התעמתה עם האנס שלה על הבמה – וזכתה בפסטיבל עכו

היא הייתה בת 15, תלמידת כיתה ט' במגמת תיאטרון בבית הספר תלמה ילין, כאשר נאנסה בשנתה במהלך מסיבה. הילה תומר, 26, יוצרת ובימאית, הפכה את החוויה שעברה להצגה שכתבה וביימה. "מתפרק לי בתוכו" זכתה בפרס הצגת השנה.במסגרת פסטיבל עכו הבינלאומי לתיאטרון אחר שחוגג את שנתו ה-44. השופטים נימקו את הזכיה במילים: "תיאטרון תנועה מסוגנן ומבריק על טהרת המין הנשי שנוגע בפצע ובפסיכוזה אותן עוברות הדמויות, והן מחטטות בו באומץ שוב ושוב".

>> הדר פרג'ון: כדי לממן את האלבום ניקיתי בתים

אכן, מדובר בחיטוט אמיץ בפצע. תומר, שמאובחנת בפוסט טראומה מורכבת, בחרה להתעמת עם האנס שלה על הבמה בהצגה, ולא בחיים האמיתיים. "אנחנו 11 שנה אחרי המקרה. אמרתי לאמא שלי שאני רוצה להתעמת איתו כדי להבין מה היה שם, לצורך ההצגה והיא אמרה לי 'למה לך. הוא יגיד שלא עשה כלום וזו מילה מול מילה'. אז פניתי בפייסבוק לגברים במן 'קול קורא' ושאלתי אם הם מוכנים לדבר איתי על דבר מורכב בין נשים וגברים. בהצגה יש שיחת טלפון של עימות, היא מבוססת על שיחות מוקלטות עם גברים שהיו מוכנים לעבור תהליך. זה כמובן לא מדגם מייצג וזה פגש אותם בכל מיני מקומות".

לחיות עם המורכבות

בתחילת ההצגה מכריזה תומר בפני קהל הצופים: "חמש שנים אחרי האונס, עקב פלאשבקים שהחלו להשתלט עלי, הבנתי מה קרה. מעולם לא התעמתי עם האנס שלי, עד הערב איתכם. הערב תפגשו שלוש שחקניות במקלחת גדולה וריקה, מרחב בו הטראומה יכולה להציף ולהטביע תחת נטל המים או להתנקות ולהזדכך. זהו ערב מפורק ממש כמו הטראומה עצמה, הנע בין הרצון להתנער מלהיות קורבן כדי לקבל חזרה שליטה על החיים, ובין הצורך לפגוע באדם אחר".

את מדברת לנשים במונולוג הזה?
"אני בחרתי בתיאטרון כדי לספר את הסיפור של הקולות הלא מושמעים, וכן, אני משמיעה את קולן של הנשים. אני לא היחידה, כולנו מכירים את הסטטיסטיקות ואני מרגישה שאם מגרדים את זה קצת, ההצגה היא פחות על הטראומה אלא איך חיים איתה אחר כך. פסטיבל עכו פרינג' עשה בחירה אמיצה, כי יותר ג'וסי לדבר על הרגע שאחרי. הייחוד של ההצגה הוא שאין כאן סיפור של התחלה, אמצע וסוף אלא קולאז' עם תנועתיות שחלק מהחומרים אני כותבת מראש. אני מביאה את הקול הלא מוחלט, שני צעדים קדימה, שלושה אחורה. אני מאמינה שצריך להיות בהכלה שהדברים לא מושלמים, אבל אנחנו לא קורבנות אלא חיות עם המורכבות. לאמנות יש כוח לעזור לנשים בצורה לא צפויה. המהות של היצירה היא שהיא עומדת בפני עצמה אבל היא נוגעת בנושאים חברתיים שקשורים במגדר. צוות ההצגה והיוצרות הוא נשי ובתיאטרון זה לא פשוט כי הוא עולם גברי וכיום המדינה לא מקדמת נשים ויש כאן קריאת נגד למה שקורה".

הצגה "מתפרק לי בתוכו" בפסטיבל עכו לתיאטרון אחר | צילום: אלה ברק

"לא הגזמתי בשתייה, הייתי ילדה די חנונית ואני כזאת עד היום. אחד התלמידים רצה לצאת איתי, אבל סירבתי. הוא התקשה לקבל את הלא"

בחזרה למסיבה ההיא לפני שנים. תומר, ילדה טובה מרמת אביב, אחת משלוש בנות "להורים נפלאים", כדבריה, הוזמנה למסיבה לרגל סיום הפקה ראשונה בה השתתפה, והתרגשה מהנוכחות של תלמידי י"א שהיו חלק מההפקה. "חשוב לי להקדים ולומר שזה קרה בהיותי תלמידה בתלמה ילין והייתה סערה סביב האירוע, אבל אין בי שום קריאת אשמה למוסד החינוכי. לא בית הספר יזם את המסיבה. זה יכול היה להתרחש בכל מקום. עבורי תלמה ילין היה מקום נפלא ומרפא שלימד אותי להכיר ביכולות שלי. במסיבה התרגשתי. היא נערכה בבית פרטי של אחד התלמידים ואני שתיתי פעם ראשונה בחיי. לא הגזמתי בשתייה, הייתי ילדה די חנונית ואני כזאת עד היום, ואחד התלמידים רצה לצאת איתי, אבל סירבתי. רק הגעתי לבית ספר חדש ומבחינתי זה לא היה הזמן והמקום והוא התקשה לקבל את הלא".

הזיכרון הבא שלה הוא מהבוקר שאחרי. "שאלו אותי למה הייתי איתו, ואני שמתי את זה בבוקסה, חלק מהדחקה שהמוח עשה. המשכתי ללמוד אבל מאותו יום לא היינו חברים ואני זוכרת שכמלבישה בהפקה, לא רציתי להלביש אותו".

בזמנו דיברת עם אותו נער על מה שקרה?
"מעולם לא. זו אחת הסיבות שאני עושה את ההצגה הזאת".

מתי הבנת שנאנסת?
"הייתי תמימה לגמרי. בגיל 16 היו נורות אזהרה, למשל היה בושם שלא יכולתי לסבול עד כדי הקאה והיום אני יודעת שזה הבושם שהוא שם, אבל המוח מרבד את הדברים, מכניס לך את זה בטפטופים. יום אחד בגיל 19 הלכתי עם אימי להצגה, ישב לידינו מישהו עם בושם שכבר גרם לי להקיא בעבר. אני בעיקרון לא קמה באמצע הצגה בתיאטרון, אבל הרגשתי לא טוב ונאלצתי לקום. מצאתי את עצמי בשירותים של היכל התרבות והקאתי. שם הבנתי שקרה לי משהו במסיבה ההיא בתיכון. המוח שלי נתן לי אוקיי לצאת ובנה את הפאזל".

"מצאתי את עצמי שואלת אם יועיל לי לדעת מה הוא עושה היום, האם יש לו אישה וילדים, והבנתי שאני לא צריכה לתת לו מקום. אני מקווה שהוא לא עשה שוב דבר כזה"

הילה תומר | צילום: שרי עוז

אורגניזם חי

אחרי התיכון שרתה בחיל החינוך, הוציאה שני ספרי שירה שאחד מהם זכה בפרס לשירה אלטרנטיבית ("דרכו אמרתי לעולם שקרה לי משהו", היא מציינת). היא סיימה תואר ראשון בבימוי ותואר שני בתיאטרון עכשווי בלונדון וההצגה הראשונה שלה, "ואני לא יכולה לשנות את זה", רצה במשך שלוש שנים וזכתה בפרס קיפוד הזהב. "הוויז'ן שלי כבימאית הוא ליצר סביבה של קולות שלא תמיד נשמעים, בעיקר של נשים, ולמצוא מטפורה רגשית שמזקקת. בתקופת התיכון קיבלתי את הספר 'עד הבוקר' של הילה להב, קראתי אותו לפני שהודיתי שקרה לי משהו והוא טלטל את עולמי. הפירוק הגרפי והפואטי טלטל את עולמי ולימים כשכבר ידעתי וכתבתי את המחזה – הספר הנפלא של להב שימש נדבך עיקרי ביצירה", היא מספרת.

איך את מרגישה היום לגבי מה שקרה לך?
"אני יודעת באופן מאוד ברור מה קרה שם. מצאתי את עצמי שואלת אם יועיל לי לדעת מה הוא עושה היום, האם יש לו אישה וילדים והבנתי שאני לא צריכה לתת לו מקום, מה זה יתרום לי. אני מקווה שהוא לא עשה שוב דבר כזה. אבל הבחור הוא לא הסיפור. הפגיעה היא של הנפגעת והיא צריכה לעשות את הדבר הנכון עבורה כדי שחייה יהיו טובים. זו לא אשמתי אבל זה שלי ובחרתי לספר את זה בדרך אמנותית כי לאמנות יש כוח לעזור בצורה לא צפויה".

הייתה מחשבה לשחק בעצמך?
"להצגה יש מטרה להעביר את סיפור האונס אחרי כמה שנים. אני לא יכולה להתחמק מזה שיצרתי אותה על עצמי, אבל לא רציתי לשחק בה. יש בהצגה שלוש שחקניות סופר מוכשרות: דנה אלעזר, יובל שרעבי ושחר ביטון, כל אחת מייצגת אורגניזם חי שמייצג משהו אחר בזהות שלי. קולאז' הקולות בראש הם לא חד ערכיים, הם מתקוטטים, זו הייתה הדרך שלי לייצר קונפליקט מתמיד ומורכבות כי זאת נפש האדם".

הטראומה של גיל 15 חיה בך כיום בתחום הזוגי?
"בתיכון הייתה לי זוגיות וגם בצבא. היום אין לי. מתוך היכרות עם דברים שלא היו מדויקים לי, היום אני יותר בוחנת ומנסה להבין. אחרי שהייתי במקומות אחרים, אני מאד רוצה זוגיות טובה".