הֱיֵה נכון
צעד 6 ו-7 בתוכנית 12 הצעדים: לרצות להשתחרר מהפגמים שלנו
במסענו המיוחד בדרך 12 הצעדים, הגענו אל הצעד השישי: "היינו נכונים לחלוטין שאלוהים ישחרר אותנו מפגמים אלו באופיינו".
מה יותר קל מזה, אתם שואלים? בוודאי שאני מוכנה שאלוהים ישחרר אותי מפגמיי. אני מוכנה שייקח ממני את הקנאה, אני מוכנה שייקח את העובדה שאין לי שמץ של אחריות פיננסית או אפילו מושג קלוש מה קורה בחשבון הבנק שלי. אני מוכנה שייקח ממני את חוסר הסבלנות וביחד איתה גם כמה מהקוצים בתחת, ואני ממש מוכנה שייקח ממני ולא יותיר אצלי שמץ של ביקורת עצמית, באותה הזדמנות.
מפחדים להיפטר מהפגמים
שלומי, אכלן כפייתי בהחלמה, מספר: "יש הבדל בין מוכנות ונכונות. כן, אנחנו באמת מוכנים לצעד השישי – אנחנו מוכנים כי השלמנו את צעד מספר ארבע וחמש ויש לנו רשימה מפורטת של כל הפגמים שלנו. אבל האם אנחנו נכונים באמת? זה כמו ילד שעומד ליד הדרך לבוש ועל גבו תיק מסודר. הוא מוכן לבית ספר, אבל אין בו שום נכונות ללכת".
הרבה פעמים אנחנו מגלים כי גם אם לכאורה היינו שמחים להיפטר ממבחר פגמינו, הרי שהמשימה רחוקה מלהיות טריוויאלית. סיבות ותירוצים אף פעם לא חסרים. ישנו הפחד להשתנות – כי נכון, הפגמים האלה גורמים לנו סבל רב, אבל אנחנו לא באמת מכירים את עצמנו בלעדיהם. מי נהיה בלי ההתנהגויות המוכרות שלנו? מה נעשה בלעדיהן? אלו כלים חדשים יהיו לנו להתמודדות עם החיים?
סיבה נוספת היא שהרבה פעמים הפגמים שלנו מסבים לנו גם רווח משני. רחמים עצמיים, לדוגמה, הם משהו שאיש אינו נהנה ממנו, אבל הם גם מאפשרים לאדם לשקוע בהלך רוח פאסיבי. לא צריך לעשות כלום, לא צריך להתמודד או להתאמץ. לפעמים אנחנו מגלים שאפשר לשאוב הנאה מהפגמים שלנו.
"מי מאיתנו לא אוהב להרגיש שהוא קצת יותר מהאחרים?" מקשה שלומי, " וכך, בדרך מעוותת אנחנו מקבלים סיפוק חולני מהעובדה שאנשים אחרים מעצבנים אותנו. זה נותן לנו תחושה של עליונות – הם טיפשים ואנחנו בסדר. גם רכילות ופיקנטריה מעניקות לנו סיפוק". ענו לעצמכם בכנות – מה באמת יקרה אם אלוהים יסיר את הרכלנות, הציניות או השקרים שלנו – האם יישאר לנו משהו מעניין לדבר עליו?
חוסר אונים מול הפגמים
מכשול נוסף שעשוי להתעורר במהלך הצעד השישי כרוך באמונה שעלינו להסיר את פגמינו בעצמנו, שעלינו להתאמץ ככל יכולתנו על מנת להשתנות. אחד מעקרונות המפתח בהקשר הזה מתמקד בהבנה שאנו חסרי אונים מול הפגמים שלנו, בדיוק באותה מידה שאנו חסרי אונים מול ההתמכרות שלנו. גם כאן דרוש לנו כוח עליון כדי להתמודד, כיוון שאיננו יכולים לעשות זאת לבד.
זה כמובן לא פוטר אותנו מאחריות למעשינו. התירוץ של חוסר האונים להתמודד מול הפגמים, לא נותן לנו כרטיס כניסה אל חיים של מתירנות מוסרית, שקרים ומעשים רעים. עדיין עלינו לנסות ככל יכולתנו לחיות על פי הנורמות והערכים שגיבשנו לעצמנו. אבל מילות המפתח הן "ככל יכולתנו" – לא להלקות את עצמנו כאשר אנחנו מועדים. זו הדרך שבה אנחנו לומדים ליצור את המרחב המאפשר לנו להיות אנושיים ולטעות.
שלומי ממשיך ומדבר על עניין האמונה: "נשאלת השאלה האם אלוהים באמת מסוגל להסיר בתנאים מסוימים את הפגמים שלי? האם זה באמת מציאותי? אני, שלומי הגדול והכל יכול, הובסתי ונוצחתי לגמרי בכל מה שקשור לאוכל. כוח הרצון שלי לא עזר בשום מקרה ולא עזרו ההפחדות של הרופאים שאני עומד למות משומנים בדם. הם דיברו – ואני אכלתי. אחרי כל ביקור אצל הדיאטנית הייתי קונה בסופר את כל מה שהיא אמרה לי לקנות לשבוע, וזה היה נגמר ביום".
"רק כשהייתי מוכן לעשות את חשבון הנפש האמיתי עם עצמי, נעלם הדחף הכפייתי לאכול. כיום יש לי חופש מאוכל. אני לא יודע איך זה קרה, אבל נעלמו לי האובססיות לאוכל. אז אם 35 שנה ניסיתי הכל ולא עזר ופתאום קיבלתי שחרור מאוכל – כנראה שיש פה משהו. אני מגיע מבית שאכלו בו חזיר ביום כיפור, אבל אם זכיתי בשחרור מאוכל שהיה הטירוף הכי גדול שלי. אני היום מאמין שאותו כוח יכול להציל אותי גם מהדברים האחרים".
שאלות הצעד השביעי
1. ממה אני עדיין מפחד/ת?
2. למי אני עדיין נוטר/ת?
3. אילו דרישות לא סבירות אני דורש/ת מעצמי, מאחרים ומאלוהים?
4. במי פגעתי ולא כיפרתי?
5. איזו מגרעת עדיין מנהלת את חיי?
6. על איזו מגרעת אני מוכן/ה לוותר?
7. האם אני מוכן/ה להיות במצב של ענווה? מה פירוש הדבר עבורי?
8. מה פירוש המילים "להיות מוכן/ה", שמופיעות בצעד מספר שש עבורי?
9. האם אני מוכן/ה למסור את מגרעותיי ללא היסוס?
10. האם אני פוחד/ת להסיר את המסכות?
11. האם אני מוכן/ה להיפטר מכל הפגמים, גם "הטובים" שבהם?
12. מהם הרווחים שאני משיג/ה מהפגמים "הטובים?"
13. האם אוכל להשיג אותו רווח מהתכונה החיובית ההפוכה לפגם?
באותה צורה, אם נוריד את מינון העקשנות שלנו, נקבל התמדה בריאה. את הקנאה אפשר להמיר ללמידה והשראה מאחרים, ואת האגרסיביות אפשר למתן לאסרטיביות נפלאה. קמצנות היא חסכנות שתפסה תאוצה, ושחצנות היא הערכה עצמית חיובית ובריאה שהלכה טיפה רחוק מדי. במקרים כאלה נתפלל לכוח העליון שלנו שיצ'פר אותנו במעט יותר פרופורציות.
כאשר אנו עובדים את צעד מספר שש, אנו מקדישים את עצמנו לדרך חיים של שינוי וצמיחה. "זאת משימה לכל החיים", מזכיר שלומי. "אני לא מבקש ממנו פעם אחת, וזהו. זו עבודה יומיומית. כל יום אני מסתכל על פגם אחד. אם אני מזלזל בבן אדם ופגם הזלזול עולה לי מול העיניים, אזכר בתכונה החיובית המקבילה. אני אתן לו כבוד, אקשיב לו, אבין שהוא אדם כמוני".
"זה לא קורה ביום אחד. מדובר בתהליך. יש לי רשימה ארוכה של פגמים. יכול להיות שחלקם יוסרו מיד, אבל ברוב המקרים אני צריך להיות סבלני. זה לא שהיום אינני מזלזל אף פעם באנשים, אבל התדירות הרבה יותר נמוכה. אני תופס את עצמי תוך כדי, ויכול לבקש סליחה".
וכפי שנכתב בספר הגדול: "הדגשנו שאין תחליף לנכונות. האם אנחנו מוכנים לתת לאלוהים לסלק פגמים שהודינו בהם? האם הוא יכול לקחת את כולם – כל אחד מהם? אם אנו עדיין נצמדים למשהו ואיננו מניחים לו ללכת, אנו מבקשים מאלוהים לעזור לנו להיות נכונים".
ביקשנו בענווה
אחרי שהגענו לנכונות אמיתית לוותר על פגמי האופי שלנו, כל שנותר לנו הוא לבקש, כמאמר הצעד השביעי: "ביקשנוהו בענווה שישחרר אותנו מפגמים אלו באופיינו".
חשוב לשים לב למילת המפתח: "בענווה", ולהבין מה הכוונה. אחד מהדברים ששלומי הופתע לגלות הוא ש"ענווה והערכה עצמית נמוכה שונות זו מזו. דימוי עצמי נמוך למעשה לא מאפשר למצוא ענווה אמיתית. משמעות הענווה היא פשוט להכיר במי ובמה שאני באמת, לא בפנטזיה. הנכונות להיות כל מה שאני מסוגל להיות, לא מה שאני רוצה להיות. להיות כפי שאלוהים רוצה שאהיה".
אם לצטט בהקשר זה את הסופרת מריאן וויליאמסון: "כל אחד מאיתנו שואל את עצמו מי אני שאוכל להרשות לעצמי להיות כל כך מבריק, מקסים, מוכשר ומאושר? למעשה, מי אתה שתרשה לעצמך לא להיות כזה? אנחנו ילדים של אלוהים. כשאנחנו בוחרים לשחק את המשחק הקטן, אנחנו לא משרתים את העולם. אין שום דבר נאור או מואר בצמצום האישיות שלנו רק כדי שאחרים ירגישו נוח בחברתנו. נולדנו כדי לממש את הקסם האלוהי הגלום בתוכנו. כאשר אנחנו מרשים לאור הפנימי שלנו לזרוח, באופן בלתי מודע אנחנו מאפשרים לאחרים לעשות את אותו הדבר".
הענווה ממקמת אותנו לא מעל ולא מתחת לאנשים סביבנו, אלא באותו הגובה, כשאנחנו מרפים מכל מה שעומד בינינו לבינה: גם מהיוהרה וגם מהדימוי העצמי שנמצא מתחת לספה, גם מתחושת העליונות וגם מתחושת חוסר הערך, גם מהמגלומניה וגם מההתרפסות. כאשר אנחנו מרפים מכל אלה, אנחנו מוצאים שלווה גדולה. כבר לא צריך להתייסר על כל מה שאנחנו לא, וגם לא להיאבק להיות משהו אחר. "אתם לא יודעים כמה שעות הייתי משקיע במסכה של שלומי החזק והרודן. בניתי מגדלים שלמים על דימוי שקובע איך שלומי צריך להיות. היום אני משאיר לאנשים לקבל אותי כפי שאני".
לדעת לבקש עזרה
הענווה מאפשרת לנו לעשות משהו שמהווה קושי להרבה אנשים – לבקש עזרה. אנחנו מתבוננים ברשימת הפגמים שלנו, עוברים אחד אחד ומבקשים מאלוהים שיסיר אותו, לא על מנת להיות טובים יותר מאחרים, אלא על מנת להיות טובים יותר, נקודה. על מנת להתקרב להיות מי שאלוהים רוצה שנהיה, ועל מנת שההתגברות על הפגמים שלנו תוכל לשמש השראה לאחרים.
אלא שלפעמים, למרות הצורך שלנו בסיפוקים מיידיים (וכמכורים, סביר שקיים בנו כזה צורך), פגם מסוים נדבק אלינו. זה המקום שבו אנחנו צריכים לגייס את מלוא הסבלנות שלנו ולזכור שהתהליכים מתרחשים בקצב הנכון. אם פגם מסוים נשאר בסביבה, כדאי לבחון שוב מדוע אנחנו נאחזים בו, איזה תפקיד הוא עדיין ממלא בחיים שלנו ועל איזה צורך הוא עונה.
"אם אלוהים חושב שאני לא מוכן ולא בשל, אזי הפגם עדיין לא נלקח ממני. ענווה היא להתקדם כל יום קצת יותר, ובזמן המתאים זה יילקח. יכול להיות שבשלב מסוים תהיה לנו הקלה ובזמנים אחרים זה יחזור ויצוץ. ענווה אמיתית מביאה אותנו לקבלה", אומר שלומי, ואכן – ענווה אמיתית היא לרצות שדברים מסוימים ישתנו ושפגמים מסוימים יילקחו, אבל באותה מידה לקבל את העובדה שחלקם עדיין פה.
מה שאפשר לעשות בינתיים זה לתרגל את התכונה ההפוכה לפגם. אם הפגם שלי הוא דחיינות, אני יכולה להחליט על ביצוע מטלה אחת בכל יום מהסוג שהייתי מעדיפה לכרות אוזן מאשר לבצע אותה. אם הפגם שלי הוא קמצנות, אני יכולה לתרגל נתינה ונדיבות. לאט לאט זה הופך להיות טבע שני.
גם בצעד הזה צריך לזכור שמדובר בתוכנית של התקדמות ולא של שלמות. "אנחנו לא צריכים לחכות עד שנגיע לענווה מושלמת לפני שנמשיך בצעדים", מזכיר שלומי. "רק את הצעד הראשון אפשר לעשות במאה אחוז. כל השאר הם צעדים של התקדמות. אני נמצא היום במקום אחר – בצעד מספר שבע – רחוק יותר מאשר בפעם הקודמת שעשיתי אותו, אבל זה בסדר. אסור להיתקע באותו צעד, גם אם זה יכול להיות נוח". חלק מהקסם של התוכנית נובע מהאפשרות לעשות את העבודה הזאת על בסיס קבוע ובכל פעם לקלף עוד שכבה, לפורר עוד מחסום, להרפות מעוד דפוס. תוך כדי התהליך הזה אנחנו לומדים לראות את הטעויות של עצמנו בלי להרגיש שאנחנו פגומים. לראות את הכישלונות בלי להרגיש שאנחנו כישלון. גם זאת ענווה.
את התפילה אפשר לעשות בכל צורה שנבחר. אפשר במילים שלנו, אפשר להמציא טקס פרטי, אפשר להשתמש בנרות, בפתקים ואפשר להשתמש במילותיה של תפילת הצעד השביעי מהספר הגדול: "בוראי, אני נכון כעת שתיקח את כולי, על הטוב ועל הרע שבי. אני מתפלל שתסיר ממני כעת כל מגרעת אופי שעוצרת בעדי מהיות מועיל לך ולחבריי. תן לי כוח כשאני יוצא מכאן לעשות את מה שביקשת, אמן".
הכותבת היא מנחת סדנאות ומעגלי נשים ומאמנת בשיטת 12 הצעדים
מתוך: מגזין דרך האושר
לעשיית מנוי, לקבלת גיליון מתנה