האסטרטגיה המתמטית של ברצלונה

למנהלים יש נטייה לחפש ולגייס כוכבים, וזאת על סמך אמונה שגיוס הטובים ביותר מבטיח הצלחה בשל היתרון באיכות אנושית. אולם, גיוס כוכבים יוצר לארגון ולהנהלתו מספר אתגרים לא פשוטים, כגון איך מגיעים לשיתוף פעולה של הכוכב עם יתר העובדים בארגון, איך לשמר את הכוכב בתוך הארגון לאורך זמן, איך מתמודדים עם האיום שכוכב מציב על מנהליו ועוד.

קבוצות ספורט עשויות להוות אבן בוחן מעניין לאפשרויות ולמגבלות הגלומות בשילוב של כוכבים עם מנהלים (מאמנים) ושחקנים אחרים, במצב המכיל בתוכו רכיב מהותי של עבודת צוות. לכן יהיה זה מעניין לנסות וללמוד מהקבוצות המצליחות שבהן, ולבדוק האם ניתן להפיק מכך תובנות לעולם הניהול בפרט והארגונים בכלל.

ואם צריך לחפש בימים אלה קבוצת ספורט מצליחה שתהווה מודל ללמידה, במיוחד בעיתוי זה של פתיחת העונה בליגה לאלופות – אין דוגמה טובה יותר מקבוצת הכדורגל של ברצלונה, אשר ניצחה בגמר ליגת האלופות בעונה שעברה וזכתה בטריפל (אליפות הליגה, גביע המדינה ואליפות הליגה לאלופות). הניסיון ללמוד ממנה מעשיר ומעורר השראה בד בבד עם היותו מהנה, לפחות לאוהד הספורט המצוי.

המטרה, התנאים והאילוצים

אפשר לנסח את האתגר של מאמן כדורגל כבעיה מהסוג הבא:

* המטרה: להבקיע יותר שערים יותר מהיריב.
כדי למנוע מהיריב להבקיע לנו שערים, עלינו למנוע ממנו את הכדור ככל האפשר. כדי להבקיע שערים מול היריבה עלינו להקשות עליו להפריע לנו להחזיק בכדור. מסקנה: המפתח הוא להחזיק בכדור כמה שיותר זמן (t) ולמזער את זמן החזקת הכדור על ידי היריב (90-t).

אבל בדרך למימוש המטרה הזאת יש כמה תנאים ואילוצים. למשל:

1. כמות האנרגיה של השחקנים במשחק אחד היא סופית.
2. כדי להבקיע שערים ולהימנע מספיגת שערים רוב המשחק צריך להתנהל בחלק המגרש של היריב.
3. משך המשחק הוא סופי.
4. ככל שנבעט יותר פעמים את הכדור לכיוון שער היריב, הסיכויים שהכדור ייכנס לשער גדלים.
ובכן, למאמן יש בעיית אופטימיזציה תחת אילוצים. מה עושים?

הפתרון: מאמן ברצלונה, ג'וזפ (פפ) גווארדיולה, מצא פתרון המבוסס על בכמה תובנות ביחס לבעיית האופטימיזציה הזאת ולמשנה גיאומטרי; וליתר דיוק – למשולשים.

נראה איך: יש שתי דרכים לחטוף כדור מהיריב. האחת לחטוף את הכדור משחקן שמתקדם איתו. השנייה, לחטוף את הכדור כשהוא בדרכו משחקן מוסר לשחקן מקבל. זאת אומרת שאם נפחית למינימום את הזמן שהכדור נמצא בשליטה של שחקן מסוים ובמקביל גם נקטין את הזמן הדרוש לכדור לעבור משחקן לשחקן – נהפוך את המשימה לחטוף מאיתנו כדורים לקשה ביותר.

אם נוסיף על כך עיקרון לפיו בכל רגע נתון במשחק לכל שחקן יהיו לפחות שתי אופציות מסירה, נכפיל את הקושי של היריב לחטוף את הכדור מאיתנו, שכן עתה היריב צריך לפעול מול ההסתברות – להיכן השחקן עם הכדור ימסור עכשיו?

היופי בפתרון שברצלונה מצאה לבעיה הוא שהוא נותן גם מענה אופטימלי לאילוץ פיזיקלי: לבעיית כמות האנרגיה הסופית של שחקני הקבוצה. באמצעות משחק על פי עיקרון המסירות הזה, השחקנים של ברצלונה מנצלים את האנרגיה שלהם באופן יעיל בהרבה מהיריב, ולכן הם מסוגלים לשמור על קצב וצורת משחק לאורך כל 90 הדקות.

ליאו מסי – כוכב בפעולה. צילום: גטי אימג'ס

חוכמת המבנה המשולש

אז מה הסוד של ברצלונה? הסוד, לדעתי, הוא במשולש. תחשבו על הצורה הזאת. השחקנים של ברצלונה נמצאים חלק ניכר מזמן המשחק במצב של משולש, אשר בקודקוד אחד שלו מצוי השחקן עם הכדור ובקרבתו תמיד שני שחקנים נוספים בשני הקודקודים האחרים.

הצלעות של המשולש הן באורך של 5 עד 15 מטר, כלומר, השחקנים מעבירים ביניהם את הכדור למרחקים קצרים למדי. בנוסף, הכדור נמצא בכל קודקוד זמן קצר ביותר. המבנה כולו נע באופן מתואם, כך שכל שחקן נע באזור הקודקודים שלו מרחקים קטנים יחסית, אבל הכדור יכול להתקדם מאוד מהר על המגרש תוך מזעור הסיכוי לחטיפתו על ידי היריב ותוך חיסכון גדול באנרגיה של שחקני הקבוצה (ר' איור).

הדבר המדהים הוא שהקבוצה מבצעת את אסטרטגיית המשחק הזה על פני כמעט כל המגרש – מי מכם שיצא לו לצפות במשחקי הקבוצה בוודאי שם לב שגם כשהכדור מגיע לשוער של ברצלונה, הוא אינו מרחיק, או מוציא את הכדור בבעיטת שוער, אלא תמיד יתחיל כאחד הקודקודים של משולש עם שחקני ההגנה של הקבוצה.

בכלל, המשחק של הקבוצה מתנהל כל העת על הדשא – אין הרחקות כדורים סתמיות, המתבססות על גישה הסתברותית של הסיכוי להיווצרות מצבים בשטח שאליו יגיע הכדור. המערכה מתנהלת כל העת עם מינימום מקום ל"אלת המזל".

תיאור סכמטי של תנועת השחקנים במבנה המשולשים:

הסבר: המשולשים נעים ממצב א' למצב ב', בעוד פוטנציאל התנועה של הכדור הוא סכום צלעות המשולשים בשני המצבים

אז איך משתלבים הכוכבים בקבוצה?

היתרון השני של ברצלונה על פני חלק גדול מיריבותיה הוא הייחוד של שחקניה; או ליתר דיוק – של כוכביה. אם הכל כה מנוהל ומתוכנן, איפה המקום של הכוכב בתצריף? ובכן, הוא מגיע בחלק העליון של המגרש. שם הכוכב מקבל מרחב לאלתר, לפעול ולמצות את כישרונו הייחודי כדי לייצר מצבים להבקעת שער.

כלומר, המערכה מתנהלת באופן מבוקר ומתוכנן על פני 80%-90% מהמרחב זמן/שטח מגרש, אבל בקצוות, באזור רחבת ה-16 של היריב – במצבים הפחות שכיחים (על פני משך זמן המשחק ומרחב הדשא) שבהם ההתרחשות מגיעה לקרבת השער של היריב, השחקנים משחררים את המגבלות, ניתן חופש ליצירתיות וכושר האלתור של הכוכבים – בעיקר ליאו מסי – לבוא לידי ביטוי.
פשוט, אך גאוני!

כוכבים ממושמעים ובלי אגו

אבל אם זה כל כך פשוט, מדוע קבוצות אחרות לא מצליחות לחקות את השיטה? מהי יכולת הליבה האמיתית המאפשרת לארגון הזה, שנקרא קבוצת הכדורגל של ברצלונה, ליישם את השיטה טוב מכל האחרים? מהי היכולת שנותנת לה יתרון תחרותי בר קיימא?

בין כדורגל לניהול כוכבים ההצלחה של ברצלונה יכולה ללמד אותנו שני כללים חשובים לניהול של צוות כוכבים: 1. הכוכב חייב לקבל את העובדה שהוא חלק שווה זכויות וחובות בצוות, וזאת במשך כ-80%-90% ממרחב הזמן, או המשימה בארגון. בתמורה, הוא יקבל הזדמנויות על פני יתר הזמן או המשימה, שבהן יוכל לפעול בחופשיות ולהביא לידי ביטוי את כישרונו הייחודי ולקבל על כך את מלוא הקרדיט. כוכב שלא מסוגל מבחינה אישיותית לעמוד בתנאים הללו לא צריך להיות בארגון. 2. המנהל הוא לא כוכב העל של הארגון ועדיף לו לאפשר נראות, קרדיט, הכרה ואפשרות ביטוי ליתר העובדים ובפרט לכוכבים. אם הוא יבין שאין תחרות בינו לבין הכוכבים שלו ולא יחשוש לתת להם במה, המחויבות שלהם אליו ואל הארגון תעלה, וההצלחה תהיה של כולם.

בברצלונה משחקים כיום כמה מהכוכבים הגדולים בעולם הכדורגל – ליאו מסי כמובן, אבל גם אנדרה אנייסטה, צ'אבי, דויד וייה, דניאל אלבס ועוד. האתגר הוא להפוך כוכבים למערכת שפועלת לפי עיקרון של מינימום החזקה בכדור ומינימום מרחק במסירות. מדוע אתגר? כי זה עומד בניגוד לנטייה הטבעית של הכוכב – הוא רוצה להיות תמיד במרכז, להחזיק בכדור ולהבקיע שערים (מי שלא מאמין שיצפה בכריסטיאנו רונלדו מריאל מדריד – כוכב ענק בזכות עצמו).

אני מאמין שהסוד הוא בעבודת צוות נטולת אגו (ולא חשוב עד כמה אתה כוכב בעיני עצמך או בעיני העולם כולו). ועבודת הצוות הזו, כך אני מאמין, יכולה להיות מושגת באמצעות משמעת, מחויבות למטרות הקבוצה ותגמול אדיר על הצלחה.

ברצלונה היא קצת כמו צבא – יש בה משמעת והיררכיה ברורה, ומולן התגמול על הצלחה הוא אולטימטיבי (החיים!). אם אני צריך לנחש – זה הסוד של פפ גווארדיולה, מאמן ברצלונה; וזו שיטה שהנחיל בעבר יוהאן קרויף, מאבות הכדורגל הטוטאלי.

וכשאתה עקבי עם השיטה לאורך זמן (התמדה באסטרטגיה), מתרחשת סלקציה טבעית, כך שמי שאינו יכול לוותר על הכוכבות (האגו) לטובת הקבוצה לא ישרוד בה (ראו מקרה זלטן איברהימוביץ, שחזר לאטליה אחרי עונה אחת בלבד), או לא יגיע אליה כלל (אני לא רואה את וויין רוני ממנצ'סטר יונייטד, או את כריסטיאנו רונלדו משחקים אי-פעם בברצלונה – טובים ככל שיהיו).

הציות של כל השחקנים לאסטרטגיית המשחק גם מנטרלת את המתיחות המובנית בין הכוכבים לבין יתר השחקנים – רוב הזמן ולאורך רוב מרחב הפעולה, כולם מתפקדים כמערכת ולא כקבוצה של בודדים. מצד שני, הכוכבים מקבלים את "מנת טיפוח האגו" ההכרחית לתפקודם בזכות האפשרות לפעול בחופשיות כמעט מלאה באזור השער, והתהילה ברובה להם.

הכותב הוא מנהל החטיבה למידע וסטטיסטיקה בבנק ישראל וחבר הנהלת הבנק

הכתבה המלאה תתפרסם במגזין סטטוס, אוקטובר 2011