הגוף זוכר

בתחילת דרכי המקצועית עבדתי במשך כמה חודשים בחמי טבריה. הגיעו לשם נכי צה"ל שהיו זכאים לסדרת טיפולים מרוכזת, כל אחד בהתאם למצבו. שם פגשתי את ברוך. בתשאול הראשוני הוא סיפר על פציעה בירך השמאלית. למזלו, לא הייתה פגיעה בכלי דם גדולים או בעצב מרכזי. אחרי שנותח וטופל, נותרה צלקת לכל אורכה של הירך ועוד אחת קטנה בחלקה האחורי. הוא התלונן על חוסר תחושה או לחלופין על תחושה רדומה.

ברוך הלך על הרגל ותפקד טוב מאוד, אך משפט אחד שלו, שאמר ממש לפני תחילת הטיפול, הדליק אצלי נורה אדומה: "אין לי בעיה עם טיפול בכל הגוף, אבל אני מבקש לא לגעת בירך". כששאלתי מדוע, הוא ענה: "אף אחד לא נוגע לי בירך, אפילו לא אשתי". מתברר שברוך השאיר את הירך הפצועה מחוץ לתחום, ופחד לגעת במקום. הוא חש את המקום כרגיש וכואב. אם במקרה אשתו או הילדים נגעו באזור, הוא קפץ ברתיעה.

בלימודיי למדתי עיסוי צלקות והילינג לצלקות טריות וותיקות. מקום שעבר פציעה, ניתוח או כל התערבות טראומתית אחרת, שומר וזוכר את הכאב ואת המצוקה. כל מגע במקום מעורר באופן אינסטינקטיבי תחושות הקשורות לאירוע.

זיכרון של כאב

כשעוברים תהליך מודע של שחרור, האיבר או האזור הפגוע יכולים לתפקד בבריאות. אך במקרים שבהם עדיין אצור זיכרון הכאב, המקום נשאר רגיש והאדם נמנע ממגע. במקרים מסוימים, כשהפגיעה או הניתוח אירעו בילדות המוקדמת, על אף שאיננו זוכרים במודע את האירוע, הגוף זוכר.

למדה איתי אישה שסבלה מהקאות כשהייתה תינוקת, ועברה ניתוח שטיפל בבעיה. אך מאז, בכל פעם שחלתה או כשתקף אותה וירוס שגרם להקאות, היא הייתה מתעלפת מיד אחרי ההקאה. כשתרגלנו טיפול הילינג, היא ביקשה להתמקד בצלקת הישנה. בתחילה התעוררו בה תחושות קשות והיא נתקפה בחילה, ואז הכל התחבר. בהיותה תינוקת, התחושה לאחר ההקאה הייתה של עילפון מרוב חולשה, וכשבגרה אותה תחושה ליוותה כל הקאה. כמה חודשים לאחר הטיפול בצלקת, היא הקיאה עקב שתיית אלכוהול, ולהפתעתה הצליחה לתפקד לאחר מכן ולא התעלפה.

הסברתי לברוך את חשיבות הטיפול בירך. כשמעסים את המקום מאפשרים זרימת דם וחמצן לרקמות ולתאים, משפרים את האלסטיות ואת התנועה של המקום ומאפשרים לכאב שנאגר שם להשתחרר. הצעתי לו שנתייחס לירך בכלל ולצלקת בפרט, ושנעשה זאת לאט-לאט כדי שירגיש נוח ובטוח עם התהליך. ברוך היה מסויג, אבל ידעתי שהזמן קצר, כי עמד לרשותי רק שבוע טיפולים מרוכז איתו, וגייסתי את כוחות השכנוע שלי. בסוף "סחטתי" ממנו הסכם שלפיו ננסה פעם אחת לטפל במקום, ואם הוא ירגיש שזה בלתי נסבל, נפסיק ולמחרת נשקול מחדש את העניין.

רמת דריכות עולה

התחלתי את הטיפול בגב, בידיים ובכפות הרגליים כדי שיתרגל למגע וייתן אמון בידיים המטפלות. רק בדקות האחרונות של הטיפול הגעתי לירך. הרגשתי שברוך דרוך, והצעתי לו להתיישב ולראות מה אני עושה. התחלתי לגעת בירך, ומיפיתי אזורי תחושה ואזורים רדומים. אחר כך התקרבתי לצלקת, שהייתה לאורכה של הירך, חשתי שוב את רמת הדריכות עולה וביקשתי מברוך שיגע גם הוא בעדינות בצלקת. וכך במשך כמה דקות הנחנו ידיים על הצלקת, וברוך אפשר לעצמו ולמקום להרגיש מגע ולקבל אותו.

למחרת ברוך הופיע לטיפול השני ועוד לפני ששאלתי אמר: "כן, ממשיכים לטפל בירך". הוא שאל שאלות והיה סקרן ופתוח. במשך כל אותו שבוע התייצב ברוך לטיפולים ועיקר הטיפול הוקדש לירך. אפשר לדמות את הירך לילד קטן המגיע לגן חדש – בהתחלה הוא נרתע ואינו רוצה להיכנס, אחר כך מתרצה ונכנס, אך עדיין מכונס בתוך עצמו. לאט-לאט הוא מתיידד, מכיר ונהנה מהמקום. כך "שידלנו" את הירך לקבל את המגע, להירגע ולתת לפחד שישב שם להשתחרר. בשלב מסוים התחושה הייתה שהירך הפצועה צמאה למגע, כאילו מפצה עצמה על כל השנים של ניתוק. בטיפול האחרון כבר יכולתי לטפל בעומק שרירי הירך, וברוך דיווח שיש לו יותר תחושה במקום.

ברוך נסע הביתה מחויך וקיבל שיעורי בית: לתת לאשתו ולילדים לגעת בירך שלו, ירך חיה ונושמת ומשוחררת מכאב.

הכותבת היא מרצה ומעבירה סדנאות, מטפלת ברפואה טבעית, מתמחה בעיסוי רפואי, ברפלקסולוגיה, בפרחי באך, בארומתרפיה ובהילינג. היא עבדה במרפאות של קופות החולים, בבית חולים הלל יפה ובקליניקות פרטיות. ליצירת קשר