הילה קורח הודתה במה שרובנו מפחדות להגיד בקול. כל הכבוד לה
ההכרזה הדרמטית של מגישת חדשות 13 והרופאה הילה קורח חושפת תמונת מצב עגומה ומסוכנת אך גם מנחמת. רוני ודנאי בטור חשוב לכל הנשים הביוניות באשר הן
לפני כמעט שנה וחצי הכריזה ד"ר הילה קורח שהיא עושה חתיכת מוב ומתחילה התמחות בגריאטריה, וזאת במקביל להגשת חדשות בערוץ 13 ולחיים כבת זוג ואימא לשלושה ילדים קטנים. גם אם הרגשנו קצת (הרבה) מעפנות לעומתה, לא יכולנו שלא להשתאות ולהסיר את הכובע בפני האישה האמביציוזית והכל יכולה הזאת.
>> "נאבקים על הגב שלי ואני מתמוטטת": האימא שהחליטה לתבוע את יפה בן דויד
אמש (רביעי) הפתיעה קורח והכריזה בשידור חי שהיא ורפואה כבר לא. או כמו שהיא כתבה לאחר מכן בפוסט באינסטגרם שלה: "בתחילת החודש הודעתי שאני עוזבת את ההתמחות. מכה קשה למי שלא יודעת מה זה להגיד 'לא' בחיים שלה ומעדיפה לירוק דם, מילולית, מאשר לוותר או לא להשלים משימה. לא אאריך מדי בפרטים אבל לפני כמה חודשים הבנתי שיום לפני התורנות אני הופכת לבן אדם שאני לא רוצה להיות. אני לא מצליחה לחייך, חסרת סבלנות כלפי הסביבה, חסרת סלחנות כלפי עצמי, מסתובבת עם גוש בגרון במקרה הטוב או בוכה הרבה במקרה הרע".
הילה קורח: "התחלתי טיפול פסיכולוגי, ניסיתי מיינדפולנס, התנחמתי בפחמימות, דיברתי עם מתמחים אחרים. גיליתי שאחוז בלתי סביר מהם זקוק או נמצא בטיפול, בודד ומדוכא"
קורח חשפה את תמונת המצב העגומה החוזרת על עצמה שוב ושוב, ותיארה את המציאות הבלתי אפשרית של מי שאוחזים במפתח לבריאות שלנו, בתנאים שמעיבים על בריאותם שלהם – פיזית ונפשית. "תורנויות במחלקה גריאטרית נעימות משמעותית מאלה שבמחלקות הפנימיות הרגילות ועדיין – השילוב של אחריות כבדה, בדידות גדולה והעדר שעות שינה, נותנים אותותיהם על הנפש", כתבה קורח, "המאבק של המתמחים מדגיש את המספר 26 אבל זה שקר. תורנות נמשכת הרבה יותר שעות, כולל הסטרס הבלתי ניתן לתיאור שלפניה וערפול ההכרה שמגיע אחריה. סיוט (שנמשך שנים) עבור מי שרוצה לתפקד כבן אדם בתוך ומחוץ לבית החולים".
"גם כשניסיתי להיות הכי חדה שלי עשיתי טעויות", המשיכה קורח, "לא טראומטיות מדי אבל איתן גם הלכתי הביתה, לא משנה כמה רגעי חסד היו לי עם מטופלים והמשפחות שלהם. גם כשהייתי הכי מכילה וסבלנית נתקלתי על בסיס יומי כמעט באנשים אלימים, שגם אם ממש אשתדל שלא לשפוט אותם במצבם הקשה – אין סיבה בעולם להתנהג ככה למי שמנסה לעזור לך. גם כשאמרתי לעצמי שזו תקופה ושרבות עשו את זה לפניי ורבות יעשו את זה אחריי, לא הצלחתי למצוא נחמה".
לפני שלושה שבועות איבדתי חבר יקר ואהוב, שנאלץ לשלם בחייו בגלל כשל רפואי שהתגלגל לכדי כדור שלג של החלטות נוראיות ופאשלות קטלניות. מעל תחושות האבל והאובדן הקשות מרחפת כל הזמן השאלה "מה היה קורה אם", כל התשובות מדכאות למקרה שתהיתן. טעויות אנוש קורות כל הזמן, לא פעם הן חורצות גורלות. זה מכעיס, זה מרתיח את הדם, זה בלתי נסבל ובלתי נסלח – אבל כשנחשפים לדברים שמספרת רוקח, זה לפחות מובן.
הנטייה לפחד מביקורת של זרים, לתפוס פרישה ככישלון ולהעמיד סטנדרטים בלתי הגיוניים כלפי עצמנו – מאפיינת לרוב את מחצית האוכלוסייה שניחנה בוואגינה. בעוד שרובנו נולדנו עם האחרונה, החיים הטמיעו בנו את הראשונה
"המחיר מבחינתי היה כבד כל כך שגם העבודה היומיומית, גם פתרון החידות הרפואיות, גם הרווחה שהצלחתי לתת למטופלים והחיבוק והסיפוק העצום שבעזרה לאחר- החווירו. הפחד מביקורת של זרים, התפיסה של פרישה ככישלון והעמדת סטנדרטים בלתי הגיוניים שלי כלפי עצמי, השהו את ההחלטה. התחלתי טיפול פסיכולוגי, ניסיתי מיינדפולנס, התנחמתי בפחמימות, דיברתי עם מתמחים אחרים על שיטות התמודדות. גיליתי שאחוז בלתי סביר מהם זקוק או נמצא בטיפול או בטיפול זוגי, בודד ומדוכא. השאר מדחיקים. או עוזבים. המון עוזבים", שיתפה קורח והכריזה: "זה לא מגיע לנו, זה לא מגיע לכם. קוראים לנו מפונקים, בכיינים, משאירים אותנו מחוץ לשולחן המשא ומתן ומורחים אותנו בלי סוף עם תכניות לתנאי שירות אנושיים שלא יוצאות לפועל. אלה האנשים שמטפלים בכם, בהורים שלכם, בילדים שלכם. הם גמורים. אני נגמרתי. אז הודעתי למנהלת המחלקה הנהדרת שלי, שהיא נכס דמיוני כמעט במערכת כל כך קשוחה, שאיני יכולה עוד. אני עוזבת את ההתמחות בלב כבד אך שלם".
בהודעה סלאש הודאה של קורח דווקא יש נחמה. לקיחת האחריות הזו נדירה כל כך בנוף האנושי, האנוכי והמוכר. ההחלטה לשים את הפרסטיז' ואת האגו בצד ולעשות מיוט על השאלה "אבל מה יגידו", היא החלטה אצילית. לא פחות. וכן, בניגוד לתפיסה הרווחת, גם לקום ולעזוב זה דבר שדורש אומץ, ולפעמים הרבה יותר מלהתחיל. אבל יש כאן מסר גדול יותר.
הנטייה לפחד מביקורת של זרים, לתפוס פרישה ככישלון ולהעמיד סטנדרטים בלתי הגיוניים כלפי עצמנו – מאפיינת לרוב את מחצית האוכלוסייה שניחנה בוואגינה. בעוד שרובנו נולדנו עם האחרונה, החיים הטמיעו בנו את הראשונה. הכמיהה והצורך להיות האישה הביונית – בבית, בזוגיות, בעבודה, באינסטגרם – גורמים לנו פעם אחר פעם להיתקע במקומות שאינם בריאים לנו ולקבל את זה כגזירת גורל. אבל ככל שיותר נשים מוצלחות וכושלות מודות באנושיותן, ככה אחיותיהן מצליחות לשחרר טיפה יותר מטבעת החנק המדומיינת הזאת. ההפך של הצלחה זה לא בהכרח כישלון. לפעמים זאת פשוט קריאת השכמה.
>> ראשת ממשלת פינלנד רוקדת ומעוררת סערה, אנחנו פה כדי להרגיע