היסטוריה של אלימות

מה גורם לילדים מסביבה טובה לאמץ נורמות של עולם הפשע?
"ילד עם סכין לא מחפש שוקולד למריחה", כך הגיבו בני משפחתה של ענת פלינר ז"ל כששמעו שרוצחה הוא ילד. העמותה לנוער במצוקה (על"ם) חושפת כי כ-60 אחוזים מבני הנוער השתתפו במהלך שנת 2007 ב"אירועים אלימים".
פרסומים אחרים מגלים כי אחד מכל חמישה תלמידים חווה גילויי אלימות קשה בבית הספר. 23.4 אחוזים מגדירים את בית הספר כמקום מסוכן. אחד מכל שני ילדים נוקט אלימות כלפי אחד התלמידים בבית ספרו בכל חודש. ואלו הם רק הנתונים הרשמיים. כיצד ניתן למגר את התופעה?
המקום הלא נכון, בזמן הלא נכון
ג'יפ שחור נעצר בחריקת בלמים מתחת לאחד הבתים בשכונה של "בני טובים" בראשון לציון. מתוכו יצאו מספר נערים שהתקדמו במהירות לעבר חבורת נערים אחרת. זה התחיל בקללות, עבר לצעקות ולאחר דקות הוויכוח הקולני הפך לקטטה אלימה. לפתע, הבזק אור האיר את האפלה – אולרים וסכינים נשלפו, והעסק יצא משליטה. שלושה ילדים נדקרו, אחד מהם, צחי, נפצע אנושות. הוא ניסה לברוח, אך חזהו שתת דם. מספר רגעים מאוחר יותר הוא נכנע לפצעיו והתמוטט על הקרקע. הוא נותר שרוע על האספלט הקר ללא רוח חיים.
החבורה האחראית על הרצח חזרה בריצה שפופה אל הג'יפ ונמלטה בחריקת בלמים ממקום האירוע. במגרש ספורט נטוש, לא הרחק משם, הם שרפו את בגדיהם, טשטשו עקבות, ו"ירדו לאילת" עד שהעניינים יירגעו. שם, הם תיאמו גרסאות, כדי שחוקרי המשטרה לא "יעלו עליהם". עד כאן הסיפור.
הסצנה הזו איננה לקוחה מ"סיפור הפרברים" וגם לא מ"היו זמנים באמריקה". האירוע הטרגי התרחש כאן, בשכונה שקטה בראשון לציון לפני קצת פחות משנה. המניע לרצח היה ויכוח בין נערים "רגילים" לחלוטין על נערה. צחי באשה ז"ל, שכלל לא היה מעורב במחלוקת, נקלע למקום הלא נכון בזמן הלא נכון, והדבר עלה לו בחייו.
הבורר
שמונה חודשים לאחר מכן, ביום אביבי, בשעת אחר צהריים קרירה, התאספו בגן הציבורי שישה נערים בני 15, תלמידי כיתה ט' בתיכון יוקרתי בחיפה. המפגש שהיה אמור להיות בוררות בין שניים מהנערים, הסתיים בתגרה אלימה, במעצרים ובאיומים.
עד כמה שיישמע הדבר הזוי, הבורר במפגש היה גם הוא נער בן 15, שקט, נורמטיבי ומקובל על כולם. אך הדבר המפתיע באמת הוא שחלק גדול מההורים העדיפו את התערבות הבורר על פני זו של המשטרה. מתברר שהנער הצעיר עושה את מלאכתו נאמנה. על פי ההורים, לזכותו של "הבורר" עומדים מספר לא מועט של מקרים אלימים שאותם פתר בדרכו שלו. ולא, אין המדובר בפרק של "הסופרנוס" או "הבורר", אלא בבית ספר יוקרתי בחיפה.
מה גורם לילדים מסביבה טובה לאמץ נורמות של עולם הפשע? ואיזו דרך יש לנו, כהורים, לא להימצא בדריכות בלתי פוסקת כשהילדים יוצאים לבלות? התשובה, מסתבר, טמונה אי שם עמוק בהשפעת החברה על האדם.
סביבה או תורשה?
מאז ומתמיד שאלו הפסיכולוגים את השאלה הנצחית: האם האדם הוא תוצר של החברה, או שמא התנהגותו היא עניין מולד שאינו נתון לשינוי?
זיגמונד פרויד, אבי תורת הפסיכואנליזה, היה הראשון שהתייחס אל הסביבה והתורשה כאל שני מרכיבים שפועלים יחד, אך עיקר נטייתו הייתה אל המוּלד. לעומתו, בורוס פרדריק סקינר, מאבות הפסיכולוגיה ההתנהגותית, סבר כי הסביבה החיצונית היא הגורם היחיד שקובע כיצד יתנהג האדם. אחת מאמירותיו המפורסמות הייתה: "תנו לי ילד, ואעצב אותו כראותכם". לשיטתו, תנאים סביבתיים מסוימים יוכלו להפוך ילד לכל דבר – מעורך דין ועד לרוצח. אלפרד אדלר, מייסד הפסיכולוגיה האינדיבידואליסטית, סבר גם הוא כי החברה בלבד מעצבת את אישיות האדם.
בדומה לסקינר ולאדלר, גם בעל הסולם ראה בסביבה אמצעי מכריע בעיצוב האדם. הוא לא פסל את משקל המטען הגנטי בעיצוב אישיותו של הילד, אך נטה לחזק את העובדה שמהרגע שבו הוא נולד, הילד מושפע אך ורק מהסביבה.
"אני יושב, אני מתלבש, אני שח, אני אוכל", מבהיר בעל הסולם, במאמרו "החירות", "כל זאת – לא משום שאני רוצה לשבת כך, ואני רוצה להתלבש כך, ולדבר כך, ולאכול כך. אלא מכיוון שאחרים רוצים שאשב ואתלבש ואדבר ואוכל בצורה זו. כל זה לפי רצונם וטעמם של החברה – ולא מרצוני החופשי. אני משועבד בכל תנועותיי בכבלי ברזל, בטעמים ונימוסים של אחרים, שהם החברה".
נחשפים למציאות אלימה
מדברי הפסיכולוגים והמקובלים משתמע כי הסביבה היא הגורם המרכזי שמשפיע על הילד, ובימינו הסביבה העיקרית של ילדינו היא המדיה התקשורתית. תכני התקשורת האלימים – החל מסרטים מצוירים ועד למהדורות החדשות היומיות – חושפים את הנוער למציאות אלימה עד מאוד. אל לנו להאשים את הילד – הוא אינו יודע כיצד לנהוג במצב זה או אחר. בכל מצב נתון, הוא פשוט מפשפש בזיכרונו באופן בלתי מודע, "שולף" מצב התנהגותי מסוים שאותו ראה בעבר על גבי אחד המסכים – ופועל בהתאם.
אם כך, ההיקף העצום של תופעת האלימות בקרב בני נוער וילדים הוא תוצאה ישירה מצירופם יחד של שני גורמים: מחד גיסא, מספר השעות הגָדֵל והולך בהן צופים הילדים במסך הטלוויזיה או המחשב, ומאידך גיסא, התפתחותו של האגו האנושי שבשנים האחרונות יצא מכלל שליטה.
אין פלא, אם כן, שהתחרותיות והמאבק על כל שניית פרסום דוחפים את האנשים שבידם השליטה לעשות הכול למען השגת רווח כלכלי נוסף. וכך, הרדיפה אחר תועלת ורווח אישי דורסת בהדרגתיות את הערכים החברתיים של אהבה והערכה לאחֵר. עצוב ככל שהדבר יישמע, האנשים שמכתיבים את אופייה של המדיה, הפכו להיות המחנכים של דור המחר.
אך אי אפשר להאשים רק את התקשורת. גם אם נכבה את הטלוויזיה ונפסיק לקנות עיתונים, לא נוכל להימלט מפני האלימות. מספיק שנצא לרחוב ונראה חברה שבה אלימות הפכה לברירת מחדל מול כל מכשול העומד בדרכינו. "החברה הישראלית בשנים האחרונות היא חברה אלימה, בוטה, חסרת כל גבולות והתנהלות כלכלית חברתית, ערכית ויומיומית, וכל זה מחלחל גם לילדים", אמר ד"ר יצחק קדמן, מייסד ומנהל המועצה הלאומית לשלום הילד, בעקבות מספר מקרי אלימות שהתרחשו לפני שנים אחדות. ואם זאת הדוגמה שהחברה שלנו מספקת לילדים, מה הפלא שהם מואסים בערכים שאנו מנסים להנחיל להם?!
שאלה של חינוך
שנת הלימודים 2008 שהסתיימה זה עתה, התקיימה בסימן "אפס סובלנות לאלימות" ולא במקרה. מלבד למקרי האלימות בין בני נוער וילדים, בעיני התלמידים גם המורים כבר אינם מהווים דמות סמכותית, שלא לדבר על מקרי האלימות שמתגלים נגדם. כמה שקשה להודות בכך, בישראל המודרנית תקשורת בין אישית, נתינה הדדית ואהבה, הם ערכים חברתיים ששבקו חיים.
אם כך, מה ניתן לעשות כדי להתמודד עם התופעה?
כצעד ראשון, עלינו להפסיק להתייחס לאלימות הגואה כאל מקרים בודדים וחריגים, אלא להפנים כי מדובר בבעיה חברתית גורפת. מתוך הבנה זו, עלינו להיות כנים עם עצמנו, ולבדוק האם אנו, כחברה, מספקים מענה חינוכי ראוי לדור החדש שצומח לנגד ענינו? האם זו החברה שלתוכה אנו רוצים שהילדים שלנו יגדלו?
הרי אם נמשיך נתעלם מהבעיה האמיתית ונתמקד בטיפול בסימפטומים, התופעה רק תחריף. המצב הנוכחי אינו מותיר לנו ברירה אללא לערוך שינוי חברתי כולל. עלינו לקיים תהליכי חשיבה ודרכי פעולה משותפים לאישי ציבור ותקשורת, מורים, הורים וילדים, במטרה להטוות את הכיוון החדש שאינו אנו רוצים לצעוד כחברה. על פי הקבלה, כיוון זה חייב להתחיל מהדוגמא האישית שלנו – ההורים, המורים ואנשי התקשורת (הרי גם להם, בסופו של דבר, יש ילדים). הדרך למנוע מילדינו ומאיתנו את מקרה האלימות הבא היא לשנות את היחס האגואיסטי שלנו כלפי הזולת. וזו אינה המלצה, אלא הכרח קיום בימינו. הדאגה הכנה לעתיד ילדינו מחייבת אותנו לכך.
הפיתרון – חינוך ומודעות
שיחה עם הדס שטייף, ראש תא כתבי המשטרה וכתבת הפלילים של גלי צה"ל.
עד כמה רחבה תופעת האלימות בקרב ילדים ובני נוער?
"צריך להבין שהנתונים אמנם מצביעים על עלייה, אך היא כאין וכאפס לעומת העלייה הממשית. האלימות בקרב הילדים מתחילה בגיל מאוד צעיר, וכשאני אומרת מאוד צעיר אני מתכוונת לגיל 9, 10 ו-11, ולפעמים אפילו 8. לעומת זאת, האכיפה של האלימות בקרב בני נוער מתחילה רק מגיל 12, ולכן אותם ילדים קטנים אינם ברי עונשין ורוב המקרים אינם מגיעים לידיעת המשטרה ו"נקברים" בבית הספר או בבית, הרחק מעיני הציבור. לכן הנתונים שמתקבלים בסופו של דבר אינם משקפים את המציאות. בנוסף ניתן לומר כי אותה אלימות שמתחילה בגיל הרבה יותר מוקדם, כוללת הכול – מערכות יחסים בין חברים, סחיטה, גניבת טלפונים סלולריים וגניבה בכלל".
מהו, לדעתך, הגורם לתופעה המחרידה הזאת?
"יש כמה גורמים. קודם כל הטלוויזיה, שחושפת את הילדים ליותר ויותר אלימות. פעם, למשל, ילדים צפו רק בתכניות טלוויזיה לילדים. היום ילדים צופים בהכל, ואפילו הסרטים והסדרות שמיועדים להם חושפים אותם לתכנים אלימים. מספיק שנסתכל על כל גיבורי העל המצוירים למיניהם, החל מפאוור ריינג'רס וכלה בסופרמנים השונים. תוסיף לכך את ההתפתחות הטכנולוגית הענפה שרק מגבירה בילד את התחושה שהוא 'כל יכול', שהכוח שלו בלתי מוגבל – והתוצאה היא אלימות".
את מסקרת את תחום הפלילים כבר למעלה מ-22 שנים. האם את חשה שבתקופה הזו חלה עלייה של מקרי אלימות בקרב ילדים ובני נוער?
"לצערנו, אנחנו כבר לא מתייחסים להגדרה 'עלייה'. אתה יודע למה? כי בשנים האחרונות התרגלנו לתופעה הזאת, והיא מתרחשת ללא הרף. כבר לא ניתן לומר 'וואו, פתאום יש עלייה כלשהי…". אך אם כבר שאלת, אומר שאכן חלה עלייה מתמדת לאורך השנים, ושזו בפירוש עלייה. עלייה ניכרת".
האם הגישה לטיפול בבעיות האלימות סלחנית יותר כיום, כלומר דברים שנחשבו פעם לעליית מדרגה הפכו כיום לשגרה?
"לא. אני חושבת שהתופעה מטופלת הן על ידי מוסדות החינוך, הן על ידי המשטרה והן על ידי משרד הרווחה. פשוט אין מספיק כוח אדם כדי לקיים פעילויות אוכפות. תוסיף לכך את המשפחות המתירניות, שלכאורה יש בהן הכול, אך ההורים עובדים במהלך רוב שעות היממה והטלוויזיה הופכת לבייביסיטר של הילדים".
ואיך את רואה את התפתחות התופעה בעתיד? לא רק ככתבת לענייני פלילים, אלא גם כאם בישראל
"לפי מה שראיתי ומתוך הנתונים בשטח, אני סבורה שאם לא יתחולל שינוי דרסטי של ממש בחינוך הילדים, בטיפול בהם ובהסברה, אנו צפויים למצב שרק יחמיר ויחמיר".
וכשאת אומרת חינוך והסברה, האם אתה מתכוונת גם להורי הילדים?
"בהחלט. אני מאמינה גדולה בחינוך להורות, כי במרוץ נגד הזמן שבו אנו נמצאים, ההורים לא תמיד מודעים ולא תמיד ערים למצוקות של הילדים. ההורים לא מקשיבים, הם עסוקים מאוד, וקל להם מאוד להתעלם. אבל צריך להביא אותם לידי מודעות, משום שלדעתי, הורים מודעים יכולים לעזור רבות. לכן הורים צריכים לפנות זמן איכות שיהיה מוקדש לחינוך הילדים, כי ילדים זקוקים ליחס, וגם לגבולות. הם זקוקים לחינוך, וכשהוא אינו בנמצא נוצרת בעיה לא קטנה".
מתוך מגזין: קבלה לעם