"בכיתי במשך תשעה חודשים": בואו נדבר על התופעה הזאת
זוהרת? קורנת? הצחקתם את לירון שמם. או ליתר דיוק, גרמתם לה לבכות. 20 אחוז מהנשים בהיריון סובלות מדיכאון לפני לידה, אז למה לא מדברים על זה?
כולם מדברים על דיכאון אחרי לידה, אבל אף אחד לא מדבר על דיכאון בהיריון, תופעה שתוקפת כ־20 אחוז מהנשים ההרות, אבל איכשהו היא הרבה פחות מדוברת. בהיריון הראשון שלי, במשך תשעה חודשים לא הפסקתי לבכות. בהתחלה חשבתי שהסיבה לכך היא היעדר האלכוהול שהיה אחד מחבריי הטובים במשך שני עשורים לפחות. פתאום, בגלל פעם אחת של משגל נסוג ושני פסים מאוחר יותר, נפרדנו בדממה. לא ידעתי איך לתקשר עם העולם בלי לאחוז בדרינק וסיגריה, לא ידעתי גם איך להתמודד עם מבול השינויים שתקף אותי. והחרדות, הו, החרדות… יהיה שק חלבון? יהיה דופק? עמוד השדרה תקין? יש מומים? תסמונת? עדיין יש דופק? כמה חרדות באות עם ההיריון, איך אפשר לדאוג כל כך להיריון שבכלל לא תכננתי. והגוף, והכאבים, והבהלה, ככל שהתקדמו השבועות הרגשתי איך שמחת החיים שלי נשאבת ממני ועוברת פנימה לרחם.
>> למה לא אמרת לי: כל יולדת מחרבנת ועוד דברים מביכים שלא סיפרו לנו על לידה
>> למה לא אמרת לי: כל הדברים שלא מדברים עליהם – הפרויקט המלא
לבכי היו מגוון טריגרים. למשל הפעם ההיא שנכנסתי למדוד חזיית ספורט שתוכל להכיל את שדיי התפוחים. שם, בחדר ההלבשה של נייקי, בכיתי כמו משוגעת
לבכי היו מגוון טריגרים. למשל הפעם ההיא שנכנסתי למדוד חזיית ספורט שתוכל להכיל את שדיי התפוחים, התחלתי מהמידה הקטנה שעד כה הייתה לי, ודי מהר הבנתי שגם חזייה במידה לארג' לא תספיק לי. שם, בחדר ההלבשה של נייקי, בכיתי כמו משוגעת. בכל פעם שמישהו טרח להגיד לי שהחיים שלי הולכים להשתנות, בכיתי עוד קצת, ובכלל כמה בכי היה מגיע בכל פעם שמישהו אמר לי שהשמנתי, והחברה הישראלית, אתן יודעות, אוהבת לנעוץ סכינים ואז גם לסובב אותן עוד קצת. גם בחו"ל לא נרגע דכאוני, אפילו כשנסענו לרומא לחגוג מחצית היריון סירבתי לצאת מהמיטה במלון. כי מה שווה חו"ל בלי אלכוהול, ואיזה מבאס זה שופינג לגוף שרק הולך ומתנפח.
כמה בכי היה מגיע בכל פעם שמישהו אמר לי שהשמנתי, והחברה הישראלית, אתן יודעות, אוהבת לנעוץ סכינים ואז גם לסובב אותן עוד קצת
דיכאון בהיריון הוא מתעתע במיוחד, ראשית בגלל שיש לו צידוק נסיבתי: שינוי ואובדן שליטה על הגוף, התמודדות יומיומית עם הלא נודע, גאלונים של חרדות ופרידה מהחיים כפי שהכרנו אותם. יש לו גם צידוק ביולוגי: ההורמונים שמציפים את הגוף ורוקדים את המאקרנה בתוך הראש שלנו הופכים את הכול לדרמטי בהרבה. ועדיין, אף אחת לא מעיזה לדבר על זה.
גברים אמרו לי שאני מזיקה לעוברית שלי בגלל שאני לא שמחה (וגרמו לי לבכות עוד קצת). נשים בזו לי על כך שאני מעיזה להיות עצובה
אני העזתי. ובכל פעם שעשיתי את זה קיבלתי מבטים מוטרפים והערות מיזוגניות. היו גברים שאמרו לי שאני מזיקה לעוברית שלי בגלל שאני לא שמחה (וגרמו לי לבכות עוד קצת). היו נשים שבזו לי על כך שאני מעיזה להיות עצובה כשמבחינתן זכיתי בלוטו. אז נכון, כל היריון הוא נס וכל ילד הוא מקור בלתי נדלה של שמחה ואושר, גם ילדיי הם כאלה. ונכון, יש נשים שעוברות גיהינום כדי להשיג היריון, וזה לא פייר שיש נשים כמוני שזה בא להן בקלות (טפו חמסה) והן מעיזות להתלונן על זה. אבל יש נשים שההורמונים האלה לא מיטיבים עימן. לא כולן זורחות בהיריון, יש ממה להיפרד ויש על מה לבכות. הכול הולך להשתנות, אתם בעצמכם אמרתם לי את זה: הקריירה, החירות, החברים, הדאגות, הגוף שלקח לנו כל כך הרבה שנים לאהוב, גם הוא לא ישוב להיות מה שהיה. גם עכשיו, אחרי ההיריון השני, אני נגעלת מעצמי ותוהה אם אשוב אי פעם להיות סקסית.
לא כולן זורחות בהיריון, יש ממה להיפרד ויש על מה לבכות. הכול הולך להשתנות, אתם בעצמכם אמרתם לי את זה
יש לי שני ילדים מקסימים שכל חיוך שלהם מפוצץ אותי באנדרופינים, כשהם מאושרים כל תא בגוף שלי זורח. אבל הייתי בדיכאון בהיריון הראשון שלי, דיכאון אמיתי ועמוק, ומה אתם יודעים, הוא לא השפיע בכלל על הבת המופלאה שיצאה ממנו. היא מלאת שמחת חיים, אני מביטה בה רוקדת, קופצת ושרה ומבינה היטב לאן הלכה שמחת החיים שלי בהיריון שלה. יש לה את החיוך הכי יפה בעולם ואני כל כך שמחה שהיא באה אלי, ואני מקבלת (גם אם בכאב) את השינויים שקרו לי. כן, הכול שווה את החיוך שלה. חבל שאת זה לא אמרו לי כשהייתי בדיכאון בהיריון, חבל שבמקום לקבל חיבוק, סוכר או מילים טובות, העולם מסביב רק התנהג אלי כאילו אני חריגה וכפוית טובה.
גברים אמרו לי שאני מזיקה לעוברית שלי בגלל שאני לא שמחה (וגרמו לי לבכות עוד קצת). נשים בזו לי על כך שאני מעיזה להיות עצובה כשמבחינתן זכיתי בלוטו.