כך הזרקתי בוטוקס בטעות וגיליתי את עצמי

שבוע לפני שחגגתי 45, קבעתי פגישת עבודה עם מי שחשבתי שהיא קוסמטיקאית. אבל כשנכנסתי לפגישה, במכון מתוקתק במיוחד בלב תל אביב, קיבלו את פניי סמנכ"לית השיווק והדוקטורית. "דוקטור?", שאלתי, "כלומר רופאה?". כן, מתברר שלא מדובר במכון יופי מהסוג הקוסמטי אלא מהסוג הכירורגי, המעניק שלל פרוצדורות של הזרקה, הרמה, שאיבה ומתיחה. חוסר הבנה ביני ליח"צנית גרם לי לטעות בזיהוי, וכך מצאתי את עצמי מבלי להתכוון בכיסא הפציינטית, כשהכירורגית שולפת מראה, מתעמקת לי בפנים ושואלת בקול מרוכז: "אז מה היית רוצה לשנות?".

"האמת שאני בסדר עם הכול", מלמלתי, "אבל אם את כבר שואלת, אפשר אולי לעשות משהו פה", הצבעתי על החריצים המסתמנים בצדי הפה, שמושכים את שפתיי למטה, אל הזקנה. "אני דווקא חשבתי על האזור הזה", התחילה הדוקטורית לשחק בעיגולים שמתחת לעיניי, מותחת את קצוות המצח, מבטה מרוכז וכולו אי שביעות רצון. "הייתי שמה לך חומצה היאלורונית פה", היא סימנה מתחת לגלגלי העיניים שלי, "ובוטוקס פה", היא נגעה ברכות בצדי המצח. "זה יפתח לך את העיניים וידגיש אותן, וזה מה שאנחנו רוצים כי זה החלק החזק שלך".

הלכתי הביתה מוזרקת ומעורערת, מלאת מחשבות חמס על פניי המזדקנים

אני מודה לאלוהי הגנים על העיניים הירוקות שלי, שתמיד הצטיינו בכל מדדי היופי שנבחנתי בהם, ומקללת נמרצות את כל שאר חלקי הפנים, שלא השכילו ליישר איתן קו ועושים לי עכשיו פדיחת-על מול המראה והכירורגית. "אז נזריק?", שאלה בחיוך מנהלת השיווק. "מה, עכשיו?", נכנסתי להיסטריה קטנה. כעורכת מגזין לייף סטייל, הזרקת בוטוקס היא בהחלט משהו ששקלתי יותר מפעם אחת, אבל היא מעולם לא הפכה לפעולה ממשית. והנה, עכשיו אני כאן, בלי הכנה מראש, על כיסא המוזרקים, המזרק כבר מחכה לפעולתו בחדר השני, אני רק צריכה להגיד "I Do" ונפלאות הבוטוקס יעשו אותי כמו חדשה. "טוב, בסדר", מלמלתי בחשש.

מלאכיות המזרק נעורו לפעולה. אל החדר נשלחה עוזרת צעירה, שצילמה אותי לתמונת הלפני, באקט שהרגיש כמו צילום Mug Shot של אסיר. באור בוהק, חסר חמלה, צולמו כל פגמיי וקמטוטיי כעדות מרשיעה לאוזלת ידו של הפרצוף שלי. נמרחתי במאלחש, חיכיתי בסבלנות והוזרקתי כמתכונן. בינתיים כבר נקבע לי תור לביקורת ועוד תור המשך לפיליניג כימי עמוק. קשה לי להגיד לא לדיילות יופי בפארם, כך שמול דוקטורית מוסמכת עם מזרק שלוף יכולת ההתנגדות שלי צונחת עד מתחת לסביר.

הלכתי הביתה, מוזרקת וטובת לב. טוב, זה לא ממש מדויק. הלכתי הביתה מוזרקת ומעורערת, מלאת מחשבות חמס על פניי המזדקנים. בראש הדהד לי משפט שאמרה רותי ברודו פעם בריאיון, שעד גיל 45 היא הייתה כוסית ומשם הכול התחיל להדרדר.

בכל בוקר קמתי אל המראה בחשש, מודעת יותר ויותר לכל קמט וכתם שמש

בבית לא נרשמה שום התייחסות. הבנזוג, הילדים, הכלבה – איש לא קידם את פניי בקריאות התפעלות על העיניים שלי, שפתאום יוצאות החוצה, או על עיגולי העייפות שנעלמו מהפנים. למחרת בבוקר בחנתי את פניי בדקדקנות מול המראה. השקית שמתחת לעין שמאל נראתה לי פתאום עצומה בגודלה. "מה עשיתי לעצמי?!", נחרדתי, "החומצה הרסה לי את הפנים!". מבוהלת כתבתי למנהלת השיווק היעילה וצירפתי צילום, ובתגובה היא שלחה לי את תמונת ה-Mug Shot שצולמה יום לפני והסבירה: "זה תסמין של אחרי ההזרקות. כשעושים הזרקה פתאום שמים לב יותר לפרטים. בגלל זה גם עושים את הצילום, זה כן היה לך לפני". ובכן, הצילום מהיום שלפני חשף את האמת הצרופה: זו אני הזקנה, החומצה לא עשתה לי את זה. אלא שבמקום להמשיך את חיי נטולת הזרקות וציפיות, הפכתי לאדם שמודע לקמטוטיו ונמשך בעקבותיהם למטה.

השבוע חלף, ובכל בוקר קמתי אל המראה בחשש, מודעת יותר ויותר לכל קמט וכתם שמש. בוקר יום ההולדת הגיע ואיתו גם המתנה מהבנזוג. מתחת לעטיפה חיכתה מראה מגדילה ענקית ומוארת. "הבאת לי מראה? זה מה שהבאת לי ליום הולדת 45??!!", הבטתי בו בזעזוע, מחכה לשמוע שזו מתיחה משעשעת ושעוד רגע תגיע המתנה האמיתית בדמות כרטיס טיסה למדליבים, גם ליוון זה בסדר. הוא הביט בי נעלב: "אבל את כל הזמן מתאפרת מול המראה, חשבתי שתשמחי, וזה עם אור! זה הכי משוכלל שהיה בכל האינטרנט". משם המצב הלך והדרדר אל ריב מכוער, ממש כמו שקיות העיינים שלי. המסקנה הבלתי נמנעת הייתה שאני חייבת לשכלל את מערך החברות התומך שלי, שידע לעצור את הבנזוג מנפילות עתידיות שכאלה, אבל גם שמפגש הבוטוקוס שלי לא היה מקרי. הזרקות ומראה מגדילה בשבוע שבו אני הופכת לבת 45? היקום מנסה להגיד לי משהו, והמשהו הזה מלא בחומצות ורעלנים.

בינתיים החיים המשיכו וגם המראה המוארת לא הצליחה לעצור את טרפת החיים. מאז החזרה (הזמנית?) לשגרה אני נמצאת בתקופה העמוסה ביותר בחיי. עבודה, תואר שני, התמחות, התנדבות, בר מצווש לבכור, חופש גדול, כלבה ובנזוג. כתגובת נגד לשנת הקורונה, שבה נפלתי למשכב והתאחדתי עם המיטה לחצי שנה בגלל פריצת דיסק אכזרית, מתרכזת רק בניסיון ללכת למטבח בלי ליפול, עכשיו אני מתזזת ממקום למקום, מנסה להספיק הכול, לא ישנה בלילות, קורסת אל דד ליין אחרי דד ליין ונהנית מכל רגע.

הכותבת והקמטים כפי שנצפו באינסטגרם

בתוך הטירוף לא הצלחתי להגיע לביקורת הבוטוקוס שנקבעה לי. אחר כך מיהרתי לבטל את התור לפיליניג. מפה לשם גם למניקור כבר לא הגעתי. זו הייתה הפעם הראשונה מאז המצאת הלק ג'ל שבה הציפורנים שלי נותרו חשופות. על פדיקור בכלל אין על מה לדבר. לאט־לאט גם הפסקתי להתאפר. המזרקים צעדו בסך ואני נשארתי מאחור. בהתחלה עוד הגיעו טלפונים מהקליניקה וניסו לקבוע איתי פגישת המשך לטיפולים, אבל אני לא הצלחתי למצוא זמן ביומן. בסופו של דבר, הלו"ז הכריע אצלי את המלחמה בכוח המשיכה. הקמטים אולי ימשיכו להעמיק כלפי מטה, אבל אני בתנועה בלתי פוסקת, לא מספיקה לעצור כדי לבחון אותם. המראה המגדילה והמוארת נשארה בצד של הבנזוג באמבטיה, שייהנה קצת, זה הכי משוכלל שיש באינטרנט.

>> טור עורכת: מעשה שהתחיל במשה איבגי ונגמר במבצע בעזה