החוש האישי

היכולת למזג בין חושים אובדת ככל שאנחנו גדלים

88 שיתופים | 132 צפיות

לו הייתי מספרת לכם שטעמתי ריבוע, או שהייתי מסתייגת בקול מהאישיות הבלתי נסבלת של האות ד', הייתם מהנהנים בחמלה, ומייד שולחים אותי לאשפוז כפוי. אבל יש אנשים שתופעות כאלה הן לא פרי דמיון מפותח במיוחד או סתם אובדן בוחן מציאות. מדובר בתופעה הנקראת "סינסתזיה", והיא מצב נוירולוגי שבו ההבחנה בין החושים אינה ברורה ומובהקת, ושני חושים או יותר מחליטים לעשות בונדינג. זה אומר שיש אנשים הרואים צלילים, מריחים מילים או ממזגים שני חושים (או יותר) אחרים. אפשר להסתכל על התופעה כעל דבר מה מוזר שלא קשור אלינו, אבל יש חוקרים ואמנים העושים בה שימושים הרלוונטיים לכולנו.

חוויה אוטומטית

הסינסתזיה מופיעה בצורות שונות, אבל בכל זאת יש כמה מאפיינים משותפים: קודם כול, מדובר בחוויה אוטומטית, בלתי רצונית ומאוד ראשונית, ולא בתוצר של תהליך חשיבתי מודע. סינסתזיה היא גם מאוד עקבית וניתנת לזכירה. למשל במבדקים שעשו לסינסתזים המייחסים צבעים שונים לאותיות מסוימות גילו כי א' סגולה תישאר סגולה לאורך שנים, לעומת זאת אנשים רגילים שאומנו להתאים צבעים מסוימים לאותיות מסוימות הצליחו לשחזר את ההתאמה במדויק רק בכ-30% מהמקרים.

אכן שיוך צבעים לאותיות הוא הסוג השכיח יותר של סינסתזיה, וגם קל יחסית לאבחן אותו: למשל פריט צהוב על רקע של מאות פריטים סגולים יקפוץ לך מול העיניים גם אם אתה גבר חסר מודעות אופנתית, אבל בשביל למצוא את הספרה "2" מתוך דף שעליו מאות ספרות של "5" יידרש לך קצת יותר זמן גם אם את פרופסורית למתמטיקה. אם נראה את אותו דף לסינסתזי המייחס לספרה 2 צבע צהוב ולספרה 5 צבע סגול, הוא יוכל לזהות מיד את יוצא הדופן.

סוגים נוספים של סינסתזיה הם שיוך צבעים לצלילים (נפוץ בקרב מוזיקאים), שיוך טעם למילים – בדרך כלל אלה יהיו טעמים של אוכל ילדות, המלמדים שהתופעה השתרשה בגיל צעיר מאוד. סוג נוסף ומעניין הוא פרסוניפיקציה של אותיות – אנשים המייחסים אישיות ברורה ומפורטת לאותיות ומספרים: "4 הוא ישר, כן ונחמד, אבל על 9 אני לא יכול לסמוך. T הוא מאוד גאוותן אבל יודע להזיז עניינים ו-U הוא יותר נחבא אל הכלים". הסוג האחרון קשה יותר מטבע הדברים למדידה אובייקטיבית.



אפשר להפוך מנגינה לתמונה, אבל אי אפשר להפוך מנגינה לתמונה המקורית שממנה היא נוצרה

אפשר להפוך מנגינה לתמונה, אבל אי אפשר להפוך מנגינה לתמונה המקורית שממנה היא נוצרה

המדע מתעורר

הקושי במדידה אובייקטיבית יוצר טווח הערכות גדול למדי ביחס למספר הסינסתזים באוכלוסייה: יש המדברים על 1 מתוך 20,000 ואחרים על על 1 מכל 23. לא מדובר בשגיאת דפוס. ככל הנראה התופעה שכיחה אצל נשים פי 2.5 מאשר אצל גברים.

התופעה עוררה עניין רב בשלהי המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, ולאחר מכן נזנחה מעט. "עם עליית הביהביוריזם, אותה אסכולה בפסיכולוגיה המתייחסת רק להתנהגות הגלויה של האורגניזם, בשנות העשרים והשלושים הייתה דה-לגיטימציה של חקירת תופעות מנטליות", מסבירה ד"ר דפנה ברגרבסט-אגסי מהמכלה האקדמית תל אביב-יפו את הסיבה העיקרית לירידה בהתעניינות בסינסתזיה. "הטענה הייתה שהפסיכולוגיה חייבת לעסוק בתופעות הניתנות למדידה. כיוון שסינסתזיה היא חוויה סובייקטיבית ואינדיבידואלית המתבססת בעיקרה על דיווח אישי, לא היה ברור איך אפשר למדוד את התוקף שלה.

"בעשר השנים האחרונות, עם התפתחות הטכנולוגיה למדידה תוך מוחית, יש גל עצום של עשרות מחקרים המנסים לשאול איך מתרחשים תהליכים מנטליים והיכן נמצאת המודעות. הפיתוח הכי משמעותי בתחום הזה הוא ה-FMRI, המאפשר לבדוק אילו אזורים פעילים בזמן מילוי מטלות קוגניטיביות ואמוציונליות".

כולנו סינסתזים?

נחמד שיש את זה

"כל החיים היו לי בראש צבעים לאותיות ולמספרים. כשאני חושבת בראש על האות/הספרה, היא תמיד מופיעה בעיני רוחי באותו צבע. כך, כשאני מנסה למשל להיזכר במילה, לפעמים קל לי יותר מאשר לאנשים אחרים, כי יש לי עוד נתון שאין להם: הרבה פעמים אני זוכרת את הצבעים שלה וכך מצליחה להיזכר מה היא", כך מתארת ו', סטודנטית בת 25 מתל אביב המנהלת יומן רשת בשם "סינסתזיה", את החוויה שלה.

ו' מאוד מרוצה מהעובדה שיש לה סינסתזיה. "היא עוזרת לי לזכור דברים. פעם ניסיתי, למשל, להיזכר בשם משפחה של מישהו. לא זכרתי אותו בכלל, רק זכרתי שיש בו את הצבעים אדום, שחור ולבן. ניסיתי להבין מה זה יכול להיות, ואחרי שרשמתי כמה אפשרויות על דף, נזכרתי פתאום בשם. אין לי ספק שלולא הייתי זוכרת את הצבעים, לא הייתי מצליחה לשחזר את השם הזה.

"בסך הכול לא הייתי אומרת שזה השפיע על חיי מעבר לקוריוזים נקודתיים. זה פשוט נחמד שיש את זה, וזהו. זה נותן עוד ממד לדברים. התופעה גורמת לי למשל לחבב מילים מסוימות ופחות לאהוב אחרות, לפי שילוב הצבעים שלהן".

יומן הרשת של ו',
עדויות סינסתזיות נוספות אפשר לקרוא בקונסרבטוריום הווירטואלי,

יש ראיות רבות לכך שכולנו נולדנו סינסתזים, ורק בשלב מאוחר יותר של חיינו איבדנו את היכולת לייצר חוויות אור-קוליות מורכבות. גרבסט-אגסי: "תינוק נולד עם מערכת נוירולגית של נוירונים המקושרים ביניהם. עד גיל 3 יש צמיחה אדירה של קשרים עד כדי כך שכל נוירון מעצבב בסביבות 15,000 נוירונים אחרים. בגיל הזה מתחיל תהליך של דעיכה שבו כללי הטבע בסביבה המסוימת שלנו מלמדים אותנו אילו קשרים רלבנטיים ואילו לא. קשרים שנעשה בהם שימוש מתחזקים, וקשרים שאין להם שימוש הולכים ודועכים, והמוח הוא מאוד פלסטי בגילים האלה. המחשבה היא שסיבות גנטיות גורמות לסינסתזים להיוולד עם יותר קשרים בין אזורים סנסוריים לאזורים מנטליים וחזרה, או שמתרחש אצלם פחות הרס של הקשרים האלה. זה כיוון מחשבה אחד על ההשפעה של הגנטיקה על הקשרים בין אזורים סנסורים ובין אזורים מנטליים".

תובנות בתחום הזה יוכלו לספק לנו תובנות בתחום נרחב הרבה יותר – תחום התודעה והתפיסה.

"האם התפיסה שלנו היא הוליסטית, והחושים שלנו הם אילוצים פנימיים כדי לתחום אותה?" שואל ד"ר ריצ'ארד סייטוביק בספרו "האיש שטעם צורות", "האם היא כמו לגלף פסל מגוש של שיש, על ידי הסרת החלקים המיותרים? בראייה כזאת, סינסתזיה היא המודעות לתהליך הנורמלי וההוליסטי של תפיסה כפי שהיא אמורה להיות בלי האילוצים של המבנה הנוירולוגי השכיח שלנו. מכאן, שכולנו, מבלי לדעת, סינסתזים".

סטיבן ג'ואן, בספרו "האף של פינוקיו ואיש הפיל", מחזק ומוסיף: "בבית ספר מלמדים אותנו שכל אחד מחמשת החושים מתקיים בנפרד וקשור לאיבר זה או אחר של הגוף. אנו שומעים קולות באוזנינו, ורואים מראות בעינינו – אף פעם לא להיפך. למעשה, נוטעים בנו את האמונה שהחושים שלנו ברורים, נפרדים, ולגמרי בלתי תלויים זה בזה".

טיפול במטפורות

אולי אי אפשר ממש לחזור לאחור לשחר ילדותנו ולהפוך לסינסתזים שוב, אבל התופעה הזאת מוטבעת היטב בשפה היומיומית שלנו. דימויים שגורים רבים מפגישים בין שני חושים, למשל "צליל מתוק", "אור קר/חם", ומתברר שלמטפורות האלה יכול להיות שימוש טיפולי רב ערך.

לדברי ד"ר ניבה ולנשטיין מהאוניברסיטה הפתוחה, חוקרת בתחום המטפורות בחשיבה החינוכית, מטפורה היא מנגנון חשיבתי, קוגניטיבי ולא רק לשוני כפי שחשבו בעבר. "לטענת לייקוף וג'ונסון, המחדשים של התפיסה הזאת, אנו פועלים, חושבים ומדברים על פי מטפורות. ניתן לומר שהמציאות החברתית שלנו מובנית במונחים מטפוריים, ויש מחקרים המצביעים על כך שבעזרת מטפורות ניתן להקל על למידה ועיבוד של חומר חדש".

זאת אומרת שהמטרה של המטפורה היא לא רק להעשיר את רפרטואר הדרכים לתאר משהו, אלא גם להקל על הבנת דברים על ידי השאלת מושגים מתחום נהיר יותר לנהיר פחות?
"כן, אבל זה לא רק להעשיר את הרפרטואר או להקל על ההבנה, אלא זה יותר רדיקלי מזה. לייקוף וג'ונסון טוענים שאנחנו חושבים במטפורות ושהמטפורות מעצבות ממש את החשיבה שלנו. אם אנחנו אומרים 'ויכוח הוא מלחמה' זאת אומרת שאנחנו חושבים על ויכוח במושגים של מלחמה (מפילים את היריב, מכניסים לו, מורידים אותו, תוקפים את עמדתו וכו'). "בטיפול, המטפורה משמשת דרך לעקוף את השכל. היא מאפשרת לפתוח צוהר לעולם הפנימי במהירות. אם מטופל אומר "אני מרגיש כמו קקטוס במדבר – זה אומר המון במשפט אחד".

אלגוריתם הסינסתזיה

איך בכל זאת יוצרים חוויה סינסתזית? טוב, בשביל זה יש מחשב ואמנות. לאורי גרוהן, חוקרד ומתמטיקאי החי כיום בפינלנד, עובד משנת 2000 על פרויקט הסינסתזיה, שבמסגרתו פיתח אלגוריתם המסוגל לתרגם כל תמונה למנגינה. ולא, אין מדובר באוסף מקרי של צלילים, אלא במנגינות עם היגיון מוזיקלי, קו מנחה וסגנון ברור. "באתר הפרויקט ניתן למצוא יותר מ-200 תמונות שונות שתורגמו לצלילים: ציורים מפורסמים, תמונות נוף, רישומים, צילומים של אנשים וחיות, ולמעשה כל סוג של תמונה", הוא אומר, "ואפשר גם לשלוח לאתר תמונות שצולמו בטלפון סלולרי לשם תרגום למוזיקה".

מהי השיטה שבה אתה מתרגם תמונות לצלילים?
"עבודת הפסל היא מטאפורה טובה לשיטה שבה אני משתמש. הפסל מתחיל מגוש של שיש וממנו מסלק את העודפים כדי להגיע לתוצאה הסופית. כך גם האלגוריתם שלי בורר פיקסלים מסוימים מהתמונה, אשר התרגום שלהם לצלילים יוצר מוזיקה מעניינת. הסילוק של הפיקסלים נעשה על ידי פרמטרים מסוימים והוא מקביל להסתכלות על פסל מכיוונים שונים".

למי ייעדת את הפרויקט?
"לכולם! קבצי המוזיקה (בפורמט MP3) ניתנים להורדה באופן חופשי. הייתי רוצה לחשוב על הקבצים האלה כעל תמונות לעיוורים, וכמו כן הייתי שמח אם היו משתמשים בהם בתהליכים של תרפיה. בינתיים האתר פעיל מאוד ומורידים ממנו בין 5000 ל-6000 תמונות ביום. היתרון היחסי הגדול של השיטה שלי לעומת שיטות אחרות היא שאפשר ליצור מוזיקה מתמונה תוך כחמש שניות בלבד". לדברי גרוהן ניתן ליצור על ידי משחק עם הפרמטרים מגוון גדול של סגנונות – מרוק כבד ופופ ועד מוזיקת ניו אייג'. אורך המנגינות נע בין כמה שניות לבין 10 שעות.

האם ניתן לעשות גם את התרגום ההפוך, כלומר להפוך מנגינה לתמונה?
"אפשר להפוך מנגינה לתמונה, אבל אי אפשר להפוך מנגינה לתמונה המקורית שממנה היא נוצרה. התהליך הוא חד-כיווני, ולמעשה אפשר לעשות אינספור מעברים מתמונה לצליל וההפך ולקבל בכל פעם תמונות ומנגינות חדשות".

האם יש היגיון מאחורי שיטת המיפוי שלך?
"הרבה פילוסופים מאמינים שלמוזיקה אין סמנטיקה. המילה 'חתול' מתייחסת לאוסף האובייקטים שהם חתולים, אבל למוזיקה אין שום דבר להתייחס אליו. אפשר אמנם להגיד שאנשים עצובים הולכים לאט ומוזיקה עצובה היא איטית, אבל מדובר בעיקר בקלישאה. המיפוי של תמונות למוזיקה תמיד יהיה בסך הכול די מלאכותי ויש אינסוף אפשרויות לעשות זאת".

איך זה שמחשבים יכולים להיות יצירתיים?
"ידוע כבר שחלק מהרגעים המקוריים ביותר בסימפוניה התשיעית של בטהובן היו תוצאה של טעות דפוס. גם המלחין הפיני Einojuhani Rautavaara הודה שכמה מהרעיונות הטובים ביותר שלו צצו כשהקיש על הקלידים הלא נכונים של הפסנתר. כלומר מלחינים משתמשים בכישרון שלהם לגלות טעויות באקראי ככלי יצירתי. חלק מהניסיונות ליצור מוזיקה ממוחשבת ניסו לעשות מוזיקה המבוססת על אקראיות אבל היא לא הצליחה בכלל. מה שמיוחד במוזיקה המבוססת על סינסתזיה זה שהיא לא משתמשת באקראיות בכלל. כל היצירות הן דטרמיניסטיות ונקבעות באופן ישיר על פי התמונות, אשר להן כבר יש את ההיגיון הפנימי ואת האופי היצירתי שלהן".

ומה בעתיד? לדברי גרוהן יכולים להיות לתוכנה מבוססת סינסתזיה אינסוף שימושים: "מוזיקאים יכולים להשתמש בה בתור השראה ומקור לרעיונות חדשים. אפשר ליצור איתה מוזיקה להרפיה ומדיטציה, אפשר להשתמש בה בבתי ספר למוזיקה, ככלי מחקר על הקשר בין תמונות למוזיקה, אפשר להעניק מתנה למישהו – חולצה עם הדפסה של תמונה אהובה ו-CD עם המוזיקה התואמת, יצירת רינגטונים מעניינים לסלולריים, וזה רק חלק מהשימושים והרעיונות".

מתוך: דרך האושר

לעשיית מנוי, לקבלת גיליון מתנה