דבר העורכת: אני המודחת הבאה

איור: Shutterstock
איור: Shutterstock

בזמן שאתם, האנשים ללא ילדים, הנבטתם ורקמתם בפלנטה אחרת, עדי עוז מיררה בבכי מעל המדיח וחיכתה לשווא שמישהו ימחא לה כפיים מהמרפסת

88 שיתופים | 132 צפיות

לא הכנתי לחם מחמצת, לא שמתי מסכות הזנה לפנים, לא עשיתי יצירה, לא בישלתי מפרום שאין דברים כאלה, גם לא טופו, לא שתלתי, לא גידלתי, לא הנבטתי, לא עשיתי אימוני כושר בזום, לא עשיתי כושר, גם לא פילאטיס, לא יוגה, לא שפגט, לא אתגר טיק טוק, לא עשיתי לייב באינסטוש, לא חלת מפתח, לא השתתפתי בוובינר, לא סידרתי את הארון, גם לא את המגירות, לא השתתפתי במסיבת ריקודים בזום, לא עשיתי סדר בתמונות, לא סיימתי עם האלבום של החופשה מניו יורק, לא שיפצתי משהו קטן בבית, לא צבעתי, לא שיניתי את הרהיטים בסלון, לא עשיתי מקרמה, לא רקמתי, לא למדתי ערבית, לא ניגנתי בגיטרה, לא שמעתי פודקאסט על ארכיאולוגיה צלבנית, לא שחזרתי יצירות מופת עם דברים שיש לי בבית, גם לא את התלבושות מהמט גאלה, לא הכנתי גלידה, לא עשיתי פאזל 1,000 חלקים, לא מדיטציה, גם לא מיינדפולנס, לא הכנתי מניקור ג'ל ביתי.
עשיתי מדיח.

זה מה שעשיתי. מדיח. חודשיים שלמים, 15 שעות ביום, עשיתי מדיח. וכשלא עשיתי מדיח – דאגתי שהילדים יאכלו כל שעתיים (כי כולנו יודעים מה קורה אם חס וחלילה נהיה מרווח קטן בקיבה שלהם, כבר עדיף להידבק בקורונה מאשר להיות במרחק שני מטרים מילד רעב). בין מדיח לקילוף תפוח ניסיתי לעבוד, ניסיתי לוודא שהם מגיעים לזומים הכיתתיים שלהם בזמן, עדיף לבושים, וממש השתדלתי שלא יהרגו זה את זה.

>> קים קרדשיאן: "הילדים משגעים אותי"

זה מה שעשיתי בסגר בזמן שאתם, אנשים ללא ילדים קטנים, חייתם את חייכם באיזו פלנטה אחרת, כזו שבה אנשים עושים כל מיני דברים שאינם מדיח. הבן זוג הרופא המשיך את חייו והלך לעבודה מדי יום בבית החולים. מסביב כולם היללו אותו. מחאו לו כפיים ממרפסות. הרעיפו עליו תשבוחות. על מה אתם מוחאים כפיים? האיש הלך לעבודה, המקום שבו יש לו משרד משלו ואפס אחריות על הכלים. זו אני שנשארתי לבד מאחור עם שלושה ילדים ודווקא לו אתם מוחאים כפיים? עולם משוגע.

הבן זוג הרופא הלך לעבודה מדי יום בבית החולים. מסביב כולם היללו אותו. מחאו לו כפיים ממרפסות. על מה אתם מוחאים כפיים? האיש הלך לעבודה, המקום שבו יש לו משרד משלו ואפס אחריות על הכלים

לי לא היה שום חדר משלי. כשרציתי רגע לנשום נעלתי את עצמי בשירותים, ישבתי על קרש האסלה ומיררתי בבכי, מתנחמת בזרועותיו של מדף הקוסמטיקה המפואר שלי, מתחזקת מהמחשבה שהנה, אני רק אגמור עם המדיח ואפנה לי שנייה אחת לשים מסכת זהב על הפנים שתצטלם נהדר לסטורי. אני עדיין מחכה לשנייה הזאת.

כך שאתם יכולים להבין למה החזרה לעבודה במשרד הייתה עבורי כמו שחרור מהכלא, כמו יציאה לחופשת חלומות במלדיביים. יש פה כל מה שאני צריכה בחיים האלה – חדר משלי והמדיח לא עליי.

אם מתעלמים ממצבי הנפשי המעורער ומסתכלים במבט מפוכח קצת יותר על החזרה לעבודה, מגלים שהיא דמתה יותר לחזרה ממלחמה. מעטים וחלשים התקבצנו במשרד אחרי הסגר, כמו פצועי קרב מהססים בין ההריסות. זו הייתה עבורי הפעם הראשונה ב־20 שנותיי במערכות עיתונים שגיליון לא יצא. אללה ירחמו על גיליון מאי. נאלצנו גם להיפרד מאנשים מוכשרים מאוד שעבדו פה הרבה זמן. מנשים נהדרות. מסביבנו עוד ועוד נפלו חלל – גופי תוכן מעולים שפונים לנשים נסגרו. ליידי גלובס ואתר סלונה הם הקורבנות האחרונים. אנשי תוכן טובים נשארו עכשיו ללא עבודה. רובן המוחלט נשים. הן רק חלק קטן מהסטטיסטיקה העצובה של מעל מיליון מובטלים, שלוש מתוך חמישה מהם – נשים (נכון לחודש אפריל).

האם מישהו באמת דואג להם בממשלה המנופחת ביותר בהיסטוריה של ישראל? לא נראה ככה. בזמן שעשיתי מדיח הם היו עסוקים מדי בהמצאת משרדים, בסגירה של האאודי A8, בהשתנה מהמקפצה על הפרצוף של בוחריהם. כשאני מסתכלת עליהם, על אוסף חדלי האישים שמרכיב את הנהגת המדינה, אנשים ששיקרו למצביעים במצח נחושה, שהתייצבו בבית המשפט כמו טוני סופרנו במסכות – אני שוקעת בחלומות בהקיץ ומדמיינת איך אני שולחת אותם לחודש בהסגר שלי, לא הסגר של רווקים עם מסכות זהב פוטוגניות, הנבטות וסקס לוהט בזום. לא לא, הייתי שולחת אותם להסגר שלנו, של האימהות לילדים קטנים שנותרו מאחור בזמן שהעולם מחא כפיים לבעלים שלהן מהמרפסת; ובחלומי כל השרים, ראש הממשלה החליפי והאמיתי, על נשותיהם, הילד המצייץ וראש הלשכה המומצאת – כולם עושים מדיח, וברגע שבו הם לוחצים על START הם מגלים ששכחו בחוץ קופסת פלסטיק מלאה ברוטב עגבניות, ובדיוק אז הילד אומר: "אימאאאא, אני רעב".