הגוף לא יודע לשקר

מרגלית ספלטר מטפלת בעזרת מגע, תנועה והוראות תזונה
אין אמא שלא מפנטזת לעצמה שבתה תהיה בלרינה. אמי אינה יוצאת מן הכלל גם במקרה זה, וגם לא אמה של בת השכנים. כך יצא שבת השכנים ואני נשלחנו יחד באותה השנה לחוג בלט בעיר. בת השכנים עשתה בינתיים קריירה בריקוד ואני, לעומת זאת, זנחתי את הפירואטים ונעלי האצבע לטובת המילים.
מאז ועד היום אני רוקדת במסיבות פה ושם ולפעמים גם לעצמי מול המראה (החתולה שלי המומה כל פעם מחדש). לחוג לתנועה לא הלכתי יותר, אבל הנה מצאתי את עצמי בסטודיו החדש של מרגלית ספלטר, מתנועעת לפי הוראותיה לצלילי ג'ימי וונדר בתוך חבורת זרים. מהר מאוד התברר לי שהגוף לא שוכח את שפת הצלילים, אפילו אם זה נראה קצת מוזר מהצד.
מרגלית ספלטר היא המייסדת של שיטת ספלטר, המשלבת טיפול בתזונה, במגע ובתנועה. "מה שאדם אוכל ישפיע על התנועה שלו", היא מסבירה. "דרך המגע הוא יקלוט ויבין מה הוא עושה עם הגוף שלו. על ידי תנועה ותזונה נכונה הכל ניתן לשינוי, גם אם הבעיה היא גנטית".
לגעת פיזית בטראומה
ספלטר עברה כברת דרך עד שפתחה את המרכז שלה. "התחלתי בלימודי חינוך גופני ועוד בתקופת הסטאז' גיליתי שאני לא נמשכת לשיעורי הספורט הסטנדרטיים ושאני נוטה לעבוד עם ילדים דרך תנועה. המשכתי לתואר שני בטיפול בתנועה ובאומנויות ובמסלול לדוקטורט וחקרתי את הנושא 'לגעת פיזית בטראומה'.
תחקרתי אנשים שחוו סוגים שונים של טראומות וביניהן תאונה, מוות במשפחה, אונס, קטיעה או פציעה קשה ושמתי לב לעובדה שאנשים מדברים את הטראומה, אבל הם לא חיים אותה בכלל. כלומר, הם יכולים לספר על זה, אבל הגוף שלהם נותר קפוא לגמרי. כשהם דיברו, הייתי עוצרת אותם ושואלת: "מה זה עושה לך בגוף?" והם לא הבינו בכלל את השאלה, כי הם דיברו מהראש והיו מנותקים לגמרי מהגוף שלהם. לאט לאט לימדתי אותם שיש גם גוף, ופתאום ראיתי שקורים נסים בחדר: אדם משותק ברגליו, החל להניע את הרגליים, אישה שלא דיברה, החלה לפתע לדבר. לא ידעתי מה אני עושה.
הגעתי למנחה שלי, פסיכיאטר במקצועו, ושאלתי אותו: "מה אני עושה?" והוא הציע לי ללמוד שיטות טיפול במגע. טיפלתי במשך 17 שנה בשיטת גרינברג (שיטה המתבססת על רפלקסולוגיה ואבחון דרך כפות הרגליים ומשלבת אלמנטים מתורות אלטרנטיביות אחרות) ומתוכה פיתחתי את מי שאני".
איך את מטפלת הלכה למעשה?
"רוב האנשים מגיעים אליי עם כאבי גב או ראש, עם תלונות על ביישנות ועם התלבטויות. אני פוגשת אותם וקוראת את שפת הגוף שלהם ביסודיות דרך כפות הרגליים. כף הרגל היא כמו מראה של האדם – היא מספרת את כל סיפור חייו. דרך צבע עור, טקסטורה וקווים מסוימים אני מקבלת מידע רב על האדם. כשאדם חש משהו נפשי, הוא מרגיש את זה במקום מסוים בגוף שלו.
למשל, באה אליי מישהי עם כאבי גב חזקים. הבטתי בכפות הרגליים שלה וראיתי שבגיל 11 היא חוותה חוויה קשה מאוד. שאלתי אותה אם היא זוכרת מה קרה לה בגיל 11. היא אספה את כפות רגליה ואמרה לי שזה לא ענייני. אמרתי לה שהיא לא חייבת לספר לי מה קרה, אבל אני רואה שמאז יש לה בעיות בגב.
"לבסוף, היא סיפרה שבגיל 11 הבייביסיטר שלה אנס אותה. היא הגיעה אליי כשהיא סובלת מבעיות בבטן התחתונה, בגב התחתון וברגליים והיא אינה מצליחה להיכנס להריון. נפגשנו פעם בשבוע ובמפגשים הללו לימדתי אותה לשים לב לכך שהיא סוגרת את האזורים האלו. לא הייתה שם זרימה והיא הייתה כולה נוקשה. נגעתי בה באותם המקומות ולימדתי אותה לנשום לתוכם. לימדתי אותה איך לזוז בחופשיות ולקבל את רגשות הפחד, המבוכה והבושה בלי שיפוטיות. לאחר שלושה חודשים היא נכנסה להריון".
תנוחה של דוגמנית
"למעשה, אני מטפלת בכל שיטות המגע. אני יכולה להגיד איפה אני מתחילה לעבוד (למשל, לגעת בראש לחולי מיגרנה) אבל אני לא יודעת היכן יסתיים הטיפול. כל טיפול הוא יציאה למסע. אני גם מדברת וגם נוגעת, וכך מובילה את האדם לתת תשומת לב לנשימה, כי רוב האנשים לא נושמים. לכל אדם מותאם טיפול שונה. ההתאמה התזונתית נעשית על פי בדיקות הדם של המטופל".
האם הגוף יכול לדווח דיווח כוזב?
"הגוף לא יכול לשקר. הוא יכול להשתמש בטריקים לטווח קצר. את, לדוגמה, יכולה לשבת כמו דוגמנית למשך כמה דקות, אבל מהר מאוד תחזרי לדפוסים הרגילים שלך. הגוף זוכר הכל. הזיכרון הגופני כל כך חזק, עד שאדם לא יזכור דבר ממה שאירע לו בניתוח כשהיה מורדם, אבל על שולחן הטיפולים שלי הוא יכול להיזכר. כשאני עובדת, אני יכולה להריח את ריח הנרקוזה של ההרדמה".
איך זה ייתכן?
"כשאני עובדת עם מישהו, אני מרוכזת מאוד. בריכוז גבוה אני יכולה אפילו לקרוא מחשבות ולקלוט את המצבים בהם היה האדם בעבר. זו לא מיסטיקה. אם אני יושבת אתך וכואבת לך הבטן התחתונה, אני מרגישה את הכאב, אך יודעת לזהות שזה לא שלי אלא שלך".
לרקוד בעיניים עצומות
השתתפתי בשיעור "תנועה בקצב" במרכז ספלטר. היינו מספר אנשים ממגוון גילאים והתפזרנו על פני הרחבה. כל שיר היווה רקע לתרגיל אחר: תרגיל אחד התבצע בידיים שלובות, בשני נתבקשנו להגביל את התנועות. לאחר מספר תרגילים נשכבנו על הרצפה ונשמנו.
ספלטר ממליצה לעצום את העיניים במשך הריקוד, אך נותרתי עם עיניים פקוחות, כי התביישתי שזרים יתבוננו בתנועות שלי (למרות שאני יכולה להיות בטוחה שהם לא התייחסו אליי בכלל…). ספלטר כמובן רוקדת אתנו לאורך כל הדרך. לאחר ההפסקה, עשינו שוב את התרגילים ואז לפתע הרגשתי שאני זזה אחרת ואני יותר חופשייה ומרגישה טוב.
"לגוף שלך היה מה להגיד ובהתחלה לא נתת לו", היא מסבירה. "ככל שעבר השיעור, את רקדת יותר בחופשיות מבלי ששפטת את עצמך".
כיצד את משלבת תנועה בטיפול?
"אני מזהה את הדפוסים הגופניים בהם האדם שבוי. בעזרת תנועה אני מלמדת אותו לשנות אותם. למשל, אחד המטופלים שלי היה ילד בן שבע שצלע. האורתופדים טענו שיש הפרש של סנטימטר בין רגל לרגל. אני לא ראיתי הבדל בכפות רגליים, אבל היה ברור שיש משהו בגוף שגורם לו לצלוע. מתוך התבוננות בכפות רגליו, יכולתי לראות שהוא מאוד קשור לאישה מסוימת. הוא הודה שזה נכון וסיפר שזו סבתא שלו. שאלתי אותו אם היא צולעת והוא אמר שכן. אחרי שזיהיתי שזו הסיבה לצליעה, לימדתי אותו ללכת נכון.
"בסדנאות תנועה בהן אני מלמדת, מתרגלים תנועות, תנוחות ונשימה לקול מוזיקה קצבית. המטרה היא שאנשים יעיזו ויעשו בלי עכבות. התרגול משפיע על ההתנהגות: אנשים סגורים ומופנמים עשויים פתאום להתפקע מצחוק או לצעוק מרוב מאמץ. התרגול נעשה בעיניים עצומות כי הדבר מאפשר חופש.
אני כל הזמן מזכירה: תקשיבו לגוף שלכם, תקשיבו למה שהוא רוצה לעשות. מצד אחד, בתרגילים מסוימים אני מבקשת להגביל תנועה מסוימת או לעשות תנועה ולשלוט עליה בבת אחת. מצד שני, בתרגילים אחרים אני מבקשת לתת לגוף חופש ולזרום עם רצונותיו. הוא רוצה להתגלגל, לרעוד או לזוז – תנו לו. גם אני עובדת עם הגוף שלי ונותנת דוגמה לאנשים מה הם יכולים לעשות עם גופם. כשהם מתחילים לחקות אותי, הם מגלים שהכל אפשרי".
מתוך: מגזין דרך האושר
לעשיית מנוי, לקבלת גיליון מתנה