דין אישה בשבי אינו כדין גבר בשבי, נקודה

האסון הכבד עם התקפת חמאס הברוטלית על יישובי עוטף עזה עדיין בשלבי התבהרות. מה שאנחנו יודעות הוא שחמאס מחזיקים מספר לא ידוע של חטופים ושבויים בגילאים שנעים מתינוקות בני מספר חודשים ועד לקשישות בנות 85. חלק מהחטופים נמצאים במצב פיזי חמור, אחרי שסרטונים ותמונות מוכיחים שנפצעו קשה במהלך המתקפה.

>> טיפול מרחוק בימי מלחמה: אתן שאלתן, פסיכותרפיסטית עונה

בסרטונים ששוחררו של התקיפה והחטיפות, חלקם בידי החמאס, אני מסרבת לצפות (זאת גם ההמלצה של כל המומחים לתחום בריאות הנפש), אבל גם אני מודעת שחלקם מתארים מציאות בלתי נתפסת ביחס לחלק מהנשים. תקיפה מינית היא תמיד פרקטיקה של שליטה וכוח ובמהלך לחימה, אונס נשים הוא דרך נוספת לבזות ולכבוש את הצד השני. ואכן, בשנות התשעים המשפטנית הפמיניסטית החשובה, פרופ' קתרין מקינון, הובילה להכרה בינלאומית בהתעללות מינית כפשע מלחמה.

איגוד מרכזי הסיוע בפניה לאו"ם

בשבוע שעבר הוציא איגוד מרכזי הסיוע לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית מכתב לצלב האדום בו הוא עומד על החשש מפני פגיעה מינית של הנשים שנחטפו על ידי החמאס. האיגוד קורא לארגון להשתמש במשאביו כדי לשחרר באופן מיידי את החטופות (למרות שהמכתב הוא באנגלית, ולכן אין התייחסות למגדרן של הנחטפות). החשש מאונס הוא חשש מבעית שהורי הנעדרות כבר הביעו בקולם, ומאחר שכבר נוכחנו בגופותיהם של עשרות ילדים – קשה להניח שאיזשהו קוד מוסרי מנע מהמחבלים מלפגוע בגופן של נשים.

אבל צריך להגיד עוד משהו: בשלום או בלחימה, המעמד של חיילים ואזרחים שונה לחלוטין. זה מתבטא אפילו במילים – החטופים הם אזרחים בעוד שחיילים הם שבויים. גם ההכרה בדין הבינלאומי בשבי שונה מזו של חטיפה, שהיא פשע מלחמה. וההבדל הזה מתבטא גם בהקשר לפחד המצמית מפני אונס. את הקמפיינים נגד נשים לוחמות אנחנו מכירות היטב, כולל החשש של מה יקרה לחיילות אם תיפולנה בשבי (חשש שלפעמים הוא אותנטי ולפעמים מרגיש כמו עוד סיסמת תעמולה אנטי נשית). אבל גם כאן אין דין אזרחיות כדין חיילות, ובפרט לוחמות. האפשרות לפגיעה מינית מטלטלת, בלי קשר לשירות הצבאי, ולא ניתן להפקיר אף אחת ואף אחד. אבל צריך לזכור שלוחמות לוקחות על עצמן סיכון מודע בשירות הצבאי. וצריך לזכור, כפי שכבר קרה בעבר, שבשבי ניתן לפגוע מינית גם בגברים.

מיכל גרא מרגליות | צילום: באדיבות המצולמת

מה שצריך להיות גבוה בסדרי העדיפויות של מדינת ישראל הוא שחרור כלל החטופים, אך אזרחים צריכים להיות בעדיפות על פני החיילים, ופצועים, קשישים, נשים וילדים חייבים להיות בראש הרשימה. השבי הוא מקום נורא לכל אדם, והסיבה העיקרית לקדימות של נשים על גברים הוא החשש מהתעללות מינית, נוסף על כל שאר ההתעללויות. הדרך היחידה שהממשלה תקדיש לשחרור החטופים את מירב תשומת הלב היא אם הציבור יעמוד על כך במלוא העוצמה. את המחיר האדיר תושבי ותושבות העוטף כבר שילמו. בואו ננסה להציל את מי שנשארו, והאזרחיות והאזרחים חייבים להיות בראש. זאת חובתנו.

הכותבת היא יועצת ומרצה בתחומי מדיניות ומגדר, לשעבר מנכ"לית שדולת הנשים בישראל