"אני רוצה שיפיקו עליי סרט בנטפליקס": מסע החיים המטורף של אסתי סגל

"לפני שבועיים עשיתי MRI והרופא אמר לי שנמצא ממצא חריג, שאני צריכה לעבור ביופסיה דחופה". אסתי סגל, שמטיילת בעולם כבר שנה וחצי על רגלה האחת, חזרה לפני שלושה שבועות מעוד מקטע מתוך מסעותיה בעולם: ארה"ב, קוסטה ריקה ומקסיקו. אנחנו יושבות בבית קפה שקט בגבעתיים ומדברות על הטיול, כשלפתע מוטלת הפצצה הזו: "פתאום מודיעים לי שאולי חזר הסרטן. לסוג הסרטן שלי יש נטייה לחזור, ואם הוא חוזר הוא הורג".

>> בגיל 55 היא יצאה לפנסיה, בגיל 74 היא שיאנית מרתון

רגע, מה? 
"תירגעי. הבשורה הייתה כבדה מאוד, אבל הגיעו התוצאות, אין לי סרטן. איכשהו, הצלחתי לקחת את זה בפרופורציה. הרגשתי שכל העבודה שעשיתי בטיול הביאה אותי למצב מאוד מאוזן, סחי אפילו. אני מצליחה להסתכל על הדברים מבחוץ רגע ולקבל אותם".

"פתאום מודיעים לי שאולי חזר הסרטן. לסוג הסרטן שלי יש נטייה לחזור, ואם הוא חוזר הוא הורג"

אם טרם נחשפתן לסיפורה של סגל, שתועד לאורך 2019 באופן חשוף להפליא במסגרת סדרת הרשת "התמודדות" של איתי אשר לכאן, הרי לכן גרסה מקוצרת במיוחד שלו: סגל בת ה-29, גדלה במשפחה חרדית מבני ברק, האחות השלישית מתוך 10. בגיל 16 היא חלתה בסרטן העצמות, ובסביבות גיל 18 חזרה בשאלה. בעקבות המחלה ברכה הוחלפה במשתל ברזל אותו גופה דחה, מה שגרם בחלוף הזמן לזיהום, כאבים איומים וסדרת ניתוחים שכשלה ולא הצליחה להקל אותם. לבסוף, ב-2019, מול המצלמות, עברה אסתי ניתוח לכריתת רגלה השמאלית, הרגל "החולה", עד מעל לברך.

"כאב לי מאוד עם הפרוטזה". אסתי סגל אחרי הכריתה | צילום: באדיבות המצולמת

אסתי סגל | צילום: באדיבות המצולמת

כבר כמעט שנה וחצי, במסלול שעבר, בין היתר, דרך פורטוגל, הונגריה, איטליה, צרפת, גואטמלה, קנדה, ארה"ב, קוסטה ריקה ומקסיקו, היא מטיילת על רגלה האחת בעולם הגדול ומתעדת את מסעותיה ברשתות החברתיות. עד לפני חצי שנה הלכה על שתיים בסיוע פרוטזה, עד שגם זו גרמה לכאבים עזים והשתיים נאלצו להפריד דרכן.

"הגדם כואב לי, ולכן כאב לי מאוד כששמתי את הפרוטזה. החלפתי המון בתי גדם שהיו אמורים לעזור לי עם הכאב אבל זה חוזר כל הזמן", היא משתפת, "יכול להיות שעכשיו במהלך התקופה הנוכחית בארץ אצטרך לעבור ניתוח עבור הכאבים, ולאחריו אוכל לשים את הפרוטזה, אבל בינתיים אני עם קביים. אמנם כואב לי פחות, אבל אני גם יכולה לעשות הרבה פחות".

"אני לא מאלו, מעוררי ההשראה באמת, שאומרים 'אם הייתי צריכה לעבור הכול שוב, הייתי עושה את זה אותו הדבר'. החיים האלה הם לא פיקניק. למדתי להתמודד עם זה – אבל זה לא אומר שזו לא התמודדות"

מאז סגל נעה בין הקביים לכיסא הגלגלים, על רגל אחת, שרק מתווספת למניין האתגרים שטיול ארוך, הרחק ולבד בעולם, מביא איתו. "זה קשה לי פיזית מאוד", אומרת סגל, "אני תמיד חושבת לעצמי – 'בואנ'ה, אם היו לי פה שתי רגליים'. אנשים אומרים לי – 'מה שאת עושה עם רגל אחת, אנחנו לא עושים עם שתיים'. אבל לפעמים אני מסתכלת על בלוגרים כמוני, שהולכים על שתי רגליים, ואני מקנאה בהם. אני מגיעה רק למקומות המונגשים במסלולים, שהם גם מתוירים יותר. למדתי לעשות כל מה שבגבולות היכולת שלי ולפעמים אני גם מותחת את הגבולות האלה עם הקביים או עם כיסא הגלגלים".

"באפריל שעבר יצאתי למקטע שכלל את ארצות הברית וקנדה. במאי קניתי רכב, קראתי לו מיגל, והוא היה הבית שלי: ישנתי בו, בישלתי בו, זה היה חלום", היא משחזרת, "אבל באוקטובר נגמר לי הכסף והיה רצף של אירועים משפחתיים בארץ, אז חזרתי הביתה לשבועיים, בידיעה שמיד אחרי אחזור לאותו גן עדן שעזבתי. השארתי את מיגל בחניון בלוס אנג'לס עם פתק ועצים למדורה, כדי שכשאחזור אוכל ישר לצאת לטבע. במהלך השבועיים בארץ, הודיעו לי שיכול להיות שאצטרך ניתוח בגדם. זה, בשילוב עם העומס המשפחתי הגדול, לא אפשר לי ממש פנאי לעבד – לא את החוויה בארץ ולא את החוויות של לפני החזרה. התנהלתי על טייס אוטומטי, מתוך איזו תקווה שכשאחזור לארצות הברית יהיה לי את המקום לשחרר".

"חזרתי הביתה בידיעה שאחזור לגן העדן שעזבתי". אסתי סגל במסעותיה בעולם | צילום: באדיבות המצולמת

סליחה על השאלה, אבל את לא מרגישה שהתרגלת למצב הזה באיזשהו מקום?
"זו השגרה שלי ולמדתי לחיות איתה, זה נכון, אבל הלוואי שיכולתי לומר התרגלתי. החלום הרטוב שלי הוא להיות עם שתי רגליים. השתלת רגליים מבחינתי, לא יודעת איך, מה שצריך. אני לא מאלו, מעוררי ההשראה באמת, שאומרים 'אם הייתי צריכה לעבור הכול שוב, הייתי עושה את זה אותו הדבר'. בן רגע הייתי בוחרת להיות עם שתי רגליים. החיים האלה הם לא קלים, הם לא פיקניק. למדתי להתמודד עם זה – אבל זה לא אומר שזו לא התמודדות".

"חוויתי הרבה חוויות פיזיות שלא חשבתי שאהיה מסוגלת אליהן", מספרת סגל, "פעם אחת הלכתי לאיבוד במסלול, והמשכתי ללכת בלי לדעת כמה זמן עוד נותר לי ללכת או לאן. אבל בעיקר, מדובר בדברים יומיומיים – לחזור בארצות הברית לאוטו מדי יום אחרי טיול שנמשך מהבוקר עד הערב, תשושה לחלוטין, ואז להתחיל – על רגל אחת – לסדר את האוטו, להכין אותו לשינה, לסחוב דברים, להעמיד מדורה מעצים. היו ימים שהייתי מגיעה לסוף היום כל כך שבורה ומרוקנת, חסרת אנרגיות, לא היה לי מושג איך אוכל לקום למחרת ולעשות את הכול מהתחלה. ואז ישנתי, וקמתי בן אדם חדש. אני מזכירה לעצמי את זה כל פעם שקשה לי, לאו דווקא בקטע הפיזי. גם אם מודיעים לי פתאום איזו בשורה – אני מזכירה לעצמי שאנרגיות יבואו, שזה לא משאב שנגמר".

"חוויתי חוויות פיזיות שלא חשבתי שאהיה מסוגלת אליהן. לפעמים בסוף יום הייתי כל כך שבורה ומרוקנת, לא היה לי מושג איך אקום למחרת ואעשה הכל מהתחלה. אבל אני מזכירה לעצמי כל פעם שאנרגיות יבואו, שזה לא משאב שנגמר"

כשאת בטבע, רק עם עצמך, מה נפתח שם אצלך?
"אני שואלת את עצמי הרבה שאלות: מי אני? מה אני רוצה ולמה אני מסוגלת באותו רגע? למשל, שאלתי את עצמי בעבר אם אני רוצה זוגיות והתשובה הייתה לא, והיום התשובה היא כן. הצלילות האלה פנימה גרמו לי להבין, למשל, כמה אני מפחדת להיות לבד, שאני שמה את עצמי לבד מלכתחילה כדי לא לחוות נטישה. הבנתי כמה אנשים סביבי רוצים להיכנס למרחב שלי, לעזור לי ולהיעזר בי. הלבד הוא מורכב, למרות שהרבה מאוד זמן לא הרגשתי בודדה. זה הגיע מדי פעם. למשל, ביום שישי אחד הייתי באוטו והערב ירד, דמיינתי את שישי בערב בבית של המשפחה שלי בבני ברק: אבא עושה קידוש, הילדים רצים, הסלון של ההורים שלי. מאוד התגעגעתי, אבל זה גם הציף זכרונות מורכבים".

אילו זכרונות?
"בעיקר את התקופות הקשות של הטיפולים במהלך הסרטן, כשהייתי תלויה במשפחה לכל דבר בחוסר אונים וחוסר עצמאות גדול שליווה את גיל ההתבגרות שלי. הרגשתי מאוד לבד והייתי צריכה חיבוק, שיגידו לי שאני בטוחה, שינערו אותי. הייתי ממש בטרנס. זו תחושה שלא חזרה אליי הרבה זמן, אבל אני יודעת שאם היא תבוא אני אתן לה להיות ולא אנסה לעצור אותה. אם בא לי לבכות אני בוכה".

"הוא היה הבית שלי: ישנתי בו, בישלתי בו, זה היה חלום". אסתי ומיגל | צילום: באדיבות המצולמת

כאבי גדילה

המסע של סגל ברחבי העולם מלא אתגרים, אבל הוא עדיין מתגמד לעומת המסע האמיתי שהיא עוברת. "המסע המטורף הוא המסע פנימי. כשנמצאים הרבה לבד עולים הרבה דברים", היא מספרת, "יש המון אירועים שחוויתי בגיל קטן שנצרבו אצלי ויכולים להיות מטורגרים בקלות. בתור ילדה הייתי רגישה ומופנמת מאוד ותמיד הייתי בשולי הכיתה. לא הייתי מאוד חברותית והרגשתי שקופה לגמרי. זה פיתח אצלי אמונות לגבי עצמי שנתקעו לי, בעיקר שלא רואים אותי ולא שומעים אותי. טריגר לזה יכול להיות הדבר הכי מטומטם, אפילו ביקורת באינסטגרם שגורמת לי להרגיש רע יכולה להחזיר אותי לשם. אבל היום אני מודעת לזה שאלה תחושות סובייקטיביות שלי ושיש לי את הכוח לפרק אותן. לפעמים אני קמה בבוקר ובוכה, או רוקדת ושרה, ואז אני מרגישה יותר קלה".

אין לך פילטרים.
"אני חושבת שזה שהפכתי לחשופה ודברנית יותר נוצר, בין היתר, מהכניסה שלי לרשתות החברתיות".

"חליתי בסרטן בגיל 16, ואחרי הניתוחים התמכרתי למשככי כאבים. התנהגתי כמו מסוממת בשלב מסוים. הייתי קמה בבוקר ודופקת את הראש בקיר על כל מה שאמרתי לאנשים אתמול, וכדי לא להרגיש כל כך חרא הייתי לוקחת עוד משככי כאבים"

מאיפה באמת הגיע השיתוף החשוף כל כך ברשתות החברתיות?
"הרקע לזה שאני משתפת הכל הוא הרבה פחות סקסי. חליתי בסרטן בגיל 16, ואחרי הניתוחים התמכרתי למשככי כאבים, לאופיאטים. התנהגתי כמו מסוממת בשלב מסוים, שיקרתי והחבאתי מה שצריך. זה לא סם כיפי, זה סם מאוד ממכר שיש לו הרבה השלכות לא נעימות, ואחת מהן היא שאין פילטרים. הייתי קמה בבוקר ודופקת את הראש בקיר על כל מה שאמרתי לאנשים אתמול, וכדי לא להרגיש כל כך חרא הייתי לוקחת עוד משככי כאבים. הגיעה הקטיעה, והייתי על מינונים פסיכיים של הסם. אני לא זוכרת חלקים עצומים מערב הקטיעה ואחרי הקטיעה. הייתי עושה לייבים כל כך מסוממת עד כדי שהייתי נרדמת מול המצלמה. סגרתי אותם לצפייה, כי אלה באמת דברים שאת לא רוצה לראות ושאחרים יראו, אלה המקומות הכי נמוכים שהייתי בהם".

איך המשפחה שלך חוותה את כל זה?
"הייתי מאוד שקועה בעצמי במהלך ההתמכרות והיו לי המון התקפי זעם ליד ולעבר המשפחה. הם ראו שאני מכורה וניסו לדבר איתי על זה, אבל לא הסכמתי להקשיב. אמרתי להם 'אין לכם מושג איך זה לחיות 24 שעות ביממה עם כאבים ואין לכם זכות לומר לי כלום'. ביטלתי את הדאגה שלהם. אני בטוחה שהיה להם מאוד קשה".

מתי נגמלת?
"נגמלתי רק אחרי צילומי הסדרה של 'כאן', ואז הבנתי שמה שבאמת מדבר לאנשים זו האמת הנקייה הזו בלי הפילטרים והיה לי מאוד חשוב להמשיך את הקו הזה. ההתמכרות הוציאה ממני משהו שהיה שלילי והיום אני משתמשת בו למשהו חיובי, זה שחרר אצלי איזה בורג".

איך נראה תהליך הגמילה שלך?
"בהתחלה נכנסתי למכון גמילה, אבל לא התחברתי לגישה בו. היא כללה 12 צעדים בדרך לגמילה, הרצאות של אנשים שהצליחו להיגמל וכו'. היום אני מבינה למה אלו שיטות שעובדות אבל אז לא הייתי פתוחה לזה. בסוף נגמלתי לבד – הלכתי לצד המדעי של מה שחוויתי, קראתי המון מידע על השלכות של התמכרות, מה האפקט שהיא יוצרת במוח ואיך נראית גמילה. הבנתי מה אני חווה ולמה, שמשככי כאבים וכאב יוצרים מעגל: הגוף מייצר כאב כדי לקבל משככים. הבנתי שברגע שאפסיק את המשככים הגוף יתחרפן מכאב למשך כמה זמן, אבל אז ירגע ויסתדר בלי – וזה מה שבאמת קרה".

"הלבד הוא מורכב. כשנמצאים הרבה לבד הרבה דברים עולים". אסתי סגל | צילום: באדיבות המצולמת

סגל מגלה שהיא ניסתה ליצוק את הסיפור שלה לספר, אבל היא לא מצליחה לפרוץ את המחסום שעוצר אותה. "כתבתי כבר 150 עמודים של הביוגרפיה שלי, אבל הבנתי שזה אפל מדי ואני בחיים לא אפרסם את זה. תקראו את ספר 'איוב', יותר קל".

מה הרגיש לך אפל מדי מכדי לספר?
"הספר נתקע אחרי שכתבתי על תקיפה מינית שעברתי בגיל 16, חלק מרצף הטרדות ותקיפות שעברתי על ידי רב שהמשפחה שלי הכירה דרכי. המשפחה שלי לא ידעה כלל מה קורה במהלך שהאירועים קרו. לאחר שהתלוננתי, חלק מבני המשפחה באו להעיד על התקופה וכך גילו מה קרה, בעוד שבני משפחה מסוימים לא יודעים עד היום. התיק נסגר כי לא הסכמתי לעימות במשטרה. כשהגשתי ערעור כבר הייתי מוכנה לעימות, כי אמרו לי שהוא מרפא, שיש הזדמנות להוציא את מה שאת מרגישה צורך להוציא מול מי שפגע בך. אבל העימות היה נורא. הגעתי לשלב בספר בו העתקתי את השיחה מהתמלול של המשטרה, רציתי שהספר יהיה מאוד מוחשי. לא הכנסתי את הפרטים הגרפיים, סיימתי את הפרק והרגשתי הרבה הקלה, אבל לא הצלחתי לחזור לכתוב אחרי זה. זה רוקן אותי".

"כתבתי 150 עמודים של הביוגרפיה שלי, והבנתי שזה אפל מדי ושבחיים לא אפרסם את זה. תקראו את ספר איוב, יותר קל. זה נתקע אחרי שכתבתי על תקיפה מינית שעברתי בגיל 16, חלק מרצף הטרדות ותקיפות שעברתי על ידי רב שמשפחתי הכירה דרכי"

הטריגר נשאר טריגר.
"בשבילי הנושא של תקיפות מיניות הוא כבר פחות טריגרי. עברתי פגיעות מיניות גם אחרי גיל 16, ביניהן פגיעה שחוויתי בזמן שהייתי תחת השפעת כדור שינה, ובה הייתי מודעת רק לפרקים למה שמתרחש. הדחקתי את המקרים האלה בהתחלה, הרגשתי שאני הבאתי את עצמי לסיטואציות האלו, שהשליתי את הפוגעים, והרגשתי מאוד אשמה. בנוסף, הייתי במערכת יחסים מתעללת שערערה את מי שאני לחלוטין. המקרה הקשה ביותר היה אונס שחוויתי בגיל 24, כמה חודשים לפני הקטיעה. נכנסתי אחרי זה לפוסט טראומה כי אותו חוויתי במודעות מלאה. במהלך המקרה הרצתי בראש את השאלות שהמשטרה תשאל, כי כבר עברתי את זה בגיל 16, 'האם צעקת?', 'האם בכית?', 'האם אמרת לא?'. יום לאחר מכן התבשלתי עם עצמי, כתבתי לעצמי כמה דברים, וסיפרתי מיד למי שהרגשתי שאני יכולה לספר לו".

הגשת תלונה?
"הגשתי תלונה, ולאחר מכן סגרתי אותה כי לא הרגשתי שאני מסוגלת להגיע שוב לעימות. מאז למדתי לשחרר. העליתי את זה, כאבתי את זה, בכיתי ופירקתי את זה – אבל אני מרגישה שהפצע הגליד, גם אם הוא השאיר צלקת. העניין עם צלקות, הוא שמרגישים אותן בשינויי מזג אוויר, ולכן יש פעמים שדברים מחזירים אותי אחורה. חוויתי המון פוסט טראומה, ולחזור למצב כזה יטלטל את עולמי. לפני שבוע התקשרו אליי מהמשטרה לגבי אותו אונס שעברתי לפני חמש שנים. בזמנו, הבאתי להם שני זוגות תחתונים עם דגימות. הרגשתי בחלוף הזמן שזה נגמר, לא חשבתי על זה יותר, הצלחתי לשחרר את זה ולעבוד על זה. פתאום הם התקשרו ושאלו מה לעשות עם הבגדים – להשמיד אותם או שאבוא לקחת את זה. אלה שני תחתונים מזמן אונס, לא שמלת ערב, איך הם לא מבינים שתזכורת כזו מטלטלת הכל?".

איך הגבת באותו רגע?
"כעסתי מאוד, יצאתי לטבע ושחררתי את זה. זו אחת הסיבות שהחלטתי שאני לא רוצה לפרסם את הספר, זה כבר לא מי שאני היום – אני מחפשת אופטימיות, לא רוצה לטלטל עולמות ולא את העולם שלי".

קשה לי, בואי נמות

היום, סגל לא רק משתפת ברשתות את עשרות אלפי העוקבות והעוקבים שלה, אלא מרצה כבר שלוש שנים על הסיפור שלה במסגרת ההרצאה בעלת השם המעולה שלה "לצאת מאיזור הנכות". חלק מההרצאות הן לארגונים ועמותות, וחלקן פתוחות לקניית כרטיסים לקהל הרחב. בינתיים רשימת ההמתנה להרצאות שלה רק הולכת ומתארכת (לפרטים נוספים והזמנות אפשר לפנות לסגל באינסטגרם).

"בגיל 13 אבחנו אותי עם הפרעת אישיות גבולית. בנוסף, פגעתי בעצמי והייתי אובדנית. אבל זו תגית שהגבילה אותי, ואני לא מוכנה לשים אותה על עצמי יותר. גם אם זה השם של השריטות שלי, זה לא מגדיר אותי"

בהרצאה, את מספרת שאימא שלך מצאה יומן שלך מלפני המחלה, והיה כתוב בו "הלוואי שיהיה לי סרטן ואני אמות".
"בגיל 13 אבחנו אותי עם הפרעת אישיות גבולית וטופלתי בסוגים רבים של טיפולים וכדורים פסיכיאטריים. בנוסף, פגעתי בעצמי והייתי אובדנית. השיא היה בגיל 15, וחזר כמעט בכל תקופה קשה בחיים לאורך ההתבגרות – 'קשה לי, בואי נמות'. היום אני לא יודעת אם עדיין היו מאבחנים אותי כאישיות גבולית או לא, אבל זו תגית שהגבילה אותי, ואני לא מוכנה לשים אותה על עצמי יותר. גם אם זה השם של השריטות שלי, זה לא מגדיר אותי".

את נשמעת הרבה יותר מפויסת עם עצמך.
"היום הייתי מאחלת לכל אדם את הבריאות הנפשית שלי, אני באהבה עצמית גדולה ויציבה כבר זמן רב ומרגישה הגרסה הכי טובה של עצמי. עשיתי שלום עם עצמי לגבי מה שהיה, ואני יודעת שיש אנשים שמתמודדים עם דברים דומים. חשוב לי לדבר על זה למרות שאני לא כותבת את זה, כי אני יודעת שזה יכול לעזור. אלה נושאים מאוד מושתקים".

אסתי סגל | צילום: באדיבות המצולמת

אל ההרצאות הפרונטליות שהיא עושה לבדה, נוספה לאחרונה הרצאה משותפת שהיא עושה בזום עם אמה, ציפי. בהרצאה המשותפת שנקראת "תגידי, מי גידל אותך?!" (ההרצאה הקרובה ב-19.2 בזום), הן מדברות על ההתמודדויות ששתיהן חוו בתוך התהליך שאסתי עברה: המחלה, היציאה בשאלה, וגם השנים המורכבות שקדמו לכך. ביום ראשון הקרוב הן יפתחו שוב מצלמה, ויתמודדו יחד עם הכל, בחשיפה מלאה. "בזמן שעברתי דברים קשים מאוד הייתי מאוד מרוכזת בעצמי, לא ראיתי את הכאב וההתמודדות של מי שסביבי. עד היום אני מנסה לכפר על זה, לתת לחברים ולמשפחה את ההערכה שמגיעה להם. אני מרגישה אשמה על מה שהם עברו בגללי, ופתאום לשבת עם אימא שלי בהרצאה ולשמוע אותה מספרת בפעם הראשונה איך הם חוו את הדברים, זה היה נורא קשה".

מה היה קשה לך לשמוע במיוחד?
"היא סיפרה, למשל, שהייתה לי התמוטטות עצבים באחד האשפוזים אחרי הזיהום. אני זוכרת מה היה מאוד בגדול: הזריקו לי משהו בלי להגיד לי והרגשתי שאני מתאבנת, איבדתי ברגע את כל מה שאני. אחי היה איתי לאורך כל האירוע, ואימא שלי סיפרה שהוא התקשר אליה וביקש שיחליפו אותו, שהוא לא יכול להיות שם יותר. אני רק חושבת מה זה לראות את אחותו במצבים כאלה. בדיעבד אני מבינה שלומר משפט כמו 'רציתי סרטן, רציתי למות' – זה משפט שלא רואה את המשפחה והחברים. הייתי מאוד אנוכית. אולי העדפתי לא לדעת איך הם עברו את זה, ובהרצאה נאלצתי לגלות".

"בנינו את ההרצאה מראש, אבל בגלל שרצינו שזה יהיה מאוד טבעי עלו הרבה דברים", ממשיכה סגל, "דיברנו למשל על קשר בין הורה לילד בגיל ההתגברות. ההורים שלי יודעים שהם עשו טעויות. יש הרבה ילדים שמרגישים כמו שאני הרגשתי ומוציאים את זה בצורות שונות, אז דיברנו על מה נדרש מהורה ברגעים האלה. דיברנו גם על החזרה שלי בשאלה, היום אני חילונית שלא שומרת כלום, המשפחה שלי חרדית ואדוקה מאוד – ויש לנו קשר מדהים. בכלל, ההודעות שקיבלתי אחרי ההרצאה הזו והתחושה שעשינו שינוי גדול אצל מי שצפה היו הסיבה שהחלטתי שנעשה את זה שוב".

"ההורים שלי יודעים שהם עשו טעויות. יש הרבה ילדים שמרגישים כמו שאני הרגשתי ומוציאים את זה בצורות שונות… היום אני חילונית שלא שומרת כלום, המשפחה שלי חרדית ואדוקה מאוד – ויש לנו קשר מדהים"

מי הקהל שלכן?
"אנחנו מרצות בפני כל מי שרוצה לשמוע: כל מי שמתעניין בנושאים של חרדים-חילונים, הורים לילדים מתמודדי נפש או מתמודדים פיזית, וגם כל מי שרוצה לשמוע סיפור דרמטי מאוד ומעניין. כל הנושאים המורכבים עולים בשיחה".

יש לכן גם קהל חרדי?
"יש לנו קהל חרדי רב, זה הסיבה שההרצאות מתקיימות בזום, כי ההפרדה המגדרית חשובה להם ואנחנו לא מעוניינות לעשות הרצאות בישיבה מופרדת. אנחנו כן מתכננות לצאת איתה להזמנות מחברות ועמותות, אבל כן חשוב לנו לכוון לציבור החרדי ולכן נשאיר אותה בזום".

איך הקהילה החרדית שההורים שלך חיים בה מגיבה לסיפור שלך?
"אני חושבת שהגענו לשלב שהקהילה בבני ברק כבר יודעת שאני קיימת בתוך המשפחה – יש בת חילונית, שנמצאת ברשתות ובתקשורת ומרצה. יכול להיות, אני לא יודעת באמת, שהם בכלל מבסוטים שהקונטרה הזו קיימת – כמו זה שאני עושה הרצאה שהיא גם לציבור חילוני ואימא שלי מקבלת שם במה. וגם אם הדעות לא טובות, זה לא מאוד משנה לי".

"יש לנו קהל חרדי רב וחשוב לנו לכוון אליו. זו הסיבה שההרצאות מתקיימות בזום, כי ההפרדה המגדרית חשובה להם ואנחנו לא מעוניינות לעשות הרצאות בישיבה מופרדת"

אז אפשר לומר רשמית שהילדה המופנמת שהרגישה שקופה התגברה על התחושות הקשות?
"רגע לפני שאני עולה להרצות אני תמיד תוהה למה שבכלל יקשיבו לי, מפחדת שאולי אני לא טובה מספיק, כמו תסמונת המתחזה. אני מאמינה בעצמי, במסר שלי ובשליחות שלי, ועדיין אני חסרת ביטחון. אבל בסוף זו הפרנסה שלי. רק לאחרונה אני נפתחת לרעיון של שיתופי פעולה מסחריים ברשתות, ועד אז זה מקור ההכנסה היחיד שלי. אבל מעבר לזה, עשיתי שינוי פנימי ואני משתפת אותו קודם כל בשביל עצמי, אם יעשו שינוי בעקבותיי – מדהים".

בהרצאות מביאה סגל את סיפור ההתבגרות שלה, המחלה והקטיעה, ובעיקר – את העלייה מהמקום הנמוך ביותר אל הגשמת החלום הגדול ביותר שלה: טיול מסביב לעולם. על אף סיפור החיים המורכב שלה, היא מעידה שההרצאות הן ההפך מעצובות: הן רצופות סיפורי דרכים מצחיקים, הומור שחור, והמון אופטימיות.

סגל אולי עדיין מרגישה חוסר ביטחון, אבל יש לה תוכניות שאפתניות לעתיד: "אני רוצה להרצות ולהעביר סדנאות בינלאומיות לאלפי אנשים ברחבי העולם, אני רוצה להפיק, או שיפיקו עליי סרט בנטפליקס. אני עוד לא שם, אבל בטוחה שהעתיד צופן לי פריצה גדולה", היא אומרת, "אני בונה את ההצלחה לאט לאט, חשוב לי לעשות את זה בדרך אותנטית ולהישאר נאמנה לעצמי. הציעו לי ריאליטי המון, בלי סוף, אבל זה לא בשבילי. אני רוצה להיות אחראית על התוכן ושהוא יצא ממני, לא רוצה שיעמידו אותי במצבים שיוציאו ממני צד פחות אמיתי".

"לפעמים אני קמה בבוקר ובוכה, או רוקדת ושרה, ואז אני מרגישה יותר קלה". אסתי סגל | צילום: באדיבות המצולמת

את רוצה להתפרסם?
"אני רוצה להתפרסם כי אני רוצה לעשות שינוי, לא בשביל כבוד או תהילה. כמו שאני יודעת שיש לי נטייה התמכרותית, ולכן אם אני אשתה יותר מדי קפה או אעשן יותר מדי סיגריות אני אבין שמשהו לא בסדר, ככה אני קצת מפחדת מהצלחה, שלא יהיה יותר מדי. יש לי יעד ספציפי להמשך – אני רוצה לעשות סיבוב הרצאות בארה"ב. אם אצליח לסגור מספיק הרצאות שם זה מה שאעשה. ואם לא, אולי אסע למקומות נוספים במזרח, למרות שזה מפחיד אותי בלי פרוטזה כי זה אזור מאוד לא נגיש".

אמרת שאת גם רוצה זוגיות. את חושבת שתרצי להיות אימא בעצמך יום אחד?
"אני לא חושבת שארצה ילדים, אבל אני גם לא באמת יודעת. מאז ומתמיד לא רציתי, אבל אני כל הזמן שואלת את עצמי שאלות ואני לא מכירה את עצמי של עוד חמש שנים. אני פשוט לא רואה את עצמי לוקחת את האחריות הזו של לחנך ילד בעולם, לפחד שמשהו יקרה לו. אני מעריצה אימהות, אני לא יודעת איך הורים עושים את זה, אבל גם בקטע הפיזי לא בא לי כל כך להיות מחויבת. בא לי להיות פרפר, לעשות מה שבא לי, אני צריכה אפשרות יציאה מכל מצב. גם בזוגיות, אני לא רוצה להתחתן, אני יודעת את זה כבר שנים. אני מאוד אוהבת ילדים ומבלה עם אחיינים שלי ועם ילדים של חברות שלי הרבה – אבל שם זה נעצר".

"אני לא חושבת שארצה ילדים. לא רואה את עצמי לוקחת את האחריות של לחנך ילד בעולם, לפחד שמשהו יקרה לו. אני מעריצה אימהות, לא יודעת איך הורים עושים את זה. אבל בא לי להיות פרפר, אני צריכה אפשרות יציאה מכל מצב. גם בזוגיות"

כמו שכבר הסכמנו, אין לך פילטרים.
"השיח שלי עם עצמי פשוט משפר לי את החיים. משם באים גם השיתוף בפוסטים ברשת ובהרצאות. אם אחסיר פרטים מהזהות שלי פשוט לא אהיה אני, אז למה שאעשה את זה? אני פשוט אני, ולשמחתי, זה עובד".

אז מה היעד הבא?
"חזרתי לארץ במטרה לעבור את הניתוח שיאפשר לי לשים את הפרוטזה, אבל כרגע אני נמצאת בבירור רפואי לגביו ולא בטוח שהוא יקרה. בינתיים יש לי שגרה בארץ: אני מסבלטת בית במושב אודים, מרצה בלי הפסקה, רואה את המשפחה ואת החברים כל הזמן ועושה ספורט – אבל זה זמני. החזרה לטיול תלויה בניתוח, אבל אני מתכננת לחזור לטייל ובאפריל כבר להיות ביפן. זו הולכת להיות השגרה שלי לפחות בשנתיים הקרובות – לטייל, לטייל, לטייל".