אם אתן עושות את זה, אתן הורסות לילדים שלכן את החיים

אם פעם היה שגור המונח "האימא היהודיה", נראה שמילון המונחים עבר מיתוג מחדש. המונח "מכסחת דשא" עלה לדיון בעשור השני של שנות האלפיים בעקבות פוסט אנונימי שפרסמה מורה בארה"ב באתר החינוך weareteachers.com ובו היא מתחה ביקורת על סגנון ההורות המגונן יתר על המידה, שלדבריה רק פוגע בילדים. "במקום להכין את הילדים להתמודדות עם אתגרים, ההורים מכסחים מכשולים מדרכם של ילדיהם כך שמראש לא יצטרכו להתמודד איתם", נכתב בפוסט שזכה עם פרסומו לעשרות אלפי צפיות.
סגנון ההורות הזה היה מוכר עד אז כהורות "הליקופטר", מונח שהוטבע בשנות ה־90 ותיאר הורים שמרחפים מעל ילדיהם בכל עת ונוהגים לומר לילדיהם מה לעשות וממה להיזהר. לעומתם, הורי מכסחת הדשא לא מסתפקים בייעוץ בלבד, אלא גם פועלים בעצמם ומפלסים עבור ילדיהם את הדרך.

"אנחנו מגדלים דור של ילדים שעשויים מפורצלן", גורסת עינת נתן, מחברת הספר "חיימשלי", מדריכת הורים, מרצה ואשת תקשורת בתחום המשפחה. נתן פרסמה בזמנו טור הפונה אל בנה הבכור שעומד לפני גיוס, ובו היא מייחלת שיהיה לו קשה, סוג של קונטרה למכסחות הדשא. "הורי מכסחת דשא פועלים עם הרבה כוונות טובות. החוזה בינינו לבין הילדים שלנו מתחילת הדרך, עוד כשהם תינוקות, הוא שנדאג להם ונשמור עליהם. ככל שהילד גדל החבל הולך ומשתחרר, והחיים מפגישים אותו עם תסכולים וקשיים בהתאם לגילו. כל עוד ההורה מחזיק את החבל קצר, לילד לא מתאפשר להתנסות, לטעות, להיכוות ולצמוח מכך. יש בזה משהו מאוד רגרסיבי".

>> ואיך זה שאבות נהנים יותר לטפל בילדים מאהמות?

כולנו רוצים לגונן על הילדים שלנו. זה טבעי, לא?
"היום מאוד מבלבל להיות הורה. פעם ילדים יצאו לשחק בשכונה, נתקלו בבעיות והסתדרו. ההורה של היום יכול לדעת בעזרת אפליקציה מה הילד שלו עושה, למי הוא מסמס ואיפה הוא נמצא, הוא מעודכן מה קורה בכיתה וגם מחובר לקבוצות וואטסאפ שבהן הורים אחרים משתפים בכל פרט הכי קטן מחיי הילדים. הדברים האלה, שבעבר ילדים פשוט היו מתמודדים איתם בסבבה, מכניסים את ההורים לזירה מטורפת שהמחיר שלה הוא ילדים שבירים. כל הרעיון של 'בני היקר אני אחסוך ממך את הקושי' או 'בתי היקרה אני אחצוץ בינך לבין החיים כדי שיהיה לך נעים וקל', 'אני אתקשר למורה כי לא קיבלת את התפקיד במסיבת חנוכה', 'אני אסדר לך מועד ב' כי נכשלת במועד הראשון' – כל אלה הופכים את הילדים לנכים במובן מסוים, משום שאין להם יכולת אמיתית להתמודד".

אז מה אנחנו אמורים לעשות?
"בעיקר לא לעשות, כלומר לעשות פחות".

כלומר, להגיד להם להסתדר לבד?
"לא, כי גם זה סוג של עצה. כשילד מגיע אלי עם מצוקה אני לא יוצאת מנקודת הנחה שהוא זקוק לעצתי, לפתרון שלי או לכך שאפעל בשבילו. כשהילד משתף בקושי אז ההורה צריך להקשיב, להתעניין ולשאול שאלות כמו 'מה חשבת?', 'איך הרגשת?', ו'איך זה היה?'. כשמקשיבים לילד כמו שצריך, מבינים שהוא כבר לא זקוק לכלום, גם לא לכך שנגיד לו להסתדר לבד. פשוט צריך לדייק לו את הדברים ולשקף אותם באמצעות שאילת שאלות במקום הצבת סימני קריאה. זה הכול. אחרת, כשהילד יראה שהוא לא יכול להתמודד, אנחנו נישען עוד יותר קדימה ועוד יותר נתאמץ לסדר. בסופו של דבר, לגדל ילד מאושר זה לגדל ילד שיש לו את החוסן להתמודד עם המציאות גם כשהיא מכה על ראשו".

10 משפטים שילמדו את הילדים איך לבקש סליחה, ולהתכוון לזה