המעצבת שהמציאה דגל למחאה: "אנשים לא מפסיקים לחייך אליי"

השבועות האחרונים הולידו אינספור ביטויים ויזואליים למחאה נגד הרפורמה המשפטית וערעור יסודות הדמוקרטיה: תהלוכות נשים בגלימות אדומות ושביסים לבנים, משפטי מחץ (זועמים, משעשעים, מלאי תקווה, מבהילים, נואשים) על שלטי קרטון תוצרת בית, וגם את דגל הלב, טייק-אוף אופטימי ושוחר טוב במיוחד על דגל ישראל, שאלפים ממנו נמכרו ומונפים מדי מוצ"ש בקפלן.

>> מי אשם בהשפלה שנשים עוברות באוטובוסים לאחרונה?

"הכל התחיל ממש על הדרך, בלי שום תכנון", נזכרת רותם מיכאלי (33) באחר הצהריים שבו נוצר דגל הלב הראשון. "זה עוד היה בתחילת המחאה, ובערב עמדתי לנסוע להפגנה בירושלים. אמרתי לעצמי 'אין מצב שאני באה בלי משהו להחזיק ביד', והחלטתי להכין לעצמי דגל שמתמצת את כל מה שאני מאמינה בו, על בסיס הגרפיקה של דגל ישראל, כלומר אייקון מרכזי ושני פסים. השתמשתי בבד לבן שהיה לי בבית, וציירתי עליו בורוד, שהיה, מבחינתי, הבחירה הצבעונית המתבקשת. אחרי שהצבע התייבש, שידכתי את הדגל למקל ונסעתי".

ומה קרה בהמשך הערב?
"הפתעה מוחלטת. הייתי בטוחה שאני איבלע בין המוני המפגינים, הדגלים והסיסמאות, 'הנה עוד אחת שמניפה משהו', אבל מהרגע שהגעתי אנשים לא הפסיקו לפנות אליי, לחייך, להגיד לי איזה רעיון מקסים וגם לשאול איפה קונים דגל כזה. אצלי בראש זאת היתה אמירה אישית שלי, ופתאום ראיתי שזה ממש מזיז לאנשים משהו, ובקטע הכי טוב".

דגל לב של רותם מיכאלי | צילום: באדיבות המצולמת

"אני מאמינה בכוחם של האהבה ושל יישום הפתגם 'ואהבת לרעך כמוך' לחולל שינויים לטובה, והפרגון האדיר שאני מקבלת לדגלים מוכיח לי שאני לא לבד"

לא במקרה הסמל שבחרה מיכאלי להניף הוא לב. כמי שזה שנתיים מתחזקת את "אינסטושלב", חשבון אינסטגרם המוקדש כל כולו לאחד האייקונים הגרפיים הפופולאריים ביותר בעולם – דרכו אל מרכז הדגל שלה היתה למעשה סלולה מראש.

למה דווקא לב?
"לפני הכל, כי זו הדרך הכי ישירה להביע אהבה ורצון להיטיב, שאלה דברים שלי, באופן אישי, חשוב להפיץ, ועל אחת כמה וכמה בישראל של 2023. בנוסף, יש ללב, כסמל של רגש, רוחניות ומחשבה, עוד הרבה משמעויות מורכבות שמעניין אותי לחקור ולעסוק בהן".

את לא מרגישה שזו קלישאה שכבר נאמר עליה הכל?
"ברור שלב הוא קלישאה, אבל קלישאה שמחזיקה מעמד כבר מאות ואולי אלפי שנים. אין לצורה הזו תחליף. כמו אהבה, בעצם".

ובדגל מתחת אפילו עוד יותר את גבול הקלישאה – לב, ועוד ורוד!
"כן הא? אפשר להגיד שסיימתי ארבע שנים של לימודי עיצוב תעשייתי בבצלאל בשביל לעשות סוף כל סוף את מה שבחוג היה נחשב לנחות – שימוש בסמלים מוכרים ובצבעוניות כל כך חד משמעית. לקח לי די הרבה זמן לאזור אומץ ולהודות בפני עצמי שלא יעזור כלום, מה שהכי מרגש אותי זה לבבות, ובעיקר כשהם ורודים".

דגלי לב | צילום: רותם מיכאלי

אופטימיות חסרת תקנה?
"כן ולא. אני כן מאמינה בכוחם של האהבה ושל יישום הפתגם 'ואהבת לרעך כמוך' לחולל שינויים לטובה, ואפילו שינויים גדולים, והפרגון האדיר שאני מקבלת גם לאינסטושלב וגם לדגלים מוכיח לי שאני לא לבד בעניין הזה, רק שבמציאות זה מצריך התמודדויות לא פשוטות, מול העולם ומול עצמך".

כשמיכאלי מדברת על התמודדויות, היא מתכוונת במידה רבה לתקופה לא קצרה של חיפוש עצמי. "סיימתי את הלימודים, וישר התחלתי לעבוד באיזו חברה בתור מנהלת מוצר. היה נחמד לדעת שאני מתפרנסת מהמקצוע שלמדתי, אבל לא הרגשתי שום תשוקה לעבודה ולא הייתי שמחה. אחרי שנתיים, בלי שמץ של מושג מה אני הולכת לעשות, עזבתי. זה היה צעד קיצוני ומאד מפחיד, אבל הייתי חייבת לעשות אותו. לא היה לי ברור לאן החיים שלי הולכים ובשלב מסוים התחלתי להדריך סיורי גרפיטי בתל אביב. מאד נהניתי, מהמפגש עם אנשים חדשים ומהגילוי של אמנות בכל מיני פינות רחוב, ומצד שני הסביבה שידרה לי שזה די דפוק שזה מה שאני עושה אחרי ארבע שנים בבצלאל. במשפחה לא הפסיקו לרמוז לי שבמקום לבזבז את הזמן, אני צריכה זה למצוא משרה בהייטק".

וזה מה שעשית?
"מה פתאום! אני רק שומעת הייטק וישר מתכווץ לי כל הגוף. בכלל, יש בי איזו התנגדות לצורך החברתי לצמצם אנשים לכדי כותרת, כאילו מה שמגדיר אותנו זה הטייטל של התפקיד שלנו בעבודה. במקביל לסיורים שחיזקו את הנטייה שלי להתמקד בפרטים קטנים, פתחתי את העמוד של אינסטושלב, שמהר מאד צבר עוקבים מפרגנים שהתחילו לשלוח לי בלי סוף צילומים של לבבות. אולי זה מה שנתן לי את הביטחון שהייתי צריכה להקים עסק משלי לעיצוב גרפי".

"יש אנשים שהדגלים שלי מביאים להם את הסעיף כי לדעתם מדובר בביזוי דגל ישראל"

דגל לב של רותם מיכאלי | צילום: באדיבות המצולמת

בואי נחזור רגע לערב ההוא בירושלים.
"התגובות שקיבלתי שם ממש עשו לי חשק להכין דגלים נוספים לשבת שאחרי. הזמנתי חבר לעזור לי, וביחד חתכנו וילון אמבטיה לבן שקניתי ואף פעם לא הוצאתי מהאריזה, והדפסנו עליו לבבות ופסים ורודים דרך שבלונה. היו לנו כמה עשרות דיגלונים קטנים שתכננו לחלק בקפלן, ועוד לפני שהגענו לשם הם כבר נחטפו. זה היה נורא מרגש. בשלב הזה התחלתי לברר איך אפשר לייצר דגלים בכמויות גדולות, והמחירים היו פשוט מבהילים".

אז המשכת להדפיס בבית על וילונות אמבטיה?
(צוחקת) "יכול להיות שהייתי עושה את זה אלמלא יניב סגל, שהוא גם חבר ילדות שלי וגם ממקימי "החזית הורודה" (תנועת מחאה הפועלת באמצעות כלים אמנותיים לחיזוק הדמוקרטיה הישראלית, ש.ה.). התקשרתי אליו, והוא מיד הציע לדאוג למימון מטעם החזית לייצור של הדגלים, שנמכרים בחמישים שקלים לדגל".

אם ככה, את עושה בחודשים האחרונים קופה לא רעה בכלל.
"ממש לא. ההכנסות מהמכירות של הדגלים רק מכסות את ההוצאות. אין פה שום רווח כלכלי".

ההצלחה המטורפת של הדגלים מדברת בעד עצמה, אבל את מקבלת גם תגובות שליליות?
"או-הו, לא חסרות כאלה, בעיקר בטיקטוק, זעם של ממש. יש אנשים שהדגלים שלי מביאים להם את הסעיף כי לדעתם מדובר בביזוי דגל ישראל".

ומה את עונה?
"מה אני יכולה כבר לענות? להתחיל להסביר שאני מגיעה ממשפחה ציונית? שאני אוהבת את המדינה ולרגע לא חושבת לעזוב? שכואב לי עליה ועל המקום שהיא התדרדרה אליו? שהדגל שלי הוא אך ורק בעד ולא נגד?"

עד כמה התקפות מהסוג הזה משפיעות עליך?
"אני לא מצפה שכולם יסכימו איתי או יאהבו את מה שאני עושה, תמיד יהיה מישהו שהדרך שלי תבוא לו לא טוב. מה שכן מאד השפיע עליי זה כשעילת הסבירות אכן בוטלה. הרגשתי שכל האוויר יוצא ממני. שבוע אחרי שבוע אנחנו יוצאים לרחוב, ובסוף, מה? משתינים עלינו בקשת".

אז היום את כבר פחות מאמינה שהאהבה תנצח?
"ההיפך. אחרי שבשבת האחרונה דגל לב ענק הוביל צעדה בתל אביב, אני בטוחה שאהבה היא הפתרון היחיד".