האושר של גיא מרוז

מוזיקאי, עיתונאי, תסריטאי, יוצר תכניות דוקומנטריות, פעיל חברתי וסטיריקן. נשוי לאורלי וילנאי ואב לשלושה ילדים מנישואים קודמים. מגיש את תכנית הבוקר עם וילנאי בערוץ 10 ואיש מעריב ב-13 השנה האחרונות. בשנים 2012-2011 ניסו מרוז ווילנאי להביא ילד לעולם באמצעות טיפולי הפריה, ניסיון שתועד ב"זוג או ילד", סרטם הייחודי והחושפני שהוקרן לאחרונה בערוץ 10. לאחרונה ראה אור הספר "אבות המזון: שני שמנים יצאו לדרך", בהוצאת ידיעות ספרים, שכתב מרוז עם דניאל לפין, על התמודדותם ההרואית עם המשקל. בספר מרוז מתאר בהומור את האופן שבו השיל בין השורות שלושים קילו ואת המאמצים שהוא משקיע בשמירה על משקלו החדש.

אושר. "מה גורם לי אושר? האושר של המשפחה שלי. אשתי, שלושת ילדיי, הילד של אשתי, אחיותיי ומשפחתי המורחבת. אם טוב להם, סימן שאני עושה דברים בסדר, וזה עושה אותי מאושר. ברגע שלא טוב להם, אני לא מאושר. אני אוהב מאוד לאכול, זה אושר גדול. אני גם אוהב מאוד מוזיקה ולהצליח בעבודתי. אלה הדברים שעושים אותי מאושר, לאו דווקא בסדר הזה".

דיאטה. "הספר "אבות המזון: שני שמנים יצאו לדרך", שכתבתי עם דניאל לפין, הוא תוצר של תהליך שעברתי עם עצמי. חשבתי שאני שמנמן, אך לאחר הרבה ניסיונות דיאטה, הבנתי שאני שמן. בדרך גיליתי את עולם הדיאטות ואת תעשיית הכסף שסביבו. חשבתי שכדאי לתעד את התהליך גם בטלוויזיה, אבל התעצלתי. בהתחלה עברתי עם דניאל על כל ספרי הדיאטות בארץ, ולאחר שראינו שאין ספר שלוקח את הקוראים למקום פחות כבד ורציני, הלכנו על משהו אישי, עליז ומשעשע. עכשיו גילינו שיש בעולם עוד ספר כזה.

הכל נכנס לספר, כולל חוויות השקילה אצל הדיאטנית, שאליה הייתי מגיע לעתים בלי תחתונים, כדי לשקול כמה שפחות… כל שינוי קטן היה נקודת ציון בשבילי: הירידה ממאה קילו או שני הקילוגרמים שהעלתי במהלך טיול.

בסוף הדיאטה הרגשתי שנחלתי הצלחה גדולה. זה משהו שעד היום לא הצלחתי לעשות, להוריד כך במשקל. תמיד אמרתי לעצמי: אם הצלחתי להפסיק לעשן, איך אני לא יכול להפסיק לאכול? הבעיה העיקרית היא לא הירידה במשקל, אלא השמירה על המשקל לאורך זמן. זה לגמרי לא פשוט, ואני מקווה שגם במשימה הזאת אני אצליח.

אף על פי שאני שומר, אני מצליח ליהנות מאוכל ומרשה לעצמי לאכול מה שאני רוצה, אם כי במינונים קטנים יותר. תקופת החגים קשה בגלל שיש בה הרבה אירועים, ולכן אני עובד בה קשה יותר כדי לשמור על המשקל".

כריכת הספר: "אבות המזון: שני שמנים יצאו לדרך"

<<עוד בחיים אחרים:

טיפים להתמודדות עם השרב

לרזות עם עזרה מהצמחים

תיעוד. "אני מנסה לתעד כל דבר בחיי, בין שבספר ובין שבסרט. כשאורלי ואני התחלנו בטיפולי הפוריות כדי להביא לעולם ילד משותף, עלה בי צורך לתעד בסרט את התהליך. בטלוויזיה הסכימו לממן לי חמישה-שישה ימי צילומים, אך לא הבטיחו לשדר את הסרט לכשיהיה מוכן. ככל שנכנסנו עמוק יותר לתוך התהליך הזה של טיפולי פוריות, כך הבנו שאנחנו עוברים חוויה המשותפת להרבה אנשים. בכל בית שלישי בישראל עוברים תהליך הפריה, זה מטורף. בדיעבד התברר לנו שעשינו משהו שהוא מעבר לסרט טלוויזיה אישי, ובעקבותיו קיבלנו מאנשים ברחוב חיבוק גדול שחימם את לבנו. הצפייה בסרט הייתה מדהימה בכל קנה מידה אפשרי, ומאוד שמחנו שעשינו אותו.

"התיעוד היה קל מהשידור עצמו, שהוא החלק הקשה בסיפור. להתמודד עם ביקורות, עם הערות, עם רייטינג – אין ספק שזה הקטע הכי פחות משמח בתהליך. אני חושב שהרגע המשמח הוא הרגע שבו גומרים את עבודת העריכה ופתאום יש סרט. לעומתו, רגע השידור בטלוויזיה לא פשוט בכלל.

"המצלמה מקלה את עבודת התיעוד. משהו בצילום התהליך הופך אותו לקל יותר. בסרט יש שני רגעים מכוננים: הרגע שבו נודע לנו שאורלי בהיריון, שהיה רגע מאוד משמח, והרגע שבו התברר לנו שהעובר שאורלי נשאה ברחמה מת. במהלך טיפולי הפוריות התנסינו גם ברפואה אלטרנטיבית. הרגשנו שיש הרבה שרלטנות בתחום, אך פה ושם הגענו גם למשהו טוב".

זוגיות. "אני עובד עם אורלי אשתי עשרים שעות ביום. זה אושר גדול ועצום ואנחנו לא יכולים לדמיין בכלל עבודה במתכונת אחרת. אנחנו הכי אוהבים להרצות ביחד. אנחנו מרצים בפני סטודנטים, אנשי היי טק וקהל מגוון על העבודה שלנו ועל הכוח לשנות. במהלך ההרצאות אנחנו נותנים דוגמאות מהעבודה ומהסרטים ומציגים את האג'נדה שלנו – איך לתפיסתנו החברה בישראל צריכה להיראות וכיצד כל אחד יכול לעשות שינוי. אנחנו חושבים שכל אחד הוא סוג של מצלמת תיעוד. לכל אחד יש כיום מצלמה בטלפון הנייד שלו, וכל אחד יכול לתעד כל עוולה שהוא רואה ולעשות טיפה יותר ממה שהוא עושה. כלומר, אנחנו לא חושבים שהמדינה בעייתית, אלא שאנשים בתוכה נהיו בעייתיים. אנשים עושים את עבודתם במינימום האפשרי, ולא יותר מזה. אני חושב שמי שעושה יותר, שומעים אותו. כל עובד שעושה מעבר למה שהוא צריך מניע אחרים להיות בני אדם טובים יותר".

ילדות. "מילדותי אני זוכר בעיקר מלחמה נגד חוסר צדק. תמיד הייתי מעורב חברתית. בגיל 12, במלחמת יום כיפור, השתתפתי לראשונה בהפגנה. הפגנו נגד חברת בגדים שתרמה לחיילים ושהפרסומת של התרומה שירתה אותה כלכלית".

הילדים. "עם ילדיי אני אוהב לטייל. זה לא שאני הולך עם מקל ועם אוהל מגולגל על הגב, אבל אני אוהב לטייל אתם. כשהם היו קטנים פחות טיילתי איתם, אבל לקחתי אותם להצגות ואהבתי לעשות אתם דברים בבית. בעיקר שרדתי כאבא צעיר מאוד שמנסה להתפרנס. שלושת ילדיי עוסקים אף הם בתחום: מור סטודנט בניו יורק, דניאל סטודנט בבית ספר למשחק ונעמה לומדת בתלמה ילין.

תכניות לעתיד. רק להמשיך את מה שאני עושה כמו שאני עושה אותו.

המלצות אישיות

• הסדרה "חדר חדשות" (משודרת ב"Yes"), שמעבירה באופן מדהים את מה שאנחנו עוברים בכל יום בחלקת האלוהים הקטנה והצנועה שלנו: הלחץ של השידור החי, המריבות מאחורי הקלעים, הלחצים של הגוף המשדר. זו סדרה ענקית של יוצר ענק, שרק לפני עשור הביא לטלוויזיה את הסדרה הטובה בעולם לדעתי, "הבית הלבן".

• הספר "בית הקפה הקטן של קאבול", של דבורה רודריגז, שקראתי בעונג מדי יום במהלך חופשה באיטליה. העלילה מתרחשת בבית קפה בקאבול, אפגניסטן, עולם שרק לכאורה רחוק מעולמנו, כי גיבוריו הם אנשים כמוני וכמוכם. הספר בעיקר מציג את העיוות הגדול בכך שאין שלום בעולם.

• הדיסק האחרון של יהודית רביץ, בעיקר כי הוא מקסים וגורם שוב להתרגש מהאישה הכי שווה במוזיקה הישראלית.

*עכשיו בהורים וילדים – האם להגביל את גיל השימוש באייפד וטאבלט לילדים ופעוטות?

*עכשיו בטבע הדברים – פונטבלו הקסומה