איך מגייסים תקווה? פשוט עושים משהו

באופן מסורתי גיליונות דצמבר מתמלאים בהפקות נוצצות לקראת מסיבות הסילבסטר המתקרבות, מדור האופנה מתמלא בנצנצים ותכשיטים ונשות המגזין עומלות במרץ על פרויקט סיכום השנה. אולם השנה אין אווירת סילבסטר, אין מסיבות נוצצות ואין גם סיכומי שנה מרגשים, הסיכום עדיין רחוק ולא ברור. כל מה שנותר מהשנה הזאת הוא תחושות של חמיצות עמוקה, פחד, חרדה וייאוש, שאיתן נותר לנו להתמודד עוד תקופה לא קצרה. איך עושים את זה? איך מגייסים כוחות ברגעים שבהם הם אוזלים מהגוף? איך מגייסים תקווה כשהנסיבות מטילות עלינו ייאוש? זה מה שניסינו לבדוק בגיליון הזה שלפניכן. עשינו את זה קודם כל בעזרת כוכבת השער שלנו, מירית גרינברג המופלאה הנמצאת עדיין בעיצומו של הקרב בסרטן השד הנדיר שהתגלה אצלה בשנה הנוכחית. היא עושה זאת באופטימיות ובשמחה, כפי שלמדה מחברתה מירית הררי ז"ל. לצד הריאיון עם מירית תמצאו גם מונולוגים של נשים מעניינות ששיתפו אותנו ברגעי השפל שלהן, ואיך דווקא מתוך הקושי הן למדו לגלות שיש סיכוי והתמלאו בתקווה.

המילים "חיידק טורף" לא נאמרו לי בבית החולים. כולם דיברו איתי רק על סטרפטוקוק A בדם. את הכינוי "חיידק טורף" גיליתי רק חודש ומשהו אחרי שהחלמתי

באופן אישי, אני תמיד מרגישה שתקווה היא דבר שהוא די רחוק ממני. אני מאשימה בזה את הרקע המשפחתי שלי. בתור דור שלישי לניצולי שואה, תמיד צרובה אצלי הידיעה שהנאצים יגיעו מתישהו. העתיד, לימדה אותי סבתי, תמיד יכול להיות גרוע יותר.
בן הזוג שלי מאשים אותי תמיד בפסימיות חסרת תקנה, אבל בעיניי זוהי דווקא האופטימיות העמוקה יותר: אם את מצפה תמיד לרע מכל את תמיד מופתעת לטובה, לא כך? הרי מה אופטימי יותר מאשר לתת למציאות הזדמנות להפתיע אותך לטובה?
רגע אחרי לידת בני השלישי, נדבקתי בחיידק טורף. המילים "חיידק טורף" לא נאמרו לי בבית החולים. כולם דיברו איתי רק על סטרפטוקוק A בדם. את הכינוי "חיידק טורף" גיליתי רק חודש ומשהו אחרי שהחלמתי והשתחררתי. רק אז נפל לי האסימון שהייתי בסכנת חיים אמיתית. בזמן אמת, בטיפול נמרץ, כשכל האחיות, הרופאים וההורים שלי הביטו בי במבט של פחד מוות – הייתי בטוחה שכולם רק מגזימים ומכסת"חים את עצמם. "אף אחד עדיין לא מת מקצת חום וצמרמורות", אמרתי לעצמי. המחשבות שלי היו נתונות לדבר אחד בלבד, לשאוב חלב. בני הקטן שכב במחלקת הילודים מבלי שהותר לי לפגוש אותו, והדאגה המרכזית שלי הייתה שהוא לא יסכים לינוק כשניפגש שוב. הפחד הזה גרם לי לשאוב בטירוף את דדיי הכאובים, דבר שלא הצלחתי לעשות מעולם – גם לא עם שני אחיו הגדולים, וגם איתו כשלתי במשימת השאיבה רגע אחרי שיצאתי מבית החולים. אולם בזמן ששכבתי בטיפול נמרץ, ראשי הלום מצפצופי המכשירים הבלתי פוסקים וגופי עייף מצמרמורות ותרופות, רק דבר אחד מיקד את כל הווייתי: התקווה שאצליח לא להרוס את ההנקה, בבת עיניי. האם הייתי מתנהגת אחרת אילו הייתי יודעת שהסטרפטוקוק שנשמע לי שגרתי להפליא הוא בעצם אותו חיידק טורף מסוכן? האם הייתי מפחדת או מתייאשת? או שאולי הפחד היה ממלא אותי ברוח לחימה ובכוחות להיאבק? האם הייתי מוצאת תקווה?

היה לי מורה למשחק בשם עמית גזית, שאמר שכאשר אנחנו על הבמה "פעולה תציל אותנו ממוות". שחקנית גדולה לא יצאה ממני, אבל המשפט הזה הפך להיות סוג של דרך חיים. פעולה תציל ממוות, זה נכון תמיד. וכשאני חושבת על תקווה, על דרך לאסוף כוחות אל מול העולם הנורא הזה, שתמיד יטיל לפתחנו איזה אסון להתמודד איתו – אני לא חושבת על האסון, אני לא חושבת על מה יהיה, אני נצמדת לפעולה. אם צריך לשאוב – אשאב, אם צריך להילחם – אלחם. רק לא להיות פסיבית. הפעולה היא התקווה שלי.

ואיך טהוניה רובל מצאה כוח לייצר תקווה? לפרויקט המלא