החיפוש נעשה יותר נוח

נזירים נוצרים מוותרים על תענוגות רבים כדי להתאחד עם אלוהים, והסאדואים בהודו חיים ברחוב ללא רכוש או כסף, תלויים בחסדי העוברים והשבים ונודרים נדרי התנזרות למיניהם, אולם המסע הרוחני העכשווי, זה שאנחנו קוראים לו "ניו אייג'", מבקש לרוב לאחד בין הרוח לחומר, ומתברר שהדרך הזאת לאו דווקא רחוקה מהתורות המקוריות.

אין נוסחאות

מיכל ויסלברג עבדה בעבר כמגייסת כוח אדם בתחום ההיי-טק. כיום היא מטפלת באמצעות קריסטלים ומעבירה סדנאות שבהן היא מלמדת איך לצאת מהמינוס ולחיות חיי שפע. "שפע אינו מייצג רק חומריות כמו כסף, בגדים, מכוניות ותכשיטים, אלא גם דברים מופשטים כמו אהבה, חברים, הנאה, עניין, רעיונות, צחוק ובריאות. השפע הוא למעשה אנרגיה שאנחנו מושכים אלינו ומזרימים דרכנו. זהו מימוש פיזי, מנטלי ונפשי הנולד עקב מצב תודעתי. אנרגיה זו ניתן ליצור בצורה מודעת, כך שתשרת אותנו בחיי היומיום. בסדנה אנחנו לומדים שכל אחד מאיתנו יוצר את המציאות שלו, כמו מפיק של סרט, ואנחנו יכולים לעצב את הסרט כראות עינינו".

יש תורות הקוראות לביטול הצרכים הגשמיים, ואת נותנת להם מקום
"חלק מהתורות המזרחיות מטיפות לסגפנות. זה לא מדבר אלי. אנחנו בגוף פיזי, יש כסף, אוכל, וכל עוד אני בגוף, למה למנוע את זה מעצמי? אני קוראת לאנשים לחוות את ההנאות בכל המישורים: רגשי, פיזי ורוחני".

יש שיטענו כי זה יעצור את ההתפתחות הרוחנית שלך
"או שלא. הרי הנשמה היא נצחית, מתגלגלת אינספור פעמים, אז מה זו הסתבכות? עיכבתי את ההתפתחות בשני גלגולים? אולי זה משהו שאני צריכה לחוות. אושו טען, ואני מסכימה איתו, שאם אנחנו כובשים את הצורך ומדחיקים אותו, הוא לא נעלם. הוא יושב בפנים, בוער והוא ימצא דרך לצאת, לפעמים באלימות.

"אני לא חושבת שיש פה סתירה. אחד ירצה להתפתח דרך זה שיחווה את החומר ויאפשר לעצמו ליהנות מהחומריות, ואחר יתנזר ממנה. אולי ההוא שנהנה מהחומר התפתחותו 'תתעכב', וההוא שיתנזר ממנה תהיה לו התמרה לא טובה של האנרגיה ויהיה לו משהו לא טוב אחר. אם יש נוסחה שאני יכולה לתת לך בוודאות זה שאין נוסחאות. אנשים זה דבר גדול ומורכב, הרבה מעבר למה שנראה לנו".



דרך האמצע

במטרה להכיר מעט את דתות המזרח, שבהן ההתבודדות, הסגפנות והנזירות הן חלק בלתי נפרד מההתפתחות הרוחנית, הגעתי לפרופ' יעקב רז, מרצה לבודהיזם ולתרבות יפן בחוג ללימודי מזרח אסיה, אוניברסיטת תל אביב.

"בודהה התייחס לנושא הזה באופן ישיר. הוא חי עד גיל 29 בארמון שבו ניסו להגן עליו מכל חולי, סבל ומוות. בסופו של דבר הוא נתקל בזה ורצה להבין למה יש מצוקה, ויצא לשש שנים של חיפושים בדרך סגפנית, כולל צומות, תעניות ואכילת גרגר אורז ביום, כפי שהיה מקובל אז בהודו. אלא שהוא לא מצא תשובה לשאלה, והוא עזב את הדרך הזאת. תלמידיו עזבו אותו כי חשבו שהוא בוגד בדרך הסגפנית. הגוף והמחשבה נחשבו כובלים, ולכן צריך להיפטר מהם בדרך סגפנית.

"האגדה מספרת שבודהה אכל משהו, התיישב תחת אותו עץ מיתולוגי, נכנס למדיטציה, ודווקא אז, מתוך הוויתור על הסגפנות, הוא מצא את התשובות והתעורר. לאחר זמן הוא פגש את תלמידיו ונשא את הדרשה הראשונה שלו בפניהם. לפני שהוא פרט את ארבע האמיתות הנאצלות, שהן הבסיס לתורה, הוא אמר להם משהו מאוד מעניין: יש שתי דרכים, שכל אחת מהן מביאה לקושי וסבל מיותר, והן לא חכמות וטובות וראויות לבני האדם. הסיפוק האינסופי של כל תשוקה היא דרך אחת, והדרך ההפוכה שהיא שלילה, ביטול והשמדה של הגוף. אני מצאתי את דרך האמצע, הוא אומר". הבודהיזם, לפיכך, הוא נגד הסגפנות.

אם כך, מהי משמעות חיי הנזירות המוכרים מהבודהיזם?
"בודהה מדבר על שלושה מקלטים לאדם: הבודהה, כלומר המורה, הדהרמה, כלומר התורה, והסנגה, זו העדה. כך שאין התבודדות, הנזירות היא חיים בעדה. יש פרקים של התבודדות קיצונית, אבל הם פרקים של אימון, הם לא הדרך. פרקים שבהם אדם, כדי להצליל את דעתו, יפרוש אפילו מעדת הנזירים".

פרישות זמנית

לדברי בועז עמיחי, ממייסדי עמותת ידידי הדהרמה בישראל ודוקטורנט לבודהיזם באוניברסיטת תל אביב, "בבודהיזם הטיבטי יש איזון בין החיים במערה לבין השהות בחברה. האידיאל הוא לא ללכת למערה ולהישאר לנצח, אלא כדי להגיע לתובנות ולהישגים רוחניים, ואז לחזור לחברה ולחלוק את התובנות עם התלמידים".

הוא מספר שהנזירים הטיבטיים נודרים מעל 200 נדרים שונים בעוד הנזירות נודרות יותר מ-300, בגלל אופן ההתפתחות של הבודהיזם לאורך ההיסטוריה. "הנדרים הבסיסיים המשותפים לנזירים ולאלה שאינם נזירים הם חמישה: הימנעות מהריגה, מלקחת דבר מה ללא רשות, מהתנהגות מינית פושעת, מדיבור שאינו אמת או דיבור פוגע, מאלכוהול וסמים. רבים מנדרי הנזירות קשורים להתנהלות בחברה.

"בבודהיזם התאילנדי", אומר עמיחי, "יש מנהג שכל גבר ורוב הנשים מבלים תקופה כלשהי כנזירים או כנזירות, ולא רק 3 ימים. בבודהיזם הטיבטי זה לא קיים".

מהי משמעות דרך האמצע שדיבר עליה בודהה?
"דרך האמצע עוזרת לך לזכור שהאושר אינו תלוי בגורמים חיצוניים אלא בעבודה פנימית. כשאתה מסתמך על גודל הבית, סוג האוטו וכדומה כדברים שיביאו לך אושר, אתה אף פעם לא יכול לשלוט עליהם. הדבר היחיד שאתה יכול לעשות איתו עבודה הוא התודעה שלך. בטיבט זו המשמעות של להיות בודהיסט – אדם המסתכל פנימה ולא החוצה. האיזון הזה עוזר לך לזכור את זה".

כיצד זה מתממש בחיים שלך במערב?
"אני משתמש במה שצריך בצורה מינימלית – מגודל הבית ועד מספר המכשירים החשמליים. החיים שלי הם לא סגפניים, אך אינם עמוסים במותרות".



אנשי הרוח הם אנשי המעשה

רוני ספיר, המנהל האקדמי של מרכז "מזרח-מערב" לרפואה סינית וחבר הדירקטוריון בפדרציה העולמית לרפואה סינית, עוסק ברפואה סינית יותר מ-20 שנה. הוא שופך אור על הגישה הסינית לרוח ולחומר: "הסינים הם עם מאוד צנוע, עניו ופשוט, אבל זה שונה לגמרי מכל נושא הסגפנות. אני לא רוצה שיחשבו שהסינים הם סגפנים. הסיני בראייה שלו ובחשיבה שלו אומר שכדי להגיע לרוחניות מאוד גבוהה אתה צריך להיות מאוד נינוח בחיים הגשמיים שלך. בשביל לעסוק בעולמות רוחניים יותר אתה צריך להגיע לריקנות מסוימת, וזו ניתנת כאשר אתה לא צריך לעסוק בדברים המטרידים אותך כל הזמן.

"במערב אנו מדברים שאחרי יהיו לי 320 בניינים ו-500 מכוניות אני אגיע לשקט שיאפשר לי לעסוק ברוחניות. בסין מדברים על הגדרת הצרכים הראשונית ולחיות חיים פשוטים שלא יגרמו לי להטרדה יומיומית".

לדברי ספיר האנשים הרוחניים בסין לא נמצאים בהכרח במנזרים הטאואיסטיים והבודהיסטיים, או בקרב אלו ההולכים בדרכו של קונפוציוס. "הסינים הם אנשים מאוד פרקטיים, מאוד קשובים וקשורים לחיים. הם אנשי עשייה מאוד גדולים, ובשביל לשמור על היכולת הרוחנית והעשייה האמיתית הם מאוד מאוד מוגדרים. הסינים אומרים שאתה לא עושה צעד לפני שאתה יודע לאן אתה הולך. ברגע שאתה יודע אתה שקט, ואז יש לך דרך וכיוון, גם לרוחניות. לכן האנשים הרוחניים באמת הם אנשי המעשה, לא אלו שמתנתקים למקדשים ולמנזרים".



הבודהיזם עומד בפני פריחה

בגיל 24 הצטרף ניסים אמון למנזר זן בקוריאה. "לפני כן למדתי בודהיזם באוניברסיטה, והתברר לי שאם באמת רוצים ללמוד ולתרגל צריך לחיות במנזר אמיתי. צריך גם להגיע לשם לתקופה לא מוגבלת, להישאר עד שמסיימים את הלימודים, עד שהדבר הופך להיות מוטבע במערכת לתמיד".

במהלך שהייתו שם הוא הוסמך כנזיר זן וכמורה למדיטציה במנזר Hwa-Gey-Sa. מאוחר יותר, תחת הדרכתו של רושי נישיג'ימה, הוא הוסמך כזן-מאסטר במסדר סוטו זן שביפן. הוא לימד בפונה שבהודו, הקים את "המגמה לתודעה גבוהה" במכללת "מדיסין", הנחה תוכניות בטלוויזיה והוציא לאור כמה ספרים. כיום הוא חי עם משפחתו באי פארוס שביוון, שם הקים עם חברים את המרכז הרוחני Tao's.

"אורח החיים של נזירי הזן אינו סגפני", הוא מבקש להבהיר ולנפץ עוד דעה קדומה. "בתקופות האימונים אמנם יושבים שעות רבות ביום במדיטציה מול הקיר, אבל בין תקופות האימונים יש חופש שנזירי הזן מנצלים בהקפדה".

הנזירות, הוא מסביר, דורשת התמדה גם אם לכאורה לא רואים תוצאות. "הקשיים הם הספקות הפנימיים, המחשבות, הדאגות, אבל אלו בדיוק הדברים שמהם צריך להיפטר, כך שהקשיים במנזר הם העבודה עצמה. אין משהו אחר מלבד להתמודד עם עצמך.

"אפשר לשלב לימודים עם חיי היומיום ואפשר להקדיש לכך תקופה בנפרד. יש יתרון בלימודים הנעשים במקום רחוק. הראש פתוח יותר לקבל דברים חדשים כשהכול חדש סביב, והתחושה הכללית היא של ערות. לקיחת פסק זמן מהחיים עוזרת להסתכל עליהם מבחוץ. לראות את היער במקום ללכת לאיבוד בין העצים".

לאן לדעתך עתיד לקחת אותנו המפגש בין המודרניזציה של המערב עם הרוחניות של המזרח?
"המגמה הכללית במערב היא של התעוררות ומודעות לחיים נכונים ומאושרים יותר. המדע עוזר להבין שיש קשר בין בריאות גופנית לנפשית, ואיכות החיים כיום נמדדת לא רק במדד כלכלי אלא גם באיכות השינה, באיכות הקשר הזוגי, המיניות, ההגשמה בעבודה, היצירתיות והקשר עם הילדים.

"התפיסה הקפיטליסטית המובילה כיום את רוב העולם נוטה לאמץ את החשיבה הבודהיסטית המעודדת כל אחד לדאוג קודם כול לבריאות נפשו ורווחתו. לא לזה בדיוק התכוון הבודהה, אלא לכך שלכל אחד יש הזכות לשחרר את עצמו מהסבל ושאין לסמוך על אף אחד אחר שיעשה את זה בשבילנו. בטווח הארוך, גם תהליך הגלובליזציה המואץ שאנו עדים לו ייעצר כשיגיע לרוויה ואז יגיע עידן אחר, עשיר יותר, שבע ורגוע יותר, והבודהיזם יפרח באמת. זה יכול לקחת עוד מאה או מאתיים שנה, אבל מבחינת הבודהיזם ההיסטורי זו תקופה די קצרה".

מתוך: מגזין דרך האושר

לעשיית מנוי, לקבלת גיליון מתנה