אתה מחזיק את הדלת, אני עם הילדה" | סיפורה של שי־לי עטרי. כפר עזה

1

יהב ואני נפגשנו בבית ספר למשחק, ומהיום שנפגשנו ועד לרגע האחרון, לא הפסקנו לריב בינינו מי התאהב במי ראשון. אני תמיד אמרתי שהוא התחיל איתי. הוא תמיד אמר שאני התחלתי איתו. ייתכן ששנינו צודקים.
ללימודים ב"ניסן נתיב" תל אביב הגעתי אחרי תקיפה מינית שעברתי. הגעתי מאוד מאוד פגועה וסגורה. ומה שלא ידעתי, זה שגם יהב הגיע ללימודים עם פוסט טראומה משלו. הוא עבר בשנת אלפיים ושמונה אירוע ששינה את הנפש שלו ללא הכר. הוא היה בקיבוץ, בכפר עזה, ופשוט נחתה משום מקום פצצת מרגמה. לא היו אז ממ"דים, לא היה אז צבע אדום, והפצצה נפלה בבת אחת והרגה את ג'ימי קדושים, אבא של אייל, החבר הכי טוב של יהב, ויהב היה שם קרוב בחצר, והוא הראשון שראה אותו שם. לפעמים הוא היה מספר לי על הרגע הזה שלנגד עיניו בן אדם הופך לגופה. הוא היה אז בן עשרים ושתיים, בחור צעיר בעולם, שכל האמון שלו במציאות נשבר.
אני זוכרת, בשנה א', הוא עשה תרגיל באחד השיעורים, הוא ביצע את השיר "ארול" של מאיר אריאל, כמונולוג, והוא היה כל כך כריזמטי. אני זוכרת שהסתכלתי עליו, הוא היה מואר באור במה כזה, בפנס צהוב, ואני הסתכלתי עליו וחשבתי לעצמי, "מי זה!", וגם חשבתי, "וואו, הוא מוכשר". לאט לאט מצאנו את עצמנו כל הזמן עובדים ביחד. כותבים ביחד. זה הבסיס של הקשר שלנו, היינו קודם כול פרטנרים שאוהבים ליצור אומנות אחד עם השני.

"ללימודים ב'ניסן נתיב' תל אביב הגעתי אחרי תקיפה מינית שעברתי. הגעתי מאוד מאוד פגועה וסגורה. ומה שלא ידעתי, זה שגם יהב הגיע ללימודים עם פוסט טראומה משלו"

מה שקרה זה שבהמשך השנה הוא פשוט הזמין אותי לעשות איתו סצנה מ"רומיאו ויוליה". באחת החזרות היינו עייפים ושמנו לרגע ראש על מזרן מעופש קטן, ואני זוכרת שפתאום, כשהסתכלתי לו בעיניים ראיתי משהו שונה. ראיתי משהו שהזכיר לי תחושה של בית. לימים הבנתי שגם בשבילו זה היה רגע מכונן, כשהוא הביט לתוך העיניים שלי באותו הזמן. מתישהו בחזרות לסצנה התנשקנו.

הכירו כפוסט טראומתיים, יצרו אומנות ביחד ואז התאהבו. שי-לי עטרי ויהב וינר ז"ל | צילום: פרטי

2

לקח לנו קצת זמן להתייצב כזוג. הוא קצת נבהל, נראה לי, מכל מה שהוא הרגיש. אני הייתי אומרת לו שאני אוהבת אותו, והוא היה אומר לי, "אני לא יודע אם אני יכול", ואני אמרתי לו, "בסדר, אבל אתה אוהב אותי", והוא היה אומר, "אולי אנחנו לא נצליח להיות זוג", ואני הייתי אומרת, "בסדר, אתה תלך ותחזור שוב. מה זה משנה, בסדר, תלך ותחזור". כאילו, הייתי נורא בטוחה בזה שהוא אוהב אותי, אני לא יודעת למה. ידעתי שהוא אוהב אותי באופן עמוק. והיה לי מעין ביטחון באהבה שלנו. אמרתי לו, "אם אתה צריך זמן כדי להבין את זה, תיקח". וידעתי שהוא יחזור.
בשנת אלפיים ושש עשרה עברתי תאונת דרכים קשה. היו לי כמה שברים פתוחים ברגל שמאל, שברים קשים, ופגיעת ראש. הייתי בשיקום שנה וכמה חודשים. הייתי על כיסא גלגלים תקופה מאוד ארוכה, כי הניתוחים לא צלחו. יש לי נכות שנשארה, ומחלת כאב, ואני נעזרת במקל כדי ללכת. אני עושה כמעט הכול. אבל לאט.

"ב-2016 עברתי תאונת דרכים קשה. ערב אחד ישבנו בדירה שלנו ביפו, הייתי על כיסא גלגלים ותוך כדי שאנחנו אוכלים פסטה פפרדלה, הוא פשוט הוציא קופסה קטנה כזאת עם טבעת ופתח אותה מולי"

בהתחלה התביישתי לצאת מהבית עם מקל. העדפתי לצלוע או שיכאב לי. עם הזמן מצאתי את עצמי בקושי יוצאת החוצה. עד שיהב אמר לי, "מאמי, למי את דופקת חשבון, אנחנו נקנה לך מקלות בכל הצבעים!", ובאמת הלכנו, חיפשנו ביחד מקלות שווים, קנינו לי מקל סגול, מקל זהב, מקל כחול. היה לי את כל המקלות האפשריים, והיה לי אפילו מקל כזה, עם פסלון קטן למעלה. מקל של רשעים.

ובערב אחד, ישבנו בבית שלנו אז ביפו, ואכלנו פסטה, פפרדלה, אני הייתי על כיסא גלגלים, ואז יהב, תוך כדי שאנחנו אוכלים, הוא פשוט מוציא קופסה קטנה כזאת, עם טבעת, ופותח אותה מולי. אני הייתי עם הפפרדלה בפה. לא הספקתי לבלוע ותוך כדי הביס אז אמרתי לו "כן". זה היה כמה שבועות אחרי שהסבירו לי שאני לא אוכל ללכת. שיש סיכוי אפסי, אבל מדובר בניתוח נוסף שיש בו הרבה סיכון. אני חושבת שהבחירה של יהב להציע לי נישואים דווקא באותו רגע של ייאוש הייתה כדי לתת לי כוחות לא לוותר ולצאת לעוד ניתוח. וגם כי הוא כנראה רצה להתחתן איתי.

3

אחרי התאונה שעברתי, התחלנו להגיע יותר ויותר לכפר עזה. הכול שם הרבה יותר מונגש לכיסא גלגלים. לי זה היה מאוד נוח, ויהב התחיל להתאהב שוב בקיבוץ. בזמנו אחרי הטראומה שלו הוא עבד עם אבא שלו בשדה, והאדמה פשוט ריפאה אותו. ככה הוא אמר. הוא התחיל לדבר על זה שנגדל ילדים בקיבוץ, ליד סבא וסבתא, ואני התנגדתי, לא בגלל המצב הביטחוני, פשוט פחדתי שיהיה לי משעמם, ושאני לא אמצא עבודה. ואמרתי לו, "אני לא רוצה, יש לי ויז'ן שאני רואה את עצמי יושבת מיניקה עצובה ליד דלת רשת כזאת". ויהב אמר לי, "דווקא לי יש ויז'ן אחר, אני מדמיין אותנו כזה יושבים בחצר, עם שאכטה ביד, ויש לידנו ילד, שמתרוצץ בדשא עם טוסיק חשוף, והוא רץ במים של הממטרות". שתקתי לרגע. דמיינתי את זה. אמרתי לו, "זה דווקא נשמע לי ויז'ן טוב". ככה החלטנו לעבור.

גרנו כאן שנתיים וחצי. קצת יותר. והאמת שזה היה חלום. שנינו יוצרי קולנוע, במאים, שחקנים. עשינו ארבעה סרטים בשנתיים האלה. הוא עבד בספיר, בבית הספר לקולנוע, ריכז שם את ההפקות, ואני ערכתי סרטים. הרבה מהפרויקטים מהדרום הגיעו אליי. אנשים מהמרכז באו לערוך אצלי בכפר עזה.

בסרט האחרון של יהב "הגדת קיבוץ", סרט באורך מלא שהוא צילם, כאן בקיבוץ, השתתפו המון אנשים מכפר עזה. גם איריס חיים שיחקה בסרט הזה. היא שיחקה מדהים. אני עדיין לא מסוגלת לגשת לסרט ולצפות בחומרים. יש מלא אנשים שמופיעים בסרט, מלא ניצבים שנרצחו, שנחטפו. חדר האוכל שצילמנו בסרט, מרוסס כולו. אני אערוך את זה מתישהו. אבל לא עכשיו. עדיין לא.

4

סבא של יהב נפטר כמה ימים לפני הרצח. וביום שישי, בשישה באוקטובר, בבוקר, קברנו את סבא שלו בבית הקברות בקיבוץ. ואני זוכרת שחשבתי לעצמי בהלוויה, וואו, איזה יפה בית הקברות הזה, זה בטח מדהים להיקבר פה, הכול כזה ירוק, עלים, עצים, ככה חשבתי. ויהב דיבר בהלוויה, הוא מאוד אהב את סבא שלו, הוא דיבר על כמה שהוא היה לו משמעותי, ובסוף הוא אמר לו, "שלום ידידי, ניפגש!". זה היה לי מפחיד שהוא אמר "ניפגש". לא הבנתי למה הוא אמר את זה.

"בהלוויה של סבא שלו, שהוא מאוד אהב, כמה ימים לפני הרצח, הוא אמר לו בסוף, 'שלום ידידי, נפגש!'. זה היה לי מפחיד שהוא אמר 'נפגש'. לא הבנתי למה הוא אמר את זה"

ובאותו היום בערב, הייתה לנו ארוחה משפחתית, של כל המשפחה שישבה שבעה, וכולם רצו לראות את הבת שלנו, את שייה, היא הייתה בת חודש בסך הכול, ויהב לקח אותה והסתובב איתה והשוויץ איתה, שכולם יראו את הילדה שלו. שלנו.
ובדרך הביתה, בשבילים בחושך, דיברנו בינינו על כמה שהיה מיוחד, ואני זוכרת שאמרתי לו, "וואי מאמי, הדבר הכי טוב שעשינו בחיים זה לעבור לגור בקיבוץ", ויהב אמר, "וואי לגמרי" והמשיך לדבר על משהו אחר. ככה הרגשנו. שנינו הרגשנו טוב בחיים שלנו. הרגשנו שאנחנו במקום הנכון, ובזמן הנכון.

>> מעיין אדם מתפרקת: "הכאב רודף אחרי ומאיים לבלוע אותי"

היה להם ויז'ן של ילד, שמתרוצץ בדשא של הקיבוץ עם טוסיק חשוף במים של הממטרות. שי-לי עטרי ויהב וינר ז"ל עם בתם שייה | צילום: פרטי

5

בשש וחצי בבוקר התעוררנו מצבע אדום, ומבומים מטורפים. אני בחיים שלי לא שמעתי כמות כזאת של פיצוצים. אני הייתי עדיין במצב מדיטטיבי כזה, חצי ישנה וחצי ערה, כי חיכיתי לשייה שהייתה צריכה להתעורר רעבה. הייתי בהלם, ורצתי לממ"ד וראיתי שם את יהב, הוא כבר התחיל לסגור את החלון, ואת הדלת. והחלון שלנו לא באמת ננעל, אין שם צ'ופצ'יק. הדירה שלנו הייתה בשכונה של בתים ישנים. ובבתים האלה הממ"דים לא באמת ננעלים.

אחר כך התחילו להגיע הודעות, יש חדירה, לנעול את הדלתות, להישאר בבתים, ובדיוק אז יהב קולט שהכלב שלנו לא איתנו, באקלי. אז הוא אומר לי שהוא הולך להביא אותו, ואני צועקת עליו, "אתה לא הולך להביא אותו!", פחדתי שהוא יצא, פחדתי שהוא ימות. ואז הוא לא הקשיב לי, הוא פשוט הלך, וחיפש את באקלי, והביא אותו פנימה. ובאקלי בדרך כלל נובח המון. אבל בגלל כמות הפיצוצים הוא היה ממש מבוהל. הוא פשוט ישב שם בשקט. ואני פחדתי ממש. התחלתי להתפלל, ולבכות, להתפלל, ולבכות, ובאקלי שראה שאני בוכה, בא אליי, והתחיל ללקק לי את הדמעות. עד היום הוא מלקק לי את הדמעות.

לא עבר הרבה זמן, ופתאום אנחנו מתחילים לשמוע יריות. בהתחלה זה קטן. קצת יריות. ואופנועים. ואז אנחנו שומעים קולות שמתקרבים אלינו, וצועקים, צוחקים, אומרים שלום אחד לשני, "תעל! תעל!" ואנחנו קולטים שזה מתקרב, ואנחנו מתחילים לדבר בינינו בשפת הסימנים. לא מוציאים מילה. סימנו אחד לשני בלחישה הסכם שכמו אומר – "אתה מחזיק את הדלת, אני עם הילדה". אנחנו לא חשבנו שהם יבואו מהחלון, חשבנו שהם ייכנסו לבית, שהם ינסו לפתוח את הדלת מבפנים.

"אני הייתי מאחורי יהב, ושייה הייתה על הידיים שלי. לא באמת היה זמן, המחבל כבר בתוך החדר, ובכל זאת יהב הסתובב אליי למבט אחרון קצר"

ואז מסילת הברזל של החלון נפתחה. הם פתחו אותה בכוח, ואור גדול נכנס לחדר. הממ"ד היה חשוך וסגור לפני, ופתאום נכנס לתוכו אור יום. ויד של מחבל נכנסה פנימה, יד גדולה ומפחידה. שנינו כבר היינו עם הפנים לחלון. אני הייתי מאחורי יהב, ושייה הייתה על הידיים שלי. לא באמת היה זמן, המחבל כבר בתוך החדר, ובכל זאת יהב הסתובב אליי למבט אחרון קצר. לא פרידה של ממש. הוא רק סימן לי עם הראש לברוח. העיניים שלו היו ריקות כאילו הייתה בהן את ההבנה שזהו, זה הסוף.

אם הייתי יכולה לתאר במילים מה הוא אמר לי במבט שלו, זה נראה לי היה משהו כמו "סליחה מאמי". ואז הוא פשוט הסתובב בחזרה לחלון, פתח את הידית של הזכוכית ונאבק עם המחבל כדי להחזיק כנגדו את מסילת הברזל. הדבר האחרון שאני זוכרת, זה את האגן שלו זז כזה, בזמן שהוא נאבק במחבל. הוא היה בחור צר, רזה כזה, והאגן שלו זז. זה הדבר האחרון שאני זוכרת.

כריכת הספר "יום אחד באוקטובר" | צילום: יח"צ

"יום אחד באוקטובר: ארבעים גיבורים, ארבעים סיפורים" מאת: יאיר אגמון ואוריה מבורך | הוצאת קורן ירושלים – ספרי מגיד. 328 עמ' | מחיר קטלוגי: 98 שקל | מחיר באתר ההוצאה: 72 שקל, חלק מהכנסות הספר דרך רכישה באתר, יתרמו לשיקום יישובי הנגב המערבי