"לא הייתי מוכנה לשקט הזה", כך תתמודדי עם העזיבה של הילדים את הבית

כמה רומנטי לפנטז על הרגע בו הילד האחרון יעזוב את הבית וסוף סוף השקט יגיע, אבל הרבה פעמים מתברר שהדממה הזו יכולה גם להכאיב. "למרות שחיי המקצועיים היו מלאים, כשאחרון ילדיי עזב את הבית, מצאתי שאני מוטרדת ועצובה שהמשפחה הגרעינית שלי משתנה ושילדי כבר לא יהיו חלק מהחיי היום-יום שלי והתחלתי לשאול את עצמי שאלות רבות על מקומי במשפחה ובעולם", מתוודה דורית קיף. "לאורך השנים מכינים אותנו לכל מיני שלבים במעגל החיים שלנו, אבל ההכנה היא בעיקר לשלבים הראשונים של הקמת משפחה או לימוד מקצוע ופיתוח הקריירה – לא מכינים אותנו לרגע שהילדים עוזבים אותנו. תפקיד האימא הוא מאוד משמעותי בחיינו. הרבה החלטות שאנחנו מקבלות קשורות לילדים ולאורך השנים יש לך מעגלי שייכות שקשורים בתחילה למפגש עם האימהות בגינה, בהמשך בבתי הספר. גם אם לא עסוקים בהם הבית הומה, הם נכנסים ויוצאים והמעורבות הרגשית שלנו סביבם היא גדולה".

כשדורית קיף, 60, עובדת סוציאלית ואם לשלושה, גילתה שהיא לא הייתה מוכנה נפשית לשלב הזה היא התחילה לכתוב את יומן המסע שלה. קיף מתארת את התהליך שעברה מהמקום של אי הודאות והמצוקה ועד השלווה המיוחלת בסיפרה החדש היוצא בהוצאת ניב – "ועכשיו מה?". ב-7 התחנות בהן היא עוברת היא פוגשת אנשי מקצוע שונים בעלי התמחות שונה ומתארת איך כל אחד מהם פקח את עיניה ועזר לה להתמודד.

יש הורים שחולמים על הרגע הזה. מדובר בשקט צורמני?
"לאורך שנים עבדתי כעובדת סוציאלית של "ידיעות אחרונות". לא רציתי משרה מלאה בגלל הילדים אז חילקתי את העבודה לחמישה ימים כדי שיהיו לי ימים קצרים ואוכל לחכות להם עם שובם מהמסגרות. גם בתור בן אדם וגם בתור אשת מקצוע, היה לי חשוב לשים לב איזו אימא אני רוצה להיות ורציתי לדעת שאני עושה את הכי טוב שאני יכולה. כשהם עזבו, גם ההמולה סביבם נעלמה ויצא שנפרדתי מממעגלי שייכות והתפנה לי המון זמן. אני כמו רבות אחרות, לא הייתי מוכנה לשקט הזה, היה לי קשה לקבל שאני מעכשיו מעגל שני בחייהם. לכאורה המשכתי בחיי אבל הרגשתי עצב, מן תחושה של פרידה משלב שהיה מהותי בשבילי".

זה לא בדיוק הזמן שלך למצוא עיסוקים עבור עצמך?
"יש יתרונות וחסרונות באימוץ תפקידים חדשים אבל ללכת אל הלא מוכר זה לא פשוט, למשל, משיחות עם נשים רבות, מתברר שיש קושי מלחזור ללמוד. את בעצם נאלצת לוותר על דברים שהיו חלק מחייך ועדיין אין לך דברים חדשים במקומם. פתאום יש ואקום והריק הזה מעורר תחושות של עצב, כעס ותסכול. שאלתי את עצמי מה הלאה וחיפשתי דרך לשנות, כך מצאתי שינוי בתחום המקצועי. אמנם נשארתי עובדת סוציאלית, אבל כבר לא בטיפול באופן פרטני מול משפחה או מבוגר אלא בעבודה מול קהילה ופיתוח תוכניות לקבוצות גדולות בקהילה. זה רק חלק מהעניין של שינוי המסגרת".

פתאום נשארתם שניים. איך העזיבה של הילדים משפיעה על ההיבט הזוגי?
"נכון. בעלי ואני היינו נשואים 5 שנים לפני שנולדו לנו ילדים ופתאום חיים בשניים, זו הייתה שאלה איך יהיה כשרק אני והוא בבית. היום אני כבר יודעת שיש בזה הרבה כיף שאני יכולה להיות רק אתו בשקט ולהחליט החלטות שקשורות רק בנו,  אבל עדיין יש בי געגוע למה שהיה. במיוחד עכשיו, כשקשה לערוך התכנסויות משפחתיות בגלל הסיכון של הקורונה. לאימא יחידנית זה ללא ספק קשה יותר כי היא חוזרת פתאום לבית ריק לגמרי. נשים כאלה מדווחות שיותר קשה להן כי התפקיד האימהי מילא להן את כל היום יום שלהן".

ועדיין יש כאלה שמחכות לרגע שהן יהיו לבד ויוכלו למצוא את עצמן מחדש.
"נכון, יש גם וגם. משיחות עם נשים, יש את אלה שלא הבינו את הקושי ורק חיכו לרגע שיוכלו לעשות מה שהן רוצות, יש שהרגישו רק מעט לא נוח ועצובות ויש רבות מאד שבשבילן זה היה טראומטי. יש יותר נשים מאשר גברים שמצאו את עצמן יושבות ובוכות ולא מצאו מקום. יש ביניהן כאלה שמתקשרות כל הזמן לילד עד שזה אפילו מעיק על הילדים. התופעה השכיחה היא של כל אותן נשים שלא מאבדות כיוון, מתמודדות עם התהליך של קבלה, שעזיבת הילדים את הקן היא חלק מהחיים".

אז מתי התחלת לכתוב את הספר שלך?
"לפני 10 שנים, כשהבן שלי התגייס, התחלתי לכתוב יומן על התחושות שלי. כעובדת סוציאלית שאלתי את עצמי תמיד מה אני אגיד אם אישה תבוא אליי עם אותה מצוקה, אני הרי לוקחת על עצמי אחריות מקצועית. מכל המחשבות שהתרוצצו במוחי אחרי עזיבת הילדים את הקן, הבנתי שאני צריכה ספר שיהפוך את התהליך שאני עוברת למשהו טוב ולא רק יתבוסס בחוסר הוודאות של ההווה. בהתחלה בחרתי להיפגש עם נשים ולראיין אותן, אבל זה לא היה מה שקיוויתי. רק אחר כך הבנתי שאני המוקד ושאני צריכה לעבור בעצמי תהליך עם בעלי מקצוע כדי לקבל את התובנות הנדרשות לחיים החדשים שלי וככה נולד הספר. בתחנות הראשונות הייתי מאד עסוקה בפרידה ובשינוי המבנה של המשפחה שאני מכירה, וככל שהמשכתי – התמקדתי יותר בחשבון הנפש ואיך אני ממשיכה מכאן".

דורית קיף ונכדתה. "היא משקפת לי שאני לא יודעת הכל" | צילום: באדיבות המצולמת

אילו עוד שינויים ביצעת מלבד כתיבת הספר ושינוי מקום העבודה?
"אני היום יותר רגועה, שקטה וגם יותר שמחה. מי שעוד עוזרת לי היא הנכדה הקטנה שלי שהיא משקפת לי מציאות שבה אני מבינה שאני  לא יודעת הכול ועד כמה אני יכולה להכניס היום דברים חדשים לחיי. למשל, אני לא בן אדם ספורטיבי אבל התחלתי לרקוד סטפס ואחרי שמיציתי כי זה דרש ממני הרבה מדי ריכוז, עברתי לרקוד ריקודי עם. בנוסף, הצטרפתי לקבוצת רוכבי אופניים ואחת לשבוע אני יוצאת לרכיבה ארוכה. אני פתרתי לעצמי בעיה ובאמצעות הספר הייתי רוצה לסייע לאלה שבפרשת דרכים".

"ועכשיו מה?" | מאת דורית קיף

שבע התחנות של דורית קיף לשלווה פנימית אחרי עזיבת הילדים:

הבודהיסט
"התחנה הראשונה הייתה אצל בודהיסט שם קיבלתי את התובנה העיקרית שעליי להכיל את המקום שאני נמצאת בו עם החששות הדאגות והעצב – ולהיות כאן ועכשיו. רוב חיינו אנחנו עוסקים בעבר ובעתיד – פתאום קיבלתי מקום להרגיש ולהכיל בזמן הווה".

המאמנת האישית
"התחנה השנייה הייתה מאמנת אישית. התלבטתי איך להפוך את כישורי לעסק ואפילו חשבתי לפתוח פרקטיקה פרטית אבל יחד איתה הגעתי לתובנה שאני צריכה ללכת יותר לאט, להתבונן בתהליך שאני עוברת ולתת לעצמי ספייס. בחיים המודרניים זה לא פשוט לעצור, להסתכל וללכת לאט, אבל זה היה משמעותי לגלות תשובות. זה לא היה מיידי".

הנרטיב
"בשלישית נפגשתי עם פסיכולוגית שעוסקת בטיפול משפחתי בגישה הנרטיבית על פיה לכל אחד מאיתנו יש סיפור, אבל לא תמיד הוא מאה אחוזים אובייקטיבי כי יש קטעים בחיים שלנו שגורמים לנו להרגיש רע, ואנחנו יכולים ללמוד לראות שישנם חלקים שהם לא כמו שחשבנו. כשהגעתי לפסיכולוגית, הייתי עסוקה בלהסתכל על עצמי כהורה ועל הורי המזדקנים ורציתי לנסות להבין מה אני נותנת ומה הילדים שלנו לוקחים מאיתנו. בטיפול הבנתי איך אמא שלי הוקירה את ההורים שלה שהיו קשי יום וכשסיפרתי על החוויות שילדיי לקחו מהבית זו הייתה הקלה, כי הבאתי אותם למקום שהם יכולים לצאת ממנו ולחיות חיים עצמאיים".

ריפוי באומנות
"התחנה הרביעית הייתה טיפול באמנות. השימוש באמצעים האמנותיים מאפשר לך לדמיין – תוך כדי ציור עשיתי לעצמי דין וחשבון מה אני משאירה לילדיי והגעתי לתובנה שאני יכולה לשחרר את המקום אצלי שמצפה להוקרה מהילדים. ככה יכולתי גם לשחרר את המקום הזה שמצפה שיבינו. לאורך השנים למדתי על עצמי ועל החיים דברים שלא יכולתי לדעת אילו לא גידלתי אותם ככה שהם בכלל לא יכולים להבין את המקום שאני נמצאת בו, וזה היה מאד מרגיע".

דורית קיף. "קיבלתי מקום להרגיש" | צילום: באדיבות המצולמת

פירוש חלומות
"החמישית היא סמינר שעיקרו פרשנות של חלומות. שם שוב הבנתי לעומק שאם אאט את הקצב אני אראה דברים שלא רואים כשממהרים. בסמינר הזה הייתי עסוקה במה אני רוצה לעשות, והבנתי שאם אתן לעצמי מקום אולי גם אקבל תשובה".

ייעוץ פילוסופי
"השישית הייתה אצל יועץ פילוסופי ולא הכרתי את התחום הזה קודם, החלטתי ללכת עם הסקרנות. עסקנו בפילוסופיה של החופש. מה שמשנה זה מה שעושים איתו, ואילו אני חופשיה עכשיו ממחויבויות של ילדים. לפגישות הבאנו רעיונות פילוסופיים דיברנו על תחושת החרות שהיא יכולה להיות חיובית וגם שלילית – והרעיון של חופש חיובי הוא לשאול את עצמך מה את הולכת לעשות עם החופש שלך ואני הבנתי שאני הולכת  לעשת משהו שונה, להתרענן. ככה מצאתי את העבודה הקהילתית בעיריית רעננה ועזבתי מקום עבודה אחרי הרבה שנים. זה היה מפחיד אבל הייתי חייבת שינוי".

משמעות
"התחנה האחרונה היתה אצל פסיכולוגית בשיטת הלוגותראפיה. זו גישה טיפולית שעוזרת למצוא משמעות בכל מצב ולצמוח ממנו. הגעתי אליה כדי למצוא הגדרה למשמעות החדשה בחיי. הפסיכולוגית החליטה להתקדם איתי גם בשיטת ENDER, שמדברת על גירוי משני צידי המוח – השמאלי הלוגי, והימני היצירתי. הטיפול מתבסס באמצעות תנועות עיניים כשהמטפל מעביר חפץ מצד לצד ובכך יוצר קשר בין 2 הצדדים. הטיפול הביא אותי למחשבה שאני בעצם לא מחפשת משמעות חדשה, כי כל מה שעשיתי חשוב בעיני והייתי בת מזל שהצלחתי לעשות מה שרציתי. לקחתי את הרעיון של חיים מתוך סקרנות והתנסות בכל מיני דברים חדשים ולא רק במוכרים והידועים".