הזמר במסכה: מה קרה לעידו רוזנבלום ומי מסתתרת מאחורי השיבולת
העונה השנייה של הזמר במסכה מתאימה יופי למי שחושב שצפייה בסרט מדובב עם האחיינית הוא בילוי מוצלח. ושמישהו יעשה בבקשה עוד סיבוב על הפאנצ'ים של רוזנבלום, הספה צרה מלהכיל את המבוכה
רשת 13 וקשת 12 הוציאו אתמול את התותחים הכבדים, במה שמסתמן כ(עוד) מלחמת רייטיניג אכזרית: "הזמר במסכה" מול "השרדות VIP" ראש בראש. כחובבת שירה בחרתי בזמר. המנחה, עידו רוזנבלום וצוות השופטים עשו מאמצים כבירים לשכנע אותי שצדקתי עם חזרה על שלל גרסאות למשפט: ""כמה התגעגענו, כמה ציפינו והנה, סוף כל סוף זה קורה!". ממושבי על הספה לא היה לי כוח להתווכח איתם, אז יאללה, נניח שהתגעגעתי נורא, מה כואב לי כל כך לזרום איתם?
עידו רוזנבלום, פונה אל הדמויות האלמוניות שהן ה"סוד הכי שמור בטלוויזיה" (או סוד ששששששמור. מצחיק, כי זה כמו ששש), ומסביר לנו, הצופים, דרכן: "אתם האנשים הכי מפורסמים בישראל", ולא חוסך מאיתנו בדיחת קרש באותו עניין כאשר הוא מדקלם: "הייתי אומר סוד כמוס לפרה ולסוס, אבל יש פה עוד חיות", וואו, איזה הומור במיטבו, מי כתב את זה ולמה? ובעיקר מה קרה לרוזנבלום? אני בטוחה שעם הכריזמה שלו הוא יכול היה לשכנע שם מישהו בהפקה לשכתב כמה טקסטים. אבל אני מנסה, ואומרת לעצמי בראש – אל תהיי צינית, אל תהיי צינית, בבקשה תהיי אדם רגיל שנהנה מבידור, גם אם הבידור מזכיר העמדה שמתאימה לטקס סיום כיתה ו'. ואז חומלים עליי קצת, "ברוך השם, אמן" (אני מצטערת, אני קצת מושפעת אחרי שעה וחצי של אופירה אסייג לוריד), ואחרי קרוב ל-10 דקות של משחק מקדים, בהן גם אמרנו שלום אישי לכל אחד מפאנל השופטים, המנחה שלנו מסכם: "אוקיי חפרתי מספיק", וכמעט יוצא לי בקול רם (למרות שאני לבד בבית), זה נכון עידו. או 'בידו' כמו שאומרים סטטיק ובן-אל, אפשר להתחיל לשחק.
הצדפה
"ככה פותחים את הזמר במסכה", אומרת לנו אסייג, ואבוי לי אם ככה, כי אפילו לא נהנתי מהשיר. "יש לה את העיניים של אבא שלי", זורק בן-אל על התחפושת ולא נעים לי שאשכרה חייכתי כי זה קצת מצחיק. אני עוד לא בעניינים ולא מחוממת, אז אני בוהה בהם קוראים "וואו", "מדהים", וקצת הולכת לאיבוד כשהם חושבים שמדובר במיקי מוכתר. מה מיקי מוכתר מה, 'בידו' – לא הבטחת האנשים הכי מוכרים בישראל?.
האיילה
אחרי עוד סשן של "וואו, וואו איזו תחפושת, וואו איזה מרשים, וואו כמה התגעגענו וואו" (זה הולך להיות 18 פעם עכשיו?), אני מתחילה להתעייף מוקדם מהמצופה, אבל מתעודדת מכיוון מפתיע: שחר חסון מציל את האירוע בסרקזם שלו, כמו קורץ לי, ואומר – גם אני יודע שזה מביך נורא. גם כאן השופטים זורקים מספר מועט של שמות, אחרי שבאופן די מביך הם כמעט טובעים בבריכת ה"האם זו אישה? האם זה גבר?" ובצורה מאולצת מנסים לדבר בשפה לא מגדרית. אלגנטי. הניחוש שלהם שנחרט בזכרוני הוא מיקיאגי. מיקיאגי? (אנחנו ננחש גם אנשים שלא קוראים להם מיקי והם אשכרה כן סלבס אמיתיים כרגע בהמשך הערב או שנמשיך במגמה הזו?).
השיבולת
והנה הדמות שהכניסה אותי למשחק. לא רק שהשיבולת באמת שרה יפה, מצאתי את הצדי צרפתי שבי, ובאמת תהיתי :"מי זה? מי זה? מי זה?", ואל תגלו לחברותיי, כי אני אכחיש, אבל הרגשתי שאני עוד עלולה ליהנות מהצפייה בטעות. לגבי הניחוש עצמו, נתפסתי גם אני על אניה בוקשטיין ואז ניסו לבלבל אותי עם אליאנה תדהר. אבל אני נשארת עם בוקשטיין, למקרה שזה משנה משהו. זה רק ספורט הרי, אז מקסימום אני אטעה, מה אכפת לכן?
הרוגעלך
"איזה נאמבר, איזה נאמבר, איזה נאמבר", ולפעמים אני ממצמצת פעמיים, רק לוודא שאני לא רואה בכלל הכוכב הבא, כי משהו בפורמט הזה בשילוב מחמאות המזויפות של הפאנל, משכיחות ממני לאיזו תוכנית התכנסנו. מעולם לא הייתה לי אוזן מוזיקלית של 100%, אבל בהחלט שמעתי כמה זיופים, ולכן קצת נעלבתי שנזרק שמו של פבלו רוזנברג יותר מפעם אחת (אני ממש מקווה בשבילו שזה לא הוא). לי אישית, אם כבר המשכתי לשחק קצת, היה בראש בכלל את תומר קאפון, שלא עלה שם בכלל כאופציה. הסתדר לי גם עם הוייב שלו וגם עם תאג"ד, ועם זה שבאופן פתטי ניסיתי לעצום עיניים ולדמיין אם הקול מוכר לי. אם נכנסים לזה, אז עד הסוף לא?
התמנון
להצליח לנחש, לא הצלחתי. וכשנזרקה לאוויר האפשרות שזה מוש בן ארי (כי לתמנון יש ראסטות?), זה לא שכנע אותי. אבל אהבתי את הרעיון של שחר חסון, שהציע את אסף זמיר, כי זה היה יכול להיות נחמד אם זה היה הוא – מעניין מה מאיה ורטהיימר הייתה חושבת על זה. בכל אופן לי אישית לא עלה לי שום רעיון אחר, אולי כי הייתי מרוכזת שוב בטקסטים המאולצים של עידו רוזנבלום. אני מחבבת אותו בדרך כלל, אבל סיבוב נוסף של בדיחות סגרים (היה סבב כזה בפתיח הבלתי נגמר) כי כששודרה העונה הראשונה היה סגר, וקורונה זה מצחיק – לא ישב עליו טוב. נאחזתי בשמץ הנאה מהבעות הפנים של צדי צרפתי, שכרגיל בהלם וכרגיל לא יודע מה להגיד, למרות שהוא היחיד שיושב בפאנל הזה שבכלל ראוי להגיד משהו.
התוכי
היה לי קשה להתרכז ושכחתי שאני כאן לשחק את משחק הניחושים, כי הפעם הפאנל היה מאוד עסוק בלדגדג את הפמינסטית שבי. צדי הבהיר שזו דמות שלא יודעת לעמוד על במה, ועסק בעמידה חסרת הביטחון שלה, וזה עוד מילא, אבל כשנזרקו שמות (ניקול ראידמן נניח) הם נשללו על ידי "זה לא גוף של דוגמנית", וגם לא "רגליים של ספורטאית", ולא יכולתי שלא לחשוב אם אותה מפורסמת סו קולד, שנמצאת שם מתחת למסכת התוכי, לא מרגישה קצת רע. אני יודעת שאני הייתי, לו הייתי במקומה. ואם רציתי למצוא יתרון בתוכנית, הוא היה אמור להיות החופש המוחלט מעיסוק כפייתי במראה של אנשים, על טהרת התחפושות שימנעו דיונים שעלולים להיות פוגעניים. אז התבדתי. הנה גם כאן עסקנו בסופו של דבר בדימוי גוף, ועל הדרך אולי אפילו גבלנו בהחפצה.
לסיכום, אולי חייכתי פעמיים, אבל הרעשנות המוגזמת והבדיחות המאולצות עוררו לי כאב ראש ברמת הלקחת כדור. רוב הזמן הרגשתי שאני מבוגרת מידי לצפות בתוכנית, כאילו נאלצתי לראות סרט מדובב עם האחיינית. במשך כל התוכנית דאגו שאדע שהזמר במסכה תשודר גם מחר, ותסלחו לי, אבל אני חושבת שאני לא אהיה מסוגלת לצפות. למען האמת אני גם לא חושבת שארצה להביא ילדים, אחרי שעה וחצי של מה שהרגיש כמו מפגש בוקר בגן שחף אני הולכת לברר על קשירת חצוצרות.