דרושה אישה שנושמת סושיאל, בולסת לייקים ושמה על השתק את הנפש שלה

נושמת סושיאל? אוכלת טיקטוק לארוחת בוקר ויורקת החוצה לייקים? מפלצת רשתות 25/7? מקומך איתנו!
מודעות הדרושים – בעיקר של ענפי הסושיאל, אך בהחלט לא רק – הפכו למניפסטים תובעניים, מעין שירה גותית על ספידים. אפשר לשמוע את המועמדות הקוראות את המודעה עונות ב"כן!" ואז "כן!!!" ואז "בארורררררררר!!!!".

>> "לדבר על כסף נחשב גועל נפש": מקיבוצניקית בנשמה למשקיעה משגשגת במניות

לכאורה שייכות המודעות האלו לכל תנופת ניפוח השפה: מגדילים ומגדילים עד שמשהו יתפס. כל אירוע, כידוע, הוא מהמם ומרגש וכל מצולמת היא מלכה ומעלפת וקשה לקבוע האם יש לכולנו חסך במלים טובות ומדובר במערך של פיצוי, או שמא מדובר בנסיון פשוט לצעוק כמה שיותר חזק כדי שמישהו ישמע, כשהווליום מסביב כה גבוה.

אלו מאיתנו שנכנסו לשוק העבודה בשנות ה-90, פחות או יותר, זוכרים תקופה יפה בה לא היה צריך לאהוב את העבודה שלך. ולא רק שלא צריך, אלא מה פתאום?! חומה בצורה של טינה ברוכה הוקמה בין הביזנס לפלז'ר

מצטיינות בנוף הן מודעות הסאבלטים: דירה עם אנרגיות מדהימות, מטבח ג'ונגל מכושף עם עציצים שהם חברים וכו'. הסאבלט משתייך אמנם לפריפריית עסקי הנדל"ן, נדל"ן-אינדי, אבל הוא מנגן ככינור שני לתיאורים של פרוייקטי יוקרה, שגם בהם, כידוע, אנשים נושמים: נושמים את העיר, נושפים את הרחוב, חיים את הקצב, רוצים את מחר כאילו הוא היום, יודעים שחיים רק פעם אחת… החפיפה בין מודעות לדירות שעולות 7 מליון דולר לבין סדנאות ריברסינג ב-700 שקל מדאיגה ואי אפשר לדעת מי מושפע ממי, או מי נושם את מי. התחושה היא שכל טקסט במרחב הפיזי והדיגיטלי נכתב על ידי יחצ"ן נמרץ מדי, בחור נמוך וקולני שמסתובב עם כובע קש ומכור לאייס קפה.

אבל מודעות הדרושים המתנשפות מסגירות ערך נוסף, מעבר לאינפלציית שמות התואר הרגילה: אלו מאיתנו שנכנסו לשוק העבודה בשנות ה-90, פחות או יותר, זוכרים תקופה יפה בה לא היה צריך לאהוב את העבודה שלך. ולא רק שלא צריך, אלא מה פתאום?! חומה בצורה של טינה ברוכה הוקמה בין הביזנס לפלז'ר. גם היום אנשים, כמובן, שונאים את הבוס ואף יותר מכך: יתכן שחלק מהתלונות על התעמרות בעבודה נובעות מהציפיה החדשה שהעבודה תהיה מקום נסבל, אפילו כיפי, עם אנשים סבירים. מבחינתנו, באותן שנים עליזות ואיומות, הכל היה התעמרות אחת גדולה, אבל לא היה באמת אכפת לנו – כי זה לא אנחנו וזה לא שלנו. אנחנו זה מישהו אחר, מישהו נפרד, לא עובד מרוצה ולא עבד שמח: לא היה צריך להגיד שהפרויקט מהמם, לא היה צריך לומר בישיבות שאנחנו מתרגשים מהכיוון שהחברה לוקחת, לא היה צריך למחוא כפיים בסוף מצגת, ובפירוש לא היה צריך להגיד שהיה לי הכי הכי כיף לעבוד עם אסף ושירה ושחיכיתי שנים ששני הגאונים האלה יתפנו סופסוף ושנוכל ליצור יחד את הבייבי שלנו, זכיתי.

הענין עם דיסטופיות זה שהן הרבה יותר עליצות ומעורפלות ממה שמחלקות הדרמה של נטפליקס או אפל TV היו רוצות. לחברה אין שום צורך בפתרונות מהסוג שמציעה הסדרה "ניתוק", למשל. העובדים החדשים שמים, באופן מעוות ובלתי צפוי, סוף לחוויית הניכור של העובד בחברה הקפיטליסטית. העובד לא מנוכר לעבודתו, נהפוך הוא! הוא מזדהה איתה, נפשית ופיזית: הוא אפילו נושם אותה!

במחשבה שנייה, אולי זה כמעט שולי להתעסק באיזה חלק של הזמן והנפש מקום העבודה שלך רוצה ממך. העירוב האמיתי בין עבודה לחיים האישיים לא נמצא בהפיכת העבודה למרכז החיים, אלא בהפיכת החיים לעבודה. כשרגעים אישיים, חוויות, בני משפחה, טראומות – כולם הופכים כלי לקידום מקום העבודה שנקרא "אני" (או במקרה הטוב "הפרסונה שלי"); מקומות העבודה החיצוניים, תובעניים רגשית ככל שיהיו היום, הם רק שחקני עזר בהפיכת החיים כולם לעבודה שיש לבצע על הצד הטוב ביותר.

>> לכל הטורים של שרון קנטור