הידיים כשלוחה של הלב

מאסטר אקינובו קישי, מומחה יפני לזן שיאצו, הוזמן לארץ לפני כמה חודשים כאורח של מגמת השיאצו של מכללת רידמן כדי להציג בפני התלמידים את שיטתו המקורית, הסייקי סוהו. קישי החל את היכרותו עם עולם השיאצו כילד, וכבר אז ידע כי יש בידיו את היכולת לטפל ולרפא אחרים. אף על פי שהוריו רצו שילמד ארכיטקטורה, הוא נרשם לבית הספר לשיאצו של מאסטר נמיקושי. המאסטר היה מפורסם באותם זמנים בכל יפן ותנאי הקבלה היו קשים, אך המורים זיהו את הפוטנציאל הטמון בקישי והוא התקבל ללימודים. במהלך לימודיו הוא התחבר במיוחד למאסטר מסונגה, וכשהמאסטר עזב את בית הספר כדי ללמד באירופה, עזב קישי יחד איתו.

באירופה קישי בנה לעצמו שם, צבר מטופלים רבים ונחשב למטפל מצליח, אך באופן בלתי מוסבר חש חוסר סיפוק, חוסר התלהבות ועייפות פיזית. הוא התייעץ עם המנטור שלו מסונגה, שקבע שהזן שיאצו כבר אינו מספק אותו, ושעליו למצוא דרך משלו שתהיה נכונה יותר עבורו. קישי עצר את כל פעילותו כדי להקשיב לעצמו ולגופו, ולאט-לאט החל לגבש תורה חדשה, שיטת הסייקי סוהו.

בהדרגה הוא זנח את ההתמקדות במרידיאנים, בקאטות (תנועות קבועות מראש) ובטכניקות. הוא החל להשתמש יותר באינטואיציה שלו, להקשיב יותר לגוף שלו ולגוף של המטופל, ולנשימות שלו ושל המטופל. הוא למד לאפשר למטופל מרחב ומצא דרכים להראות לגוף המטופל את הדרך לרפא את עצמו. מאז חלפו 30 שנה וקישי מלמד את שיטתו למטפלי מגע ברחבי העולם.

היד כשלוחה של הלב

כשהגעתי לסדנה של קישי התרשמתי מכך שאולם הסדנה היה בתפוסה מלאה, ובעיקר מהעובדה שחלק נכבד מהמשתתפים הגיעו מרחבי אירופה במיוחד בשביל המאסטר. רוב האורחים מאירופה שנכחו בסדנה כבר מטפלים בשיטה ונוסעים בעקבות קישי לסדנאות שהוא מקיים במקומות שונים בעולם.

קישי הוא יפני צנוע, המקרין שקט רב עוצמה ובעל חוש הומור מפתיע. היום הראשון של הסדנה כלל הסברים, מדיטציות, תרגילים בתנועה והדגמות רבות. בכל הדגמה היה נראה כי המטופל התמוגג ממגע ידיו של המאסטר. כל המשתתפים צפו בנשימה המשתנה של המטופל ובארשת השלווה על פניו. כולנו ראינו כיצד גוף המטופל מארגן את עצמו מחדש, נשימותיו עמוקות יותר ושריריו רפויים. היו משתתפים שדיווחו שהצליחו לראות ממש את האנרגיה העודפת משתחררת מגוף המטופל.

קישי הסביר שהוא משתמש ב"יד אבל לא יד", כלומר הוא משתמש בכף היד שלו אבל אינו משתמש בה באופן פיזי, אלא הופך אותה לשלוחה של ההארה, של הלב. כך המטופל מקבל "מגע אבל לא מגע". קישי מסביר כי זה סוג של נשימה דרך הידיים, או אם תרצו, מגע של הלב. היד של המטפל היא מעין מראה המציגה למטופל מה שעכור בתוך הגוף שלו ובתוך הנפש שלו, כדי שיוכל לטהר ולאזן את עצמו. הטיפול נעשה בשקט. קישי בוחר אזור בגוף ה"קורא" לו, מניח עליו יד ונשאר בשקט. נוכחותו השקטה גורמת לתגובה בנשימה של המטופל, ואז מתרחשת תנועה ספונטנית בגוף והוא מווסת את עצמו.

מאסטר אקינובו קישי (במרכז). טיפול המבוסס על הקשבה לגוף המטופל

על אף שראיתי במו עיניי את השינויים העוברים על המטופל תוך כדי הטיפול של קישי, היו דברים שנותרו בגדר תעלומה. כמטפלת בעצמי חשבתי שאם במהלך טיפול "ידלגו" על אזורים שונים בגוף, למשל על הגב האמצעי, המגע יהיה חסר. כשראיתי את קישי נוגע ועוזב, ונותן למטופל מרחב והזדמנות לארגן את גופו מחדש, חשבתי שהמטופל עלול להרגיש נטוש. שאלתי את המאסטר על כך והוא הסביר שאין צורך "לכסות" את כל הגוף במגע ושאין צורך לשמור על מגע רציף. מספיק לגעת במקומות הנכונים, ובאמצעותם לשנות את הנשימה של המטופל ולהוציא עודפי אנרגיה, ולתת לגוף לעשות את העבודה באופן עצמאי. עוד הסביר קישי כי לעתים לעשות יותר רק גורע, וטיפול יכול להימשך גם כמה דקות בלבד ועדיין להגיע לתוצאות הרצויות.

מראה עיניים אינו מטעה. האמנתי בכך שידיו של קישי עשו שינוי במטופלים שעליהם הדגים את שיטת הסייקי סוהו, אך אין חכם כבעל הניסיון, ולכן התנדבתי גם אני לקבל טיפול. קישי הניח "יד אבל לא יד" על הגב שלי, וזה הרגיש כמו "מגע אבל לא מגע". הרגשתי חום שהוא הרבה מעבר לחום של יד, המתפשט על שטח גדול בהרבה משטח הפנים של כף יד. לתחושת החום נוספה תחושה של אובדן גבולות. לא הרגשתי את הכאב של הצוואר שהיה תפוס. למעשה לא הרגשתי את הצוואר בכלל, לא את עמוד השדרה, לא את השרירים ולא את כפות הרגליים או את כפות הידיים.

לא הרגשתי גוף, הרגשתי רק אנרגיה זורמת. רק אז הבנתי עד כמה חזקה עבודתו האנרגטית של קישי, עד כמה "מגע שאינו מגע", דרך "יד שאינה יד", יכול לאפשר לגוף לעשות עבודת ריפוי. חלק מהזמן קישי הפעיל נקודה רק במבט, כיוון את הלב לשם ונשם אליה. גם כשקישי ישב והסתכל, נשם והתכוונן, התרחש שינוי בנשימה שלי והתרחשה תנועה ספונטנית של הגוף. בסוף הטיפול כאבי שרירי הצוואר נעלמו, חשתי שהכל זורם כמו שצריך והרגשתי מצוין.

הדגמה ועוד הדגמה, סיפור ועוד סיפור, מדיטציה בתנועה, מדיטציה בהקשבה, תרגול ועוד תרגול. ארבעה ימים בסדנה של מאסטר אקינובו קישי פותחים את העיניים ללמוד להסתכל, ופותחים את הראש לרעיון של שקט – להיות בשקט, להתבונן בשקט, לתת לגוף לעבוד בשקט. ארבעה ימים שפותחים את הלב. כל אחד ממשתתפי הסדנה לקח עמו רעיונות וכלים שיוכל ליישם בטיפולים שלו. גם משתתפים שאינם מעולם הטיפול אימצו את הרעיון שבאמצעות חיבור ללב יוכלו לטפל בעצמם ובאחרים. חלק הצהירו שיתייצבו בסדנה הבאה של קישי כדי להמשיך ללמוד איתו.

להביא את יפן אלינו

עידית האוריגן, שיזמה את הגעתו של אקינובו קישי לסדנה בישראל, הכירה אותו באירופה. האוריגן היא מטפלת שיאצו בכירה וחברה בעמותה לשיאצו. היא חייתה באירופה כמה שנים, שבמהלכן למדה שיאצו באנגליה, ולאחר מכן התגוררה באירלנד. בשנת 1990 נתקלה לראשונה בפרסום אודות שיטת הסייקי סוהו ומאז היא משלבת אותה בטיפולי השיאצו שלה. "לאחר הסדנה הראשונה גיליתי ששיטתו של קישי הופכת את הטיפול לפחות מכני ושגרתי, ולמעשה אין שגרתיות כלל. כשאין רוטינה המפגש עם כל מטופל הוא אחר לגמרי ויש מקום רב יותר לאלתורים. עם כל מטופל זה משתלב קצת אחרת, ומשתנה מטיפול לטיפול. שילוב השיטה מעניק איכות מגע אחרת לגמרי, מעמיקה יותר. הסייקי סוהו מאפשרת להתרכז במה שמתחת לידיים ולהיות קשוב לנשימה", היא מספרת.

מאז התנסותה הראשונה, חזרה האוריגן לסדנאות של קישי בהזדמנויות שונות. "כל סדנה כזו הייתה עבורי כמו סוג של ויפאסאנה, השכיחה ממני את לחצי היומיום ויישרה אותי כל פעם מחדש". לאחר הפסקה של חמש שנים האוריגן פגשה את קישי שוב בסדנה שהעביר בסקוטלנד. באחת ההפסקות אגב שיחת חולין הביע עניין להעביר סדנה בישראל. "ברגע שהוא אמר את זה, ידעתי שזה יקרה. זה לקח זמן ולא היה פשוט, אך בסופו של דבר שיר ולוצקי-ברש, ראש מגמת שיאצו במכללת רידמן, החליטה לשתף פעולה והצלחנו לארגן סדנת בת ארבעה ימים בארץ".

ולוצקי-ברש מסבירה כי הסדנה מחזירה אותנו למהות: "יש תחושה בקרב מטפלי השיאצו שככל שעושים יותר, משיגים יותר. הסדנה הזאת מאפסת ומזכירה מה באמת חשוב. שיטת הסייקי סוהו מחזירה את הביטחון בזן שיאצו, היא נכונה ומחזקת את הבסיס של הדברים. אמנם קישי עזב את הזן שיאצו לטובת הסייקי סוהו, אך ההתבוננות בו ואימוץ הכלים שלימד מחזקים את שיטת הטיפול שלי. הסדנה מאפשרת להתבונן בשקט, ולתת למה שצריך לעלות לצוף. בתרבות היפנית אנשים לומדים מהתבוננות במאסטר, והם מסוגלים להיות בשקט וללמוד ממנו שעות על גבי שעות לאורך שנים. כשאני צופה בקישי, אני נזכרת עד כמה השקט בתוך השיעור וההתבוננות במורה הכרחיים, וכמה הסבלנות משתלמת אם רק נותנים לה להוביל את הדרך".

רביב פלג, מורה לשיאצו במכללת רידמן, מוסיף: "השיטה מלמדת לעבוד מהלב ולחבר את הלב לטיפול, וכשהלב מחובר אין צורך במילים. ברגע שהידיים הופכות לשלוחה של הלב ושל ההארה, אין צורך בטכניקה".