הדרך אל האמת

ארקדי דוכין מדבר על הדרך אל הקבלה ועל התקליט שבדרך
"למעלה גבוה, יש מי ששומע / צעקה של איש קטן / על הארץ, למטה, איש בלי נצח ששכחת / מבקש רק עוד קצת זמן" ("איש בלי נצח", 1991)
בגיל 30 עברתי סוג של התמוטטות עצבים. עד אז הייתי בנאדם שלא שאל שאלות, שחשב שהוא יודע הכול, מאוד בטוח בעצמי, בן אדם שהתחבא מאחורי היצירה. ובגלל זה התמוטטתי. ואז הגעתי לתובנה שאני לא יודע כלום, וחיפשתי תשובות כי לא טוב לי בחיים.
הלכתי לטיפול פסיכולוגי, ובזכותו באמת שיפרתי מאוד את ההרגשה שלי. זה עוזר לי עד היום, אבל זה לא השתיק את השאלות שהתרוצצו בתוכי – מי אני? בשביל מה כל הסיפור הזה של החיים? מה התכלית? וכן הלאה.
"יש לי חדר משלי / ובחדר יש אור / זה כרגע לא אני / או אני בשחור" ("חדר משלי", 1995)
ניסיתי כל מיני שיטות, בודהיזם, מזרח, שוטטתי באינטרנט, ושום דבר לא תפס אותי. יום אחד נחשפתי לקבוצת אנשים שמכורים לאוכל. אחד העקרונות שלהם הוא לעזוב, להשאיר את השליטה בידיים של כוח עליון, של אלוהים. המושג הזה מאוד הרתיע אותי. לא הבנתי אותו, וזו גם אחת הסיבות שגרמו לי לא להתמיד ולהתמסר עד הסוף. אבל לאמת יש תכונה מעצבנת כזו, שברגע שאתה פוגש בה אתה לא יכול לברוח. ואחר כך ראיתי איך דווקא במקומות שיש לי התנגדות אליהם יש משהו שאני צריך.
בינתיים אני רואה דלת מאחוריה / האור לבן והרבה חלל / אני נכנס לשם ואם הייתי יודע / רק דבר אחד ברור / על כל מה שהיה קודם לא חבל ("רגע לפני", 1998)
באחד הימים, זמן מה אחרי שאבא שלי נפטר, גיליתי את חכמת הקבלה.
הוא סבל מאוד, לא רק בזמן שהיה חולה, הוא עבר מלחמות וחיים קשים. אבל הדבר שהכי נחרת בי היה שראיתי שהוא נפטר בלי להצליח לצאת מהלופ של עצמו. בלי קשר לסיבות שהיו לו, ולכולם יש, להיות בלופ כזה שמקבע אותך באומללות. אבל בנשימה האחרונה שלו ראיתי שאני רוצה להיות שונה.
ואז פגשתי את חכמת הקבלה, ולא הבנתי כלום, אבל הרגשתי שמשהו בי רוצה. התחלתי לברר את העניין, ובדרך היו לי המון סימני שאלה והתנגדויות, אבל לאט לאט התחלתי להרגיש משהו מעבר לשכל, משהו מבפנים, מהלב. עד כמה זה נותן כוח, מרגיע, משתיק את השליליות שבך, מכוון אותך לתדר טוב, מאזן. חוויתי המון דברים חזקים ובזכותם הגעתי לקבלה.
הקבלה קופצת מעל הראש של הפסיכולוגיה, כי היא מתעסקת גם בקשר שלך עם עוד אנשים. היא מזכירה לך שאתה לא לבד פה. בפסיכולוגיה האדם מתעסק בעיקר עם ה"אני" שלו. טוב לי, רע לי. הקבלה מראה לך מה קורה מסביבך, והיא מציבה משימה לא פשוטה: מחשבה על האחר, על הזולת, מחשבה חדשה. זו מחשבה שמעצבנת אותי לא פעם, כנראה כי היא הכי נכונה. ככה זה, אנשים לא אוהבים להתמודד עם האמת. כמו שאומרים לי: "אתה שמן", ולא בא לי להתמודד עם זה. אז הקבלה אומרת לי "אתה אגואיסט, וזה הטבע שלך, ולא רק שלך אלא של כולם", אבל במקביל היא מציעה לי גם שיטה ותרופה לשנות את הטבע שלי.
"ואת מחייכת עיניים בורקות / חיוך כמעוף עננים / מכאן זה אחרת / אין דרך לחזור / היינו כחולמים" ("היינו כחולמים", 2008)
השורה הזו לקוחה משיר חדש, מתקליט חדש שבדרך. בפעם הראשונה בחיים אני מרגיש שאני עושה אלבום כשיש לי מטרה אחרת. במקום להצליח, לכבוש, להוכיח, להתפרנס ולהתפרסם, הפעם זה בא ממקום אחר. אני כבר לא רוצה לדבר על ההצלחות והכישלונות שלי, אני רוצה להעביר משהו עמוק יותר.
התקליט הזה יתבסס על שיחות שלי עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן, שבהן אנו מבררים את כל הנושאים שמעסיקים אותי, כמו זוגיות, התמכרויות, חינוך, המשבר בארץ ובעולם. אלה חומרים שיש בהם זווית חדשה לגמרי על המציאות שבה אנו חיים.
מתוך מגזין: קבלה לעם