כמו חללית שמתרחקת מבסיס האם כך ילדיי הולכים ומתרחקים מהעולם
כולנו באותה סירה? ממש, אבל ממש לא. הדבר היחיד שמשותף לנו זה הכעס שאנחנו מעבירים מאחד לשנייה. עדי עוז, עורכת מגזין "את" לא מפסיקה לבכות בסגר הזה ולא מתנחמת בצרת רבים
הסגר הוא כמו חופשת הלידה הכי גרועה שהייתה לי. הבדידות, הבכי באמבטיה, הטרנינג עם הכתמים, חוסר השימוש המוחלט במלתחה המפוארת שלי והמחשבות: "מה עשיתי לא נכון שהביא אותי למצב הזה עכשיו?!" – הכול זורק אותי לחלקים הקשים בחופשת הלידה, רק שהפעם אין את הקטע המנחם של התאהבות בתינוק חמוד עם סנטר כפול. גם החלק הזה של באמת להיות בחופש מהעבודה מורגש היטב בחסרונו.
צרת הרבים המנחמת גם לא באמת עוזרת. הטענה החוזרת ונשנית כאילו "כולנו באותה סירה" אינה קרובה למציאות כלל וכלל. לכל אחד מאיתנו יש סגר משלו: אין דין הרווקות כדין האמהות לילדים קטנים, אין דין האמהות שבן זוגן חיוני כדין האמהות שבן זוגן אינו חיוני, דין האישה החיונית אינו דומה כלל לדין זו שאינה חיונית, ומצבם של ילדינו שונה מאוד משלנו ואף גרוע יותר לאין שיעור. אני מסתכלת על ילדיי הולכים ונמקים, הולכים וכבים. כמו חללית שאיבדה את הקשר עם בסיס האם, והיא הולכת ומתרחקת אל המרחב האינסופי – כך ילדיי נראים לי, הולכים ומתרחקים מהבסיס, מהעולם, ממי שהם; הולכים לאיבוד בערבות הסגר. גם מצב הקשישים והקשישות שונה לחלוטין, ובין הסגר של החילונים לסגר של החרדים פעורה תהום של שונות. בקיצור, חוויית החיים שלנו פה – במרחב הנפיץ, המבעבע והרעיל שבו אנחנו חיים כיום – שונה מאוד אצל כל אחד ואחת.
רק דבר אחד משותף לכולנו – הבכי. הוא תקוע לכולנו בגרון ומסרב להרפות. בגדול, אנשים נחלקים לשני סוגים – הבכיינים והמתאפקים. אני נמנית על הסוג הראשון ומשתייכת לשושלת מרשימה של בכיינים. אבי בוכה, אמי בוכה, סבי וסבתי היו בוכיים. על גדות פולין וציון שם ישבנו ובכינו. במשפחה שלי בוכים בקלות מביכה ברגעי שמחה ומתקשים לעצור את הדמעות גם כשקשה. הרבה בכי אני מייצרת לאחרונה. אולם במגפה הזאת, זה לא משנה אם אתה משתייך לשבט הבכיינים או למתאפקים. אצל שניהם כאחד הבכי מצטבר והופך לכדור זעם. אנחנו מסתובבים איתו תקוע בגרון. זוהי מועקה משתקת מהמצב שאין בדיוק לאן להוליך אותה, והיא הולכת ומתעצמת, חייבת לפרוץ.
אני מסתכלת על ילדיי הולכים ונמקים, הולכים וכבים. כמו חללית שאיבדה את הקשר עם בסיס האם, והיא הולכת ומתרחקת אל המרחב האינסופי – כך ילדיי נראים לי, הולכים ומתרחקים מהבסיס, מהעולם, ממי שהם
לאחרונה השתתפתי במסגרת לימודית כלשהי בזום, והתפתח דיון שאינו קשור לסיבה שלשמה התכנסנו. הערתי שזהו לא בדיוק הפורום לדון בזה, ואחד המשתתפים התחיל לצעוק עליי ולהשתיק אותי באגרסיביות. הוא היה תוקפני באופן בלתי סביר, והמנחה הרגיעה אותו בזריזות והחלה בסדנה שלשמה התכנסנו. נשארתי המומה ופגועה. הרגשתי מושפלת מכיוון שהצעקות היו מול פורום רחב מאוד של אנשים. ניסיתי להתרכז בזום, אבל לא הצלחתי. החלטתי לעשות משהו עם התחושה הזאת ולא לתת לעצמי לשקוע אליה. כתבתי לצועק בפרטי שהרגשתי שזה היה לא לעניין. הוא מיד התנצל והסביר שהיה נסער ממשהו אחר ויצא שהוא התפרץ עליי באותו רגע. אחר כך הוא גם התנצל מול כל הקבוצה. סלחתי מיד. "קורה לכולנו", כתבתי לו.
אחרי השיעור בזום התיישבתי על האינסטגרם, ויחד עם כל אזרחי ישראל גיליתי את הביקורת המיותרת של קורין גדעון על בית החולים ליס. כמו רוב הציבור, הגבתי גם אני בבוטות ובפומבי. אותו טקסט מפורסם של גדעון היה אכן מופת של חוסר מודעות, מהמרשימים שהתגלו פה לאחרונה, אבל כשהבוקר עלה ניסיתי להבין – למה זה כל כך משנה לי בעצם? למה זה הכעיס אותי כל כך? מה אכפת לי מה היא אמרה? ומה אכפת לכולנו בעצם? אמירה מטומטמת? ברור, אבל למה זה מרגיז אותנו ברמות כאלה?
נדמה לי שהתשובה נעוצה בגוש שתקוע לנו בגרון. כמו מי שצעק עליי מול עוד מאה סטודנטים, גם אנחנו נסערים מאוד ממשהו אחר. אנחנו חנוקים, אנחנו זועמים, נשבר לנו הזין. גדעון הייתה יהירה ומנותקת מהמציאות בדיוק במידה המספקת כדי שכולנו נרגיש בטוחים לפרוק עליה. כדי שנרגיש שזה בסדר, שעכשיו מותר לכעוס. הזעם הוא כמו מים, הוא מוצא נתיבים להתפרץ, ומרגע שהוא מזהה מקור לגיטימי לפרוק עליו – הוא פורק. הבעיה היא לא גדעון, הבעיה היא אנחנו, אנחנו וכדור הזעם שמשתלט עלינו וגורם לנו להעביר אותו זה לזו. כדי שהוא יתמוסס חזרה אל תוך עצמו, לא מספיק למגר את המגפה, צריך להרגיש שלמישהו אכפת מאיתנו, שכולנו רקמה אנושית אחת. ההנהגה הישראלית כשלה בזה באופן מחפיר. אסור לנו לתת לה להכשיל אותנו יחד איתה. אנחנו פה לבד מול נגיף חסר רחמים ופוליטיקאים חסרי מוסר. כדי שלא נידרדר כולנו למרחץ כעס שייגמר בדם, אנחנו חייבים להרגיע את הזעם. אפשר לבכות בתור התחלה. אחר כך בואו וננגב זה לזה את הדמעות, במקום לשפוך עוד בצל למדורה.