הישרדות או התבהמות?

"הישרדות" היא דוגמא לאופן שבו החברה לא צריכה להתנהג כדי לשרוד
"ובמילים פשוטות נאמר שטבע כל אדם ואדם לנצל חיי כל הבריות שבעולם לטובת עצמו… וכל ההבדל הוא רק בדרך בחירתם של האנשים: שהאחד מנצל את הבריות על ידי השגת תאוות, והשני על ידי השגת ממשלה, והשלישי על ידי השגת כבוד"
("בעל הסולם", מאמר השלום)
בחודשים האחרונים העפילה "הישרדות" למרומי פסגת הרייטינג, והפכה למלכת השיח השבועי. כל המניפולציות האפשריות מגויסות בהצלחה כדי להשאיר אותנו נטועים עמוק בכורסא ובוהים במסך. יפים ויפות מפזזים להם בנחת על חופים חלומיים בבגדים מינימליים, תככים, מסתורין, ים כחול שלא נגמר, מתח מיני מרומז והרבה אמוציות. אלא שבגרסת הכחול-לבן של "הישרדות" בולט משהו נוסף – בשונה מהמקור האמריקאי. מעניין לראות איך חבורת ישראלים, מרביתם צעירים שעד לא מזמן שירתו ביחידות עילית וחונכו שם על ערכים כמו עזרה הדדית וחברות, עוברים סדרת מצבים שמגלה את פרצופם – פרצופנו – האמתי.
כל מי שצפה בסדרה אינו יכול להתעלם מהאופן הישיר, לעתים בוטה, שבו הרצון האגואיסטי לנצח את האחרים טורף את הכול. ברגע שאחד המתמודדים חש סיכון המרחף מעל סיכויו לממש את החלום האמריקאי, הוא יעשה הכול כדי לדרוך על "חבריו", ויחייך כל הדרך אל מיליון הדולר.
כשהמשחק הגיע לשלב שבו ההישרדות הפכה לאישית, פרצופם האמתי של המתחרים נחשף שוב לעיני כל, ואמירות כגון: "כל אחד חושב איך הוא יתקדם קדימה" ו"אני רוצה לראות איך אני מתקדם באופן אישי", שזפו את המרקע. סיכם את הנושא הוגה הדעות החדש – "השורד הפופולרי ביותר", נועם, כשהצהיר בסוף אחד הפרקים: "יותר קל להיות לבד על אי המתים, מאשר עם חברים שמנסים לאכול אותך".
המקור לפופולריות של הסדרה ברור. אבל אם ננסה להעפיל מעל ל"פופיק של ויקה", מעוררת הסדרה שאלות קצת יותר עמוקות, כמו: מה זה אומר עלינו, ישראל מודל 2008 כחברה? או לאן נעלמו ערכים כמו: אהבת הזולת, תרומה לחברה, התנדבות ויושר, שפעם ייחדו אותנו?. מילים ארכאיות, שנשמעות עכשיו כל כך… רחוקות.
פרצופה של המדינה
"אילו היו רק אנשים רשעים המבצעים אי שם את מעשיהם הרעים, וכל מה שצריך הוא להפרידם מאתנו ולהשמידם. אך הגבול שבין טוב לרע עובר בלבו של כל בן אנוש, ומי ירצה להרוס חלק מלבו שלו?"
(אלכסנדר סולז'ניצין, "ארכיפלג גולאג")
"הישרדות" משקפת במידה רבה את החיים העכשוויים בישראל. ולאו דווקא בהקשר הביטחוני-כלכלי הברור, אלא בעיקר "בזכות" ערכי תכנית הריאליטי המצליחה.
כבר אמרו שאנו חיים בשתי מדינות, באחת נופלים קסאמים בקצב העליות והירידות בבורסה, ומשפחות חיות מתחת לקו העוני, ואילו השנייה מתמוגגת וחוגגת כמיטב האמרה "אכול ושתה כי מחר נמות". לתושבי האחת ממש לא אכפת מתושבי המדינה השנייה.
נדמה כי ערכים חדשים מבית היוצר של הקפיטליזם האמריקאי מצאו להם פינה חמה כל כך בלבנו, עד כי נדמה כי היו כאן תמיד. "רק התחמן שורד", "נצל את הזולת עד תום" וכיוצא באלה, משמשים בהצלחה בסדרת הטלוויזיה של עם ישראל, אבל גם בחיי היומיום של כל אחד מאתנו. הרדיפה אחר ממון, כוח ופרסום השתלטה על לב הזירה הישראלית, והמטרה כבר מזמן מקדשת כל אמצעי. המערכות החברתיות קורסות, החינוך (או מה שנשאר ממנו) נמצא במגמת הידרדרות מתמדת, הון קונה שלטון ולהיפך.
את עומק המשבר שבו אנו שקועים עד צוואר מסמלות אולי יותר מכל ממשלות ישראל. שרים בלי תיק אבל עם תיק במשטרה, ראשי ממשלות תחת אזהרה מתמדת של ועדות חקירה ובתי משפט, שר ביטחון שהוא גם איש עסקים, ומי בכלל זוכר שפעם הדיחו כאן נשיא עקב ניצול מיני או אונס, או שניהם. חוויות אלה הפכו כבר מזמן לתופעה טבעית סביב מדורת השבט הישראלית. ואכן, ב"רומא המודרנית" – בירת המזרח התיכון, ה"הישרדות" חוגגת במלוא הדרה, והיא כבר מזמן חצתה את גבולות מסך הטלוויזיה.
אין חדש תחת השמש
בראשית שנות השלושים של המאה הקודמת פרסם מחבר פירוש הסולם לספר הזוהר, הרב יהודה אשלג, סדרת חיבורים קבליים לקהל הרחב. בסדרה זו קבע אשלג כי האדם אגואיסט מטבעו. השאיפה לאושר שנטועה בלב כל אחד מאתנו דוחפת אותנו להשיג אותו, גם אם זה על חשבון האחר. טבע אגואיסטי זה הוא שגורם לאדם ליהנות כשהוא מגלה שיש לו יותר מהסובבים אותו, ולסבול כשהוא רואה שהאחרים מצליחים יותר ממנו.
כבר אז חזה "בעל הסולם" כי השאיפה הבלתי נשלטת להיות "יותר" מהאחר עתידה להוביל אותנו אל פי שוקת שבורה. גם פרופ' דניאל גילברט, מהחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת הארוורד, מחזק את דברי אשלג בריאיון שהעניק לאחרונה, כאשר ציין ש"הקנאה היא אחת הסיבות המרכזיות להעדר האושר בחברה המודרנית".
אולם אם כך הם פני הדברים, והתכונה האגואיסטית הטבועה עמוק בכל אחד ואחת מאיתנו היא הסיבה המרכזית לאובדן הדרך המוסרית-חינוכית-תרבותית שמאפיינת את החיים האנושיים, עולה החשש שמא, במוקדם או במאוחר, "נדיח" את עצמנו מעל פני האדמה.
אל דאגה, מרגיע אותנו "בעל הסולם". יש מוצא. כבר למעלה מ-5,000 שנים קיים מדריך לשורד הרוחני. אבל כדי "לשרוד", עלינו להבין את הרציונל העומד בבסיס החוקים המנהלים את מערכת הטבע ולממש אותם בחברה האנושית.
שיטתו של ראשון השורדים
לשם כך לקח "בעל הסולם" את שיטתו של ראשון השורדים בהיסטוריה האנושית, אברהם אבינו, התאים אותה לזמננו ופרשׂ אותה כמשנה חברתית מקפת. הוא חילק את משנתו לשלושה שלבים עיקריים:
- כדי להביא לשינוי המיוחל עלינו לגלות תחילה את הרע שבקרבנו. כלומר, לגלות עד כמה אנו רחוקים זה מזה, ולהבין שהמחשבה על עצמנו ועל תועלתנו בלבד היא זו שמונעת מאיתנו להגיע לקיום מאושר. ההבנה שמערכת הקשרים האגואיסטית שייסדנו היא מקור הרוע ותחושה של צער אמיתי מכך, בכוחן להתחיל ולהניע תהליך של שינוי.
- בשלב הבא, המשיך והסביר אשלג, יהיה עלינו לשנות את סולם הערכים החברתי – מחברה שמקדשת וממליכה את האגו בראשה לחברה שבה ערכים כמו אהבה ונתינה לזולת הם החשובים. אחד האמצעים שיכול לסייע לכך הוא יצירת מערכת המתגמלת בפומבי את מי שנוהג בהתאם לערכים אלה. כפי שכיום אנו מעניקים פרסים עבור הישגים אישיים, עלינו לעודד את התרומה לחברה כערך מרכזי. הצורך הטבעי שקיים בכל אחד מאתנו להיות חלק מהחברה ולקבל ממנה חיזוקים ישפיע עלינו ליישם את ערכיה.
- לאחר שנשלים את שני השלבים הראשונים נהיה בשלים למימוש אחד מעקרונות היסוד הקבליים – עיקרון הערבות. נוכל לוותר על הדאגה הבלתי פוסקת לטובתנו האישית רק אם יהיו אחרים שידאגו לנו באותה מידה של אחריות שבה נדאג להם, בדומה למשפחה קטנה שבה איש דואג לרעהו.
אמנם מימוש עקרונות אלה נראה ממבט ראשון כמו משימה בלתי אפשרית, אולם אם נשכיל להבין את טבע האדם, ובעיקר את ההשפעה המכרעת של החברה על האדם, וננצל זאת כדי לשפר את האדם, אזי החזון יכול להפוך במהרה למציאות. כך נקל על האדם לבנות יחס שונה לסובבים אותו, וכשנחדש את הקשר בינינו נקבל לכך גם תמיכה מחוקי הטבע – מהבורא.
דווקא בתקופה לא קלה כמו זו הפוקדת אותנו כיום, אם נצליח להניח בצד את ההבדלים והאגו המפרידים בינינו, ונאפשר לתכונת האהבה והדאגה לזולת שחבויות בנו עמוק מתחת לשכבות הציניות והניכור, נוכל להפוך לחברה מלוכדת, בעלת מטרה וחזון שיאחדו אותה בשנית.
אלי וינוקור עונה בדוא"ל: eli_v@kab.co.il
מתוך מגזין: קבלה לעם