הו כמה שרציתי כלב

פעם נורית פחדה מכלבים, ואז סינדי הגיעה. סיפור על אושר
כשאני רוצה לספר למכרי משהו מצחיק, אני תמיד מספרת כיצד פחדתי מכלבים בילדותי. זה מצחיק כי עכשיו יש לי כלבה, שהייתה עימי כבר מעל 12 שנים וקוראים לה סינדי. כולם גם יודעים עד כמה אני מטורפת על הכלבה הזאת. אני מתייחסת אליה כאילו היתה בתי וכל הזמן מנשקת ומחבקת אותה. הפחד מכלבים כבר לא ממש קיים.
אני זוכרת איך בגיל 13 ביקשה מיטל, חברתי הטובה ביותר, שאגיע אליה, וסיפרה לי שיש לה כלב. אני חטפתי פניקה וניסיתי להתחמק מהביקור כמה שאפשר. כדי להתחמק מהביקור השתמשתי בתירוץ העלוב שאבי לא יכול לנהוג כי כואבת לו הרגל. לא ידעתי שהיא המציאה את סיפור הכלב. עד עכשיו היא מספרת לכל העולם את הסיפור ולאחר הסמקה קלה שתינו פורצות בצחוק.
את סינדי, כפי שציינתי כבר בטור הראשון, קיבלתי באחת התקופות הכי קשות בחיי – בכיתה יא'. נמצאתי אז במשבר חברתי, ולא הצלחתי גם בלימודים. בכיתי כל הזמן. בפעם היחידה בחיי חשבתי על התאבדות. הרגשתי שאיש לא עוזר לי. הורי היו אובדי עיצות; היועצת חשבה שבדיתי את רב הסיפור והאשימה אותי; אחותי היתה שקועה בעולמה ופשוט הרגשתי בודדה מתמיד. מי ששינה זאת היתה סינדי.
הורי ארגנו לי פסיכולוגים. רובם לא עזרו כלל. כלומר, עד שפגשתי את שלומית, עובדת סוציאלית שהבינה אותי. שלומית סוף סוף גרמה לי להבין שלא הכל באשמתי, ואף שכנעה אותי להתמודד עם פחדי ולקחת כלב.
אני ממש זוכרת איך לקחנו אותה. התכוונו בהתחלה לרכוש כלב כנעני בדרך לירושלים אבל בת הדודה שלי מארה"ב שכנעה אותנו לקחת כלב מאס.או.אס. שלושתינו נסענו לשם וראינו שרוב הגורים כבר נלקחו. נותר רק שניים: אחד היה ישנוני כזה והשני שובב שכל הזמן שיחק. התאהבתי בו ממבט ראשון. הוא היה חמוד והגור הכי יפה שראיתי בחיים שלי. הוא היה פשוט מושלם. הוא היה היא…. למה אני מדגישה זאת? כי בהתחלה אבא שלי רצה לקחת רק כלב ממין זכר, כי חשש מעניין העיקור וההשלכות, אך כמוני, מרגע שראה את הגורה הזאת, התאהב בה. שילמנו עליה ולקחנו אותה איתנו. כל הדרך היא רעדה ונראתה כזו מסכנונת, לא מבינה מה אנחנו רוצים ממנה. בדרך החלטנו לקרוא לה סינדי, וכך היא הצטרפה למשפחה.
אני עדיין זוכרת איך פחדתי ממנה בהתחלה. גורה כזאת קטנה וליבי פעם בכל פעם שהייתי לידה. השיניים שלה בדיוק החלו לצמוח והיא ניסתה ללעוס כל דבר, כולל כפות הרגליים שלי. זה הלחיץ אותי. אני זוכרת איך נשארתי איתה לבד יום אחד. היא היתה סגורה באמצעות מחסום, אך ברגע שהיא הבחינה בי היא נתנה זינוק והפילה את המחסום. הייתי בהלם. טיפסתי על כיסא וחששתי לרדת עד שחברה של אחותי אמרה לי לתת לה גבינה צהובה וכך להחזיר אותה לחדר. זו היתה הפעם הראשונה שנתתי לה אוכל.
אבל לאחר שהתגברתי על הפחדים ראיתי עד כמה סינדי נפלאה. היא ראתה אותי פשוט כמו שאני, מעבר למגבלה. אהבה ללא תנאי, אהבה הדדית. סינדי עזרה לי מאוד עם התקופה הקשה הזאת, וידעתי שלמרות שכמעט ולא היו לי חברות – בבית תמיד תהיה סינדי.
בהתחלה עוד קיוויתי שאוכל לצאת איתה לטייל, אבל די מהר ראיתי שזה הולך להיות בעייתי. סינדי, שלא כמו הכלבים האחרים, לא אהבה לטייל, ותמיד ניסתה למשוך לכיוון הבית. היא הצליחה כך להפיל אותי כמה פעמים, כך שהתחלתי לטייל איתה רק בליווי אבא שלי. זה היה קצת מאכזב, אך אני מניחה שמה שחשוב הוא הקשר שנוצר בינינו.
סינדי עזרה לי המון. היא סייעה לי להתגבר על הבעיות החברתיות באותה שנה ארורה, נתנה לי אהבה בלתי מוגבלת וגרמה לי להרגיש – לראשונה מזה זמן רב – טוב עם עצמי. אני זוכרת, למשל, יום אחד שבו רציתי ללכת לסרט עם תמי ואורלי, שתי ידידות שלי. תמי הסכימה בשמחה, וכבר התחלנו לקבוע כששמעתי את אורלי מתחילה להתחמק. לא הבנתי למה, אז רק משכתי בכתפי והסתובבתי. אז שמעתי את אורלי אומרת שאני רק אאיט אותן ונפספס את הסרט. בכיתי ללא הפסקה עד שהגעתי הביתה, שם קיבלה את פני סינדי, מכשכשת בזנבה.
סינדי כל הזמן לצידי. במיטה, ליד המחשב – כל הזמן היא נמצאת שם, מארחת לי חברה ומעודדת אותי, כמו כדור הרגעה טבעי. אחרי כל הפעמים שבהם היא ניחמה אותי אני חשה כלפיה כמו כלפי בת משפחה. כאשר, יום אחד, אכנס להריון, אקח מיד גור כלבים. אולי הוא יסייע לילד כפי שסינדי סייעה לי.
נורית חולה בדסאוטונומיה משפחתית, מחלה שפוגעת במערכת העצבים. הטור שלה, שמתאר את החיים עם המחלה, מתפרסם בכל יום חמישי ב-IFeel