החלטה של אישה

לינדזי אבנר עברה כריתת שד מניעתית ומספרת על התהליך
מאז שאני זוכרת את עצמי אני מפחדת לחלות בסרטן השד. האמת היא שיש לי סיבה טובה לפחד. המחלה עוברת בתורשה במשפחתי, או אולי יותר נכון לומר, מחריבה אותה. כשאימי הייתה בת 18 היא איבדה, בהפרש של שבוע, את אמה ואת סבתה לסרטן השד (הן היו רק בנות 39 ו-57 במותן). מותן המוקדם תמיד ליווה את שתינו בפחד גדול. חששנו שאמא תהיה הבאה בתור למות, ושגם אני אחלה בגיל צעיר. כשהיא היתה בת 42 ואני בת 11 הגיע הרגע שממנו משפחתי חששה יותר מכל. ברגע שנכנסתי הביתה מבית הספר וראיתי שאבא שלי יושב בסלון עם אמא, אוחז את ראשו בידיו, הבנתי.
למרבה המזל אמא שלי הצליחה להתגבר על המחלה, אבל הצרות לא עזבו אותה. בדיוק כשהשיער שלה התחיל לצמוח חזרה אחרי הכימותרפיה, אבחנו אצלה סרטן השחלה.
אחרי חצי שנה, כשהיא סוף-סוף התגברה על הסרטן, הייתי אמורה להיות מאושרת. אבל במקום זה נכנסתי לדיכאון. הייתי בת 14 וממטלות רבות נפלו עלי מאז שאמי חלתה. אבא שלי עשה כמיטב יכולתו, אבל הוא היה עסוק בעבודה ולא היתה לו אפשרות להיות בבית מסביב לשעון. אני עזרתי לטפל באחי, שהיה אז בן שלוש, הכנתי ארוחות ערב וליטפתי לאמא את הראש כשהכימותרפיה גרמה לה להקאות. הייתי סחוטה מבחינה רגשית.
מה שעזר לי לעבור את התקופה הקשה ולצאת מזה היה מרוץ התרמה של הקרן לסרטן השד על שם סוזן קומן, שנקרא "המרוץ אל הריפוי". נרתמתי למאמץ והתחלתי לערב בני נוער במרוץ. עם הזמן הקמתי סניף מקומי של הקרן, שקיימת היום ב-60 ערים בארצות הברית. הפכתי לנציגה הרשמית של המלחמה בסרטן השד בתיכון שבו למדתי. במחשבה לאחור אני חושבת שזה שהפכתי לתומכת נתן לי תחושה של שליטה במחלה – כמו גם העובדה שהחל מגיל 16 נבדקתי על ידי מומחה לסרטן שד פעמיים בשנה.
נפל הפור
כשהתחלתי את שנות הלימודים באוניברסיטה סרטן השד הפסיק לעמוד בראש סדר החשיבות שלי, והפניתי את דאגותיי לדברים רגילים שמעסיקים בחורות צעירות: לימודים, חברות ובחורים. בשבוע הראשון שלאחר סיום הלימודים הסרטן חזר לחיי. באותו היום אמא שלי אמרה לי שהיא הולכת לבצע בדיקה חדשה, שתקבע אם היא נושאת את המוטציות הגנטיות 1BRCA או 2BRCA – מה שמגדיל את הסיכוי לחלות בסרטן השד ב-85 אחוז, ומעלה את הסיכוי לחלות בסרטן השחלה. היא כבר עברה כריתה של שני השדיים וכריתת רחם, אבל היא אמרה שבכל זאת היא רוצה לדעת.
כשבדיקת הדם אישרה שהיא נשאית 1BRCA – הגן האלים יותר מבין השניים – היועצת הגנטית של אמא שלי מיד פנתה אלי ושאלה, "מה את מתכוונת לעשות?". חודש אחר כך יותר הייתי אמורה לעזוב את הבית באוהיו ולנסוע לשיקגו כדי להתחיל את העבודה הראשונה שלי בשיווק, והייתי מאוד נרגשת. לא רציתי לחשוב על סרטן שד – במיוחד בהתחשב בעובדה שלהיות נשאית של הגן הזה נראה לי כמו גזר דין מוות. הכרחתי את עצמי ללכת להיבדק ובשלושת השבועות שבהם המתנתי לתוצאות מילאה אותי תחושה משונה של רוגע. פשוט הייתה לי תחושת בטן שהתוצאות יחזרו שליליות.
כשהיועצת הגנטית בישרה לי שאני נשאית 1BRCA הייתי פשוט בהלם ואז פאניקה חלפה לי בגוף כמו מכת ברק. הרגשתי את החזה שלי מתכווץ, המוח שלי הסתחרר ובקושי שמעתי מה היא אומרת לי. התחלתי לצעוק ואת השבועות הבאים ביליתי בבכי. לאט-לאט ובעזרת פסיכולוג לקחתי את עצמי בידיים, והצלחתי להביא את עצמי ליישם את תכנית המעבר לשיקגו. עדיין לא הייתי יציבה לגמרי ואיך שהגעתי לשיקגו צללתי למערכת יחסים עם בחור שפגשתי. כל הזמן חשבתי לעצמי שאסור לי לבזבז זמן, אם אני רוצה ילדים – אני חייבת למצוא בן זוג מהר, גם אם זה לא המצב המושלם. לא בדיוק מתכון טוב למערכת יחסים. נפרדנו לאחר שבעה חודשים.
להציל את החיים של עצמי
הצטרפתי למחקר של אוניברסיטת שיקגו על נשים בסיכון גבוה לחלות בסרטן השד. התכנית כללה בדיקות בתדירות גבוהה ובחינם. חשבתי שזה ירגיע אותי קצת, אבל האמת היא שזה עשה בדיוק את ההפך. הייתי הכי צעירה מבין המשתתפות בהפרש של 20 שנה לפחות, והבדיקות היו נוראיות. בעודי עוברת את סדרת המישושים והדקירות חשבתי לעצמי "אין מצב שאני עוברת את זה פעם בחצי שנה למשך כל חיי". מבחינתי היו שתי אופציות: להפסיק עם החרדות ולעבור כריתת שד בתנאים שלי, או לחכות שיהיה לי סרטן, לעבור את הניתוח ובסוף אולי לא לשרוד את המחלה. אני טיפוס שמעדיף לתפוס פיקוד, אז היה לי ברור מה עלי לעשות.
טסתי עם אמא שלי לניו יורק, כדי להיפגש עם המנתח שלה, ד"ר פטריק בורגן מהמרכז לטיפול בסרטן ממוריאל סלואן-קטרינג, ולעבור יחד על היתרונות והחסרונות שיש בכריתת שד מונעת. היתרון הוא שהסיכוי שלי לחלות בסרטן יצנח משמעותית ויגיע לשלושה אחוז בלבד (הסיכון לסרטן השחלה נשאר כמו שהוא – בין 20 ל-60 אחוז – מה שאומר שאצטרך לעבור כריתת רחם עד גיל 40). החסרונות הם שלא אוכל להיניק, ושעל אף ניתוח השחזור שאעבור השדיים שלי לא יראו מושלמים. ב תוך פחות משבוע החלטתי שאני הולכת על זה.
תהליך ההחלמה
במהלך שלושת השבועות שאחרי הניתוח סבלתי מכאבי תופת. גם הפעם הראשונה שראיתי את עצמי עירומה במראה הייתה נוראית. למרות שאפשר לבצע שחזור מיידי, תוצאות הניתוח בדרך כלל טובות יותר אם נותנים למקום זמן להחלים, אז הכניסו לי מרחיבים זמניים לחזה, כדי למתוח את העור והשרירים. זה נראה כאילו אני לובשת חזיה בצורת קליפה של אגוז קוקוס מתחת לעור. חוץ מזה, הפטמה הימנית שלי הייתה כמעט שחורה, כי ד"ר בורגן התקשה להסיר את צינורית החלב שמתחתיה, והחלק החיצוני של כל שד עוטר ב-10 ס"מ של תפרים גסים.
כמה חודשים אחר כך כבר הרגשתי הרבה יותר טוב. יכולתי להביט על הצלקות שלי בלי להיגעל. התחלתי אפילו לצאת עם בחורים, והופתעתי מהביטחון שהרגשתי בחברתם.
הרגשתי מאוד נמרצת כשהתחלתי את תהליך השחזור, כארבעה חודשים אחרי הכריתה. חשבתי שזה יהיה קלי קלות, אבל זה לא היה. אחד השתלים אבד לו בדואר, הניתוח נערך באיחור של יומיים והרופא לא הצליח להכניס את השתל מאחורי השריר בשד הימני, אז התהליך לקח שעתיים וחצי במקום 45 דקות.
בשלושת הימים שאחרי הניתוח כאב לי מאוד, אבל חוץ מזה ההתאוששות שלי הייתה די מהירה. החלטתי לעלות כמה מידות בחזייה (אם כבר אז כבר), אז הדבר שהכי הייתי צריכה להתרגל אליו היה למידת החזה החדשה שלי – C75. אני חושבת שהשדיים נראים נהדר – חוץ מקצת צלקות אי אפשר לדעת שעברתי שני ניתוחים. מה שהיה אפילו יותר נהדר זה שהרגשתי כמו אדם חדש – הרבה יותר שמחה והרבה פחות דואגת. החרטה היחידה שלי עכשיו היא שלא עשיתי זאת קודם.
את מוזמנת לבקר באתר האינטרנט של לינדזי, המציע תמיכה ומידע לגבי נשים צעירות שנמצאות בסיכון לסרטן השד.
מתוך: מגזין COSMOPOLITAN
לעשיית מנוי, לקבלת גיליון מתנה