איננו יכולות עוד: הגיע הזמן לסיים את המלחמה

לפני כמה ימים נתקלתי בביצוע של עומר אדם ל"כולנו רקמה אנושית", כשברקע הקליפ עומדות משפחות נרצחי הנובה עם המבט שאף אחת מאיתנו לא יכולה להכיל. חשבתי לעצמי שעוד לא הספקתי לכאוב איתן, עם משפחות הנובה. הייתי בתוך האבל של המשפחה שלי לאחר שבן דודי נפל בעזה, הפגנתי כדי להחזיר את החטופות והחטופים והפסקת המלחמה וזעמתי על כך שיש עדיין כל כך הרבה מפונים – כך שהלב שלי עוד לא הצליח לבקר בבועת השכול של משפחות אחרות. כי זאת המציאות שלנו, הארץ מתמלאת כולה בועות שכול. בועות, בועות. כל בועה היא עולם שלם, ובכל אחת יש תחושה שהיא היחידה בעולם כרגע. כל בועה שקופה מבחוץ וצפופה מרוב רגש בפנים. הכאב כל כך גדול, הסיפורים כל כך ייחודיים, הגעגוע כל כך עמוק. זה מרגיש שאין עוד אף אחד שיבין. אף אחד, חוץ מהבועה שלצידך, זו שהולכת ומצטופפת כדי לפנות מקום למצטרפות שרק ממשיכות להגיע.

>> מרגישה שאת בקריסה? חבל שהמדינה לא תיתן לך את הסיוע שמגיע לך

בועת השכול המשפחתית שלי מלאה בכאב הכי גדול שהרגשתי. מעולם לא חוויתי אובדן כזה. הלב מתפורר ואי אפשר לנשום. אני לא יכולה להבין אנשים שלוקחים את הכאב הזה ומאחלים לייצר עוד ממנו. המשימה שלי היא לעשות הכל כדי שלא תהיה עוד משפחה אחת, לא בישראל ולא בעזה, שבשביל המלחמה הזאת תרגיש אפילו גרם ממה שאני מרגישה. אין פתרונות? תעבדו קשה יותר. הגיע הזמן לעבור לשלב הבא. שלב הפתרון. הרי אנחנו אומת ההייטק, עם אינסוף האקטונים, מכינות, קורסים ומסלולי יזמות. רוצים ליזום משהו? תיזמו שלום. תבנו את הסטארט אפ שיוציא אותנו מעשורים של סכסוך ואובדנות. בואו נפתח את ספרי ההיסטוריה, נקרא, נעמיק, נתדיין, ניזום ועידות בינלאומיות. בכל פעם שיש תחושה שהגענו למבוי סתום, נזכור שזה רק עוד שלב בדרך.

למה לי לשנות את דעתי, אם מי שחושבים אחרת ממני הם אלה שהביאו אותי לפה? למה להמשיך באותה הדרך אם היא מובילה ישירות ל-7.10? כשאומרים לי שאין פתרון חוץ מהמשך לחימה, אני עונה דבר אחד וברור: תתאמצו למצוא אותו

 

הדבר היחיד שהחזיר לנו מעל מאה חטופים עד רגע זה, הוא משא ומתן. אז כל מי שקורא את זה ומחפש רק להגיד מדוע זה לא אפשרי – נכשלתם. הובסתם. אתם עומדים במקום, מעל התהום הנוראית ביותר שעמדנו בפניה. אנחנו לא יכולות לעמוד יותר, צריכות להתקדם קדימה. להפסיק את המלחמה, להחזיר את החטופים ולפתור.

אני לא מוכנה לגדל ילדים במקום המשכנע אותי שוב ושוב שהדרך היחידה לצאת מסכנת מוות היא עוד מוות ועוד הרג. תחשבו יותר טוב. תתאמצו יותר. כי אני רואה אתכם, כל מי שמסבירים למה "עדיין" אי אפשר לעשות הפסקת אש. למה יש עוד יעדים להשיג. למה מוות והרג שווה יותר מהחיים. הרי "חמאס" היא רשימה שמית של מחבלים שאפשר לסמן וי על כל אחד מהם. "חמאס" זאת אידיאולוגיה, כזו שצריך מוחות יצירתיים, מבריקים, אופטימיים ואוהבי חיים שיעשו כל מה שאפשר כדי למצוא הסדר שיוציא אותנו ממעגל הדמים בו אנחנו תקועים, יחד איתם, כבר עשורים.

אחרי המוות של בן דודי נשאלתי הרבה אם דעותיי הפוליטיות השתנו. אם פנטזיות השלום שלי התרסקו אל מול המלחמה. הרגשתי נורא מוזר כי דעותיי לא זזו בסנטימטר, פשוט הצטרפו אליהן תחושות ומחשבות שלא היו לי. הכאב על הארץ בה אני חיה היה גדול ממה שהרגשתי אי פעם בחיי, הדאגה לאהובים שלי וחוסר תחושת ביטחון היו בעוצמות שלא הכרתי. האופטימיות שלי התדרדרה למחוזות בהם לא ביקרה עד כה. המשך הלחימה, "ניהול הסכסוך", מבצעים ושימור המצב הקיים כמו שהוא – זהו הפרויקט של העשורים האחרונים, הוא מה שיצר כל דבר במציאות שאנחנו מכירים היום. למה לי לשנות את דעתי, אם מי שחושבים אחרת ממני הם אלה שהביאו אותי לפה? למה להמשיך באותה הדרך אם היא מובילה ישירות ל-7.10? כשאומרים לי שאין פתרון חוץ מהמשך לחימה, אני עונה דבר אחד וברור: תתאמצו למצוא אותו. תהיו יצירתיים. תחשבו מחוץ לקופסה. אנחנו לא יכולים להכיל עוד הרוג אחד, עוד הרס, עוד מוות. אנחנו לא יכולות עוד.