ירקו עליי ודחפו אותי בפראות. מלחמת האחים כבר כאן

לא משנה באיזה צד אתן במפה הפוליטית, אני בטוחה שאת רובנו הימים במדינה בתקופה האחרונה מלחיצים. רק שאתמול נוכחתי להבין על בשרי, שזה כבר לא משנה אם ההפיכה המשטרית תעבור או לא תעבור – מלחמת אחים? היא כבר לגמרי כאן. בוערת ומרסקת.

>> עילת הסבירות: מה צריך לדעת כדי לענות על השאלה הכי חמה בישראל?

יצאתי מהעבודה בשעות אחר הצהריים, טובת לב ושמחה. האוטובוס הוריד אותי בערך קילומטר מהמשרד בטענה שהכבישים חסומים. מצאתי את עצמי מחכה לעוד אוטובוס שלא מגיע, ולעוד אחד, ולבסוף מתחילה לצעוד כשאני לא כל כך יודעת לאן – אם אצליח להגיע לעזריאלי זה יהיה נחמד, שכן משם זה היעד הבא שאוכל להגיע ממנו הביתה. לא ידעתי מה מחכה לי בדרך.

אני צועדת וצועדת ולאט לאט מצטרפים אליי אנשים לצעידה, או אולי אני אליהם, היות שלא היה לי מאיפה לעבור אם לא איתם. לאט לאט אני קולטת מי הם – תומכי רפורמה, חובשי כיפות ברובם, וגם פאות וחצאיות. לכאורה, אין כל בעיה שאלך איתם לצד הכביש כי אין עוד היכן לצעוד, הרי לא משנה מהן עמדותינו, איך אומר בן גביר? כולם אחים שלי.

אני מנסה לעבור והם זורקים לי: "את לא צנועה", חלקם יורקים, וחבורת בנים זורקת אחד לשני: "בואו לא ניתן לה להיכנס לקניון, היא לובשת שמלה קצרה, בטוח שהיא מהשמאל"

ואז זה מתחיל. בהתחלה זו רק תחושה לא נעימה באוויר, של מבטים כאלה לא נעימים. ואז מתקרבים לעזריאלי, ופתאום זה רק אני והם, רק שעכשיו זו לא השיירה שהלכה איתי – זה הרגיש כמו עשרות אלפי אנשים. אני מנסה להגיע לצד השני של עזריאלי, לעקוף את אלו שצורחים בגאווה ואת החרדים שמכסים את עיניהם כשהם רואים אותי, המצורעת.

אני מנסה לעבור לצד השני של הכביש, אלא שחבורה לא קטנה לא ממש נותנת לי לעבור, דוחפת אותי, ואולי גם עוד אחרים בודדים שנקלעו לאותו מצב. כשאני מנסה להיכנס לקניון, הם זורקים לי: "את לא צנועה", חלקם יורקים, וחבורת בנים זורקת אחד לשני: "בואו לא ניתן לה להיכנס לקניון, היא לובשת שמלה קצרה, בטוח שהיא מהשמאל".

אני אוהבת אדם. רבאק, דודתה של אמי שאני מאוד אוהבת, ילדיה ונכדיה, חרדים ברובם ודתיים. אני באה מבית שמתנגד לרפורמה אבל כן אוהב אדם ויקבל כל דעה גם אם היא שונה ממנו. ברור לי שלא כל האנשים שפגשתי אתמול וירקו עליי או מנעו ממני לעבור, הם כאלה. ברור לי שאמנם כל אחד רוצה כאן מציאות אחרת, אבל כולנו אוהבים את המדינה לא פחות ורוצים שיהיה פה טוב.

מעולם לא הרגשתי כל כך לבד בעם שלי. מעולם לא הרגשתי תחושה כזו ברורה וקשה שזה "אני והם", ואני לא מבינה למה כך זה צריך להיות. בראיית העולם התמימה שלי, אין אני והם – מסכימים לא מסכימים, חובשי כיפה או לא – כולנו אזרחים פה, וכולנו זה "אנחנו" אחד גדול.

לעולם לא אנהג לאחר, כל אדם, כפי שנהגו אליי אתמול. אבל אולי מגיע לי. אני לא "בת ישראל צנועה וטובה" הרי, אני מהרעים, ואם הרפורמה לא צריכה לעבור בעיניי, הרי שגם אני.

אלא שתסתכלו סביב, תסתכלו על האש הבוערת ברחובות. זו כבר לא עניין של רפורמה או לא, של ימין או שמאל. זה קרע עצום עצום בעם, ותחושה נוראית כזו בלב של חוסר אונים.

סוף סוף עליתי על הרכבת הביתה, מנסה לעכל מה שעברתי. אני יושבת וכותבת, ודמעה אחת זולגת על השמלה הלא צנועה שלי. יודעת שתחינותיי שנהיה טובים יותר לא ייענו, פשוט כי נדמה שכבר איבדנו כל צלם אנוש.