למה למצוא בגד ים בעידן הבודי פוזיטיב, זו עדיין משימה מעליבה?
מה שווה עידן הבודי פוזיטיב? ליאת בר סתו יצאה למשימה: למצוא בגד ים. היא גילתה פערים גדולים בין הצהרות ותדמית למציאות. טור אישי
לקח לי שלוש שנים להשלים עם הגוף החדש שקיבלתי ללידה. האמת שלא בדיוק שלוש שנים – כי זה שעברו שלוש שנים לא אומר שהשלמתי עם זה, אבל זה כן אומר שמעט הבגדים שעוד עולים עלי, נראים סביר ושאני מרגישה בהם מספיק נח לצאת מהבית למקום שאינו גינת המשחקים- כבר בלויים לגמרי והגיע הזמן להתמודד עם מלאכת חידוש המלתחה ובראשה רכישה של בגד ים חדש לחמוקי המתבגרים. כן, אני כבר לא בת 25 וגוף שהתבגר, גידל תינוק ועבר ניתוח קיסרי הוא גוף שונה מזה שהיה מתאמן 6 פעמים בשבוע, וישן 8 שעות בלילה. שוקינג, אני יודעת! מודה שלקח לי זמן להפנים את זה. זה לא דבר רע, כמובן, זה פשוט הלם. אני כבר לא יכולה לשתות יין בערב ולקום למחרת בלי האנגאובר וגם לא יכולה להיכנס לכל חנות אופנה, מהירה או עלית, לבחור כל מה שבא לי, למדוד, שהוא יראה עלי נפלא ואני ארגיש מעולה. בכלל, ככל שאני מתקדמת במעמקי העשור הרביעי לחיי משימת התאמת הבגדים הופכת מורכבת יותר ויותר.
מה שווה המיתוג המתקדם אם ברגע האמת, בחנות, המוכרת מפגינה אייג'יזם קשה?
זה לא שלא ידעתי שזה יקרה. ברור שידעתי. כולנו, במיוחד הפעילות הפמיניסטיות שבינינו, יודעות לדקלם בעל פה את כל הסיסמאות הנכונות בנוגע לגוף הנשי המשתנה והמתבגר. אבל כשזה מגיע ללאהוב ולקבל את עצמך – כשבכל פינה יש תזכורות לזה שמה שבאמת שווה וטוב ונחשב, זה להיות רזה וצעירה – זה כבר קצת יותר קשה. "איזה כיף שאנחנו ב-2022" חשבתי לעצמי, "שנה בה בודי פוזיטיב זה השחור החדש וכל מותגי בגדי הים וההלבשה התחתונה מתהדרים במגוון דוגמניות וחוגגים את המגוון האינסופי של הגוף הנשי. כל מה שאני צריכה זה מראש למצוא חנות עם אג'נדה וללכת אליה". כדי לחסוך לעצמי את עוגמת הנפש שבכניסה לחנות בה כל מי שמעל גיל 25 או מידה 36 לא תמצא דבר, החלטתי לעשות שיעורי בית – בחורה חרוצה אני – ולחפש את מותגי בגדי הים שמציעים את חגיגת הגופים הגדולה ביותר. מצאתי, תודה לאלוהות הפמיניזם, 2022 כבר אמרנו? כמעט ואין היום מותג בגדי ים, קטן או גדול, שלא למד את הז'רגון הפרוגרסיבי על בוריו וממתג את עצמו ככזה שחוגג את כל הגדלים, הגילאים והמגדרים. סימנתי לי מספר חנויות פוטנציאליות בהן ראיתי מגוון גדול במיוחד של גזרות והדפסים ושהאתר שלהן קרץ לי ולדימוי הגוף שלי במיוחד, ויצאתי לסיבוב הקניות עם תחושה של התעלות נפש וציפייה: הרי עם כל כך הרבה מידות, גזרות ואג'נדה, כמה קל יהיה גם לי, אישה ממוצעת עד כדי שעמום, למצוא בגד ים שיגרום לה להרגיש סבבה – אחרית הימים הפמיניסטית Here I come!
אלא שהצהרות ותדמית לחוד ומציאות לחוד. כבר עם הכניסה לחנות הראשונה, כזו שהמילה 'מגוון' מופיעה לפחות 3 פעמים בחלק האודות באתר האינטרנט שלה, הופתעתי לגלות שלא דייברסיטי ולא נעליים. גם אם היו במקום בגדי ים בשלל גדלים וגזרות, לא היה לי סיכוי לגלות זאת שכן המוכרת פשוט התעלמה ממני בעודה מכרכרת בשמחה סביב כל בחורה צעירה שנכנסה לחנות. גם בקשות עזרה נענו ביחס אנטיפטי ומזלזל. "את מחפשת חלק תחתון מידה M-L בגזרה גבוהה? זה שם בערמה המבולגנת, תמצאי לבד". גם אחרי שהצלחתי למצוא כמה דגמים שנראה היה לי סביר למדוד, נכנסתי לתא המדידה והופתעתי לגלות שאין בו מראה. "זה כי בנות (כך במקור) מדדו בלי תחתונים", הסבירה לי המוכרת, מתעלמת מהעובדה שאולי נשים מעל גיל ומידה מסוימים לא תרגשנה הכי בנח לצאת מתא ההלבשה עם בגד ים, שלא בטוח מחמיא להן, בחנות שקופה באמצע רחוב דיזינגוף הסואן, כשמסביבן גדודים של בנות 20 ומשהו בלי סימני מתיחה או צלוליטיס? יצאתי מהחנות בלי למדוד כלום ועם תחושת עלבון צורבת. מה שווה המיתוג המתקדם אם ברגע האמת, בחנות, המוכרת מפגינה אייג'יזם קשה?
כוכבת ברידג'רטון מתחננת בפני עוקביה באינסטגרם: "תפסיקו להעיר לי על הגוף שלי"
הייתי פותרת את החוויה הלא נעימה הזו כאינסידנט חד פעמי שקשור לאופייה של המוכרת הספציפית בחנות הזו, אלא שהיא חזרה על עצמה בכל חנות וחנות אליה נכנסתי – גם אלו שסלוגן על דייברסיטי היה חלק משמעותי מהמיתוג שלהן ושכל הדוגמניות שלהן בדרגה זו או אחרת של מלאות. זלזול, התעלמות ולפעמים אפילו הפגנת גועל. מותג אחר (שבחנות שלו לא הספקתי לבקר) ארגן באותו שבוע יום צילומים בהשתתפות עוקבות מהרשתות החברתיות, נשים בכל הגדלים שכונו "Girls" – אף לא אחת מהן מעל גיל 35.
החוויה המשפילה הזו הזכירה לי את הסיפורים של אמא שלי, שהייתה לוקחת אותנו לסיבובי קניות כטינאייג'ריות והמוכרות התעלמו ממנה והתייחסו רק אלינו. הרי הרבה יותר קל לזרוק חולצה על נערה שהכל נראה עליה פצצה מאשר לסייע לאישה בוגרת, אחרי הריונות ולידות, למצוא ג'ינס מחמיא. בזמנו לא הבנתי אותה, הייתי עיוורת מהפריווילגיה שהגיעה עם הגיל והמידה. בחוץ הנהנתי בהסכמה, אבל בפנים הייתי מבטלת אותה וחושבת לעצמי שלי זה לא יקרה, זה בטוח משהו בה. כאילו שלהיות בת 23 זה עניין של כוח רצון בלבד. אוי טאטע, אוי מאמע, כמה שהתבדיתי.
בסוף מצאתי בגד ים בפופ-אפ של מעצבת ישראלית בת 40 פלוס, שהסתכלה לי בעיניים והתייחסה אלי כמו בת אדם, אלי ואל כל שאר הנשים הבוגרות שנכנסו לחנות והביעו נכונות לשלם קצת יותר כדי לא לספוג התנשאות ממי שעוד 10-20 שנה יגלו בעצמן ש…איך היינו אומרות בצבא (שגם זה היה כבר לפני כמעט 20 שנה מסתבר)? 'עוד לא נולד המנייאק שיעצור את הזמן'. הגוף משתנה, החיים משתנים, רק האייג'יזם נשאר בשלו – זו את שמפסיקה להיות חסינה אליו.
בן 14 ניסה לשים קץ לחייו בשל חרם. זה קרה גם לי