מה שכל חברת קהילה בפייסבוק יודעת, מנהיגי העולם עוד לא הפנימו
כל כך הרבה נשק וחיילים מאומנים יש בעולם, כל כך הרבה אלימות אצורה שמחכה להתפרץ, אבל ברגע האמת כל מדינה לעצמה. דבר העורכת על המלחמה באוקראינה ועל הקשר שלה לקהילות נשים
במסגרת פסטיבל יום האישה, פרסמנו השבוע פרויקט שריגש אותי במיוחד שנקרא הנבחרת, במסגרתו בחרנו את 25 קהילות הנשים הכי משפיעות בפייסבוק. ערכנו אותו בשיתוף מטא (פייסבוק) בישראל, קיימנו כנס מיוחד עם כל הזוכות במשרדי מטא בתל אביב, שם דיברה גם עדי סופר תאני, מנכ"לית מטא ישראל, וגם אני דיברתי וסיפרתי למנהלות הקהילות הזוכות איך נולד הרעיון: אני עיתונאית כבר 25 שנה ועד שהפכתי לעורכת "את" היו פעמים רבות שבהם הייתי האישה היחידה בצוות העורכים או בין הנשים היחידות בחדר. באופן טבעי לסיטואציה הזו, תמיד היו מפילים עלי את "תיק" יום האישה
בתור פמיניסטית מלידה זה עורר בי התנגדות גדולה. כעורכת צעירה ניסיתי לשכנע את החדר שנשים אינן מיעוט שצריך להקדיש לו יום מיוחד, אלא ש – סופרייז סופרייז – נשים הן חלק מהחיים עצמם. במקום לזרוק עלינו פרחים ולקים בהנחה יום אחד בשנה, צריך להקדיש לנו את כל הזמן שיש ולדאוג שנקבל שכר, תנאים, ביטחון ויחס – ממש כמוכם. בשלב די מוקדם הבנתי שזה לא יעבוד ושההתניה התקשורתית של יום האישה חזקה יותר מהעקרונות הפמיניסטיים שלי, אז החלטתי לזרום עם זה אבל להקפיד תמיד שהטיפול התקשורתי שלי ביום האישה יתמקד בחוסר השוויון או לחלופין: יספק זרקור למי שעושות ופועלות כדי לתקן אותו.
השנתיים האחרונות היו קשות לכולם, אבל כדרכו של עולם לא שוויוני, הקושי נפל בעיקר עלינו. פתאום שוב מצאנו את עצמנו בבית עם הילדים בזמן שהגבר חזר להיות זה שיוצא ומפרנס. זה גם מה שקרה לי: אני חיה עם רופא שבקושי היה בבית בכל עשרות הבידודים שהעברתי עם הילדים ובשבילי זה היה קשה נורא. מתוך המצוקה הזו גיליתי איך החברות בקהילות שאני שותפה בהן גרמה לי להרגיש שאני לא לבד, הדהדה את הקושי שלי ונתנה לי הרבה מאוד נחמה, השראה וביטחון.
מתוך המצוקה גיליתי איך החברות בקהילות שאני שותפה בהן גרמה לי להרגיש שאני לא לבד, הדהדה את הקושי שלי ונתנה לי הרבה מאוד נחמה, השראה וביטחון
כעיתונאית, הבנתי ש – איך אומרים – "מדובר בתופעה". במגפה הקהילות התחזקו עוד יותר כמרחב בטוח עבור נשים רבות, כמקום מכיל ומוגן שבו הן יכולות לאוורר את הקשיים, להתחזק ולהמשיך הלאה, וגם מעבר לזה: כמקום אקטיבי שמייצר נטוורקינג ומפגשים וירטואליים ואמיתיים וגם כמרחב אקטיביסטי שמייצר פעולה: אם זה תחקירים בתקשורת, הפגנות ושינוי השיח החברתי.
כאישה, כעיתונאית, כחברת פייסבוק שחברה בהמון קהילות נשיות זה הרשים אותי עמוקות, ומכאן נולד הרעיון להשתמש בפלטפורמה הזו של יום האישה כדרך לבטא את ההערכה והכבוד הגדול שיש לי ולכולנו במערכת "את", כלפי הפעילות של מנהלות הקהילה.
קהילות מורכבות מחברות הקהילה, אבל בלי מנהלות הקהילה זה לא היה קורה. במסגרת הפרויקט פנינו לפורמט של תחרות הצבעות כי זה פורמט שמחייב את מעורבות הקהל, ומניע גם את חברות הקהילה לפעול ולהראות עד כמה העבודה האדירה של המנהלות באמת משפיעה ומשמעותית עבורן. המספרים בהחלט הראו זה: כ-62,000 הצבעות נרשמו באתר.
הפרויקט כולו היה מקור של התרגשות וגאווה אבל לאורך כל השבוע שעסקנו בו הרגשתי גם צרימה קשה: איך אנחנו יכולות לחגוג העצמה וסולידריות נשית בזמן שמאות אלפי נשים באוקראינה נמצאות בסכנת מוות והופכות לפליטות? בזמן שנשים ברוסיה רואות איך הן מאבדות שליטה על חייהן תחת שלטונו של רודן אכזר שמחזיר אותן לימי מסך הברזל? מה שסיפק לי קצת נחמה זו הידיעה שבקהילות נשים רבות שהשתתפו בפרויקט יש התגייסות אדירה לטובת הפליטים ותושבי אוקראינה. הקהילה שהתבלטה מעל כולן הייתה קהילת רוסיות בלי חוש הומור וחבריהן שהפכה בשבועיים האחרונים לסוג של חמ"ל על סטרואידים בו ניסו לעשות כל מה שאפשר כדי לעזור.
אבל הנחמה הזו לא באמת מנחמת. רק אתמול שמענו את הדיווחים על הפצצה של בית יולדות אוקראיני על ידי הרוסים. נשים שכרעו ללדת נפצעו מההפגזה. גם פשע המלחמה המזעזע הזה עדיין לא שינתה את העובדה הנוראית: במערב לא עושים כלום. מנהיגים ממהרים לגנות ולקשקש, מקסימום להטיל סנקציות, אבל אף אחד עדיין לא טרח לשלוח אפילו חייל אחד כדי לסייע לאוקראיניות. אפילו את המרחב האווירי לא טרחו לסגור. איזו ציניות מזעזעת. איזו זוועה. כל כך הרבה צבאות יש ברחבי העולם, כל כך הרבה נשק וחיילים מאומנים, כל כך הרבה אלימות אצורה שמחכה להתפרץ, אבל ברגע האמת כל מדינה לעצמה ואיש לא מושיט יד.
איך אנחנו יכולות לחגוג העצמה וסולידריות נשית בזמן שמאות אלפי נשים באוקראינה נמצאות בסכנת מוות והופכות לפליטות? בזמן שנשים ברוסיה רואות איך הן מאבדות שליטה על חייהן תחת שלטונו של רודן אכזר?
הלב נשבר מצפייה בכאב ובמוות של האוקראינים (וגם של הרוסים שהפכו להיות שבויים בידיו של פוטין) והמוח נמלא חרדה. האירוע הזה ממחיש ביתר שגם אם זה יקרה לנו חס וחלילה – איש לא יבוא לעזור. אין על מי לסמוך. המנהיגים לא נוקפים אצבע ואנחנו, אזרחיות העולם, חסרות אונים. אפשר לצאת להפגין אבל איש הרי לא מאמין שלהפגנה בישראל יש איזושהי השפעה על ההחלטות של ביידן וג'ונסון. אז אנחנו עושות מה שאפשר. תורמות, מתגייסות למען הפליטים שמגיעים. מי שאמיצה מספיק כדי לנסוע ולהושיט יד עושה זאת בגבורה רבה, כפי שהדגימה למשל נטלי דדון שנסעה בשבוע שעבר ללבוב להצטרף לכוחות הסיוע. זה מדהים ומספק דוגמה טובה לסולידיריות האנושית. זו בדיוק אותה סולידריות שבאה לידי ביטוי בקהילות הנשים שעסקנו בהן בפרויקט שלנו, סולידריות שבבסיסה ההבנה העמוקה שאנחנו לא לבד בעולם, שכולנו רקמה אנושית אחת חיה ושאנחנו פה כדי להושיט יד אחת לשנייה. זה משהו שכמעט כל חברת קהילה בפייסבוק מבינה לעומק, מתי לעזאזל גם מנהיגי העולם יפנימו אותה?