מעשה שהתחיל במשה איבגי ונגמר במבצע בעזה

פעם רציתי להיות שחקנית. למדתי בחוג לתיאטרון באוניברסיטת חיפה והיה לי מורה בשם משה איבגי. השיעורים היו מרתקים. הכריזמה שלו הייתה אפקטיבית בדיוק כמו בכל תפקידיו הרבים. באיזשהו שלב הוא התחיל לדבר איתי באופן אישי על כך שיש לו תסריט שהוא כתב ושיש שם תפקיד שאולי אתאים אליו. הלימודים נגמרו וקבענו שנדבר. לא טיפחתי יותר מדי תקוות, אבל בכל זאת לא הפסקתי לפנטז על מצב שבו אולי זה באמת יקרה. אין פתיחה מרשימה מזאת לקריירה של שחקנית צעירה. בבוקר שבת אחד בשעה תשע, צלצל הטלפון. איבגי היה על הקו והתעניין מה אני עושה. אמרתי לו שאני בבית, והוא אמר שהוא באזור ושאולי יקפוץ. זה היה מוזר מאוד וחסר קונטקסט, אבל אמרתי לו שהוא מוזמן בשמחה.

הערתי את חן, מי שהיה בן הזוג שלי והיום הוא הגרוש. עוד לא היו לנו ילדים ושעה תשע בשבת בבוקר הייתה לפנות בוקר בשבילנו. מיהרנו לסדר את הבית, רצנו לפיצוצייה לקנות עוגיות ראויות והתמלאנו בהתרגשות. שנינו היינו בוגרי החוג לתיאטרון ולא בכל יום מלך הקולנוע הישראלי נוחת אצלך בסלון. כשאיבגי נכנס, הוא הופתע לראות את חן. הוא הסתובב בסלון חסר שקט ומוזר. היה נדמה שהוא מחפש משהו או רוצה לבקש משהו, ומתפדח. את המבוכה הזאת הוא ניתב אל חן. הוא התחיל לתחקר אותו, החמיא לו על המראה המיוחד שלו וזרק הבטחות שאולי גם לו יש מקום בתסריט המדובר והמסתורי, שלא הוצג לפנינו. לא ממש הבנו את סיבת הביקור האמיתית, ואחרי כמה זמן הוא הלך והותיר אותנו משועשעים ומצחקקים על כל הסיטואציה.

בבוקר שבת אחד בשעה תשע, צלצל הטלפון. משה איבגי היה על הקו והתעניין מה אני עושה

הפרשנות המיידית שלי לסיטואציה הייתה שהוא חיפש משהו לעשן, קיווה שנציע לו ג'וינט והתפדח לבקש מיוזמתו. משפת הגוף שלו היה ניכר שהוא משתוקק למשהו, שהוא בדודא, וחשבתי שזה קשור בסמים. את האופציה שאולי הדודא שלו היא אליי – לאו דווקא אני באופן אישי, אלא אישה צעירה שלא תרצה לעשות שום דבר שיסכן את קריירת המשחק שלה – לא העליתי בדעתי. כלומר, אולי חשבתי על זה, אבל מהר מאוד ביטלתי את המחשבה. למה שייקח סיכון כזה ויתקוף סטודנטית שלו לשעבר בביתה? לא היה נראה לי הגיוני שמלך התעשייה יעמיד את עצמו ואת כל מלכותו בסכנה כזו.

זה לפחות מה שחשבתי עד לאחרונה, לפני שראינו, חן ואני, את הסרט עליו ב"עובדה". "פתאום אני מבין את כל הביקור הזה באופן אחר לגמרי", אמר חן. העדויות שעלו ב"עובדה" מקשות לראות את זה אחרת: הדיבור על "התסריט" שלא ברור אם הוא באמת קיים, החתירה להיות איתי לבד בחדר והתחושה שהוא לא קיבל את מה שהוא רצה במפגש הזה.

פתאום הבנתי שגם הרגע הזה מצטרף לשורה ארוכה של רגעי הכמעט של חיי: לפעם אחרת שבה פסע דק הפריד בין מי שאני היום לחיים של נפגעת אונס, לפעם שבה כמעט מתתי, לפעם שבה כמעט נעצרתי בפלילים. כל מיני סיפורי חיים, שכאשר אני מסתכלת עליהם לאחור במרחק הזמן אני נרעדת – איך הכול היה יכול להיות אחרת. הפסע הדקיק בין נפש שלמה לאישה שבורה ומרוסקת. לא צריך הרבה, רק טורף נרקיסיסט אחד מתפקע מאגו.

אימא פלסטינית עם בנה התינוק בבית חולים בח'אן יונס בזמן מבצע "שומר החומות" | צילום: gettyimages / SAID KHATIB

המחשבה על שבריריות החיים מלווה אותי ללא הרף בתקופת החיים המטורפת הזאת. היא מילאה אותי ביתר שאת במהלך מבצע "שומר החומות", חושבת על הוריו של עידו אביגל ז"ל, בן החמש: רגע אחד שבו החיים עצמם – טנא לשבועות, מי ייקח לחוג מחר או אם תהיה או לא תהיה קייטנה באוגוסט – ואז ברסיס אחד החיים נשברים.

אני לא מפסיקה לחשוב על חייהן של 69 המשפחות שילדיהן נהרגו, משני הצדדים. כמה מיותר. מוות נורא ומיותר כל כך. ובשביל מה? בשביל לשמר עוד אלימות חסרת תוחלת.

אלימות תמיד מביאה עוד אלימות. זה מה שאני אומרת לילדים שלי עוד מגיל הגן כדי שלא ירביצו. אולם השיעור הבסיסי הזה לא נקלט פה. מעל ראשינו יושבים נרקיסיסטים מתפקעים מאגו, שמחפשים תמונת ניצחון במקום לשמר את החיים עצמם. שני הצדדים בסכסוך המדמם הזה מעדיפים לחרחר מלחמה ולהעלות לקורבן ילדים, לשמר את שלטונם בעזרת שנאה ומדון, מאשר לנסות ולהבין איך מפסיקים את הטירוף.

המחשבה על שבריריות החיים מלווה אותי ללא הרף בתקופת החיים המטורפת הזאת. היא מילאה אותי ביתר שאת במהלך מבצע "שומר החומות". אני לא מפסיקה לחשוב על חייהן של 69 המשפחות שילדיהן נהרגו, משני הצדדים. כמה מיותר

הילד שלי רואה ביוטיוב סרטונים של כדורים חמודים בצבעי דגלי המדינות, המדמים את ההיסטוריה האנושית: נלחמים זה בזה, כובשים, מספחים, כורתים בריתות זה נגד זה. כמובן שגם הסכסוך הישראלי־פלסטיני זכה שם לשלל אדפטיציות של סרטונים, שמתארים שרשרת של מלחמות. אחרי הקורונה ומבצע "שומר החומות". כבר עייפתי מלהגיד לו: "די כבר עם היוטיוב", ואני צופה איתו בתיאור ההיסטורי הזה ומרגישה איך טיעוני הנגד־אלימות שלי הולכים ומאבדים מכוחם. למה לא מראים שם איך במקום עוד מלחמה, הצדדים מאחדים כוחות לטובת שיתוף פעולה לחינוך איכותי? למה במקום להרוג ילדים ולזרוע הרס, לא דואגים שלילדים יהיו חשמל, מים, ביטחון וחינוך? למה דבר כל כך טרוויאלי עדיין מוטל בספק במזרח התיכון במאה ה־21? האם זה קשור בזה שאנחנו עדיין נשלטים על ידי הפטריארכיה?

ילדות בביתן המופגז בשדרות בזמן מבצע "שומר החומות" | צילום: gettyimages / Amir Levy

התשובה ברורה מן הסתם, אבל השאלה החשובה יותר היא מתי כבר ייגמר החרא הזה? כמו שהיינו חייבות נשים אמיצות שיפסיקו לשתוק מול האלימות של איבגי, נשים שבזכותן המעגל הזה הופסק והקורבנות לא המשיכו להיערם בערימה תחת מעטה יציב של שתיקה – כך גם כולנו צריכים לאזור אומץ ולהפסיק לשתוק אל מול פני האלימות שמלבה את עצמה, לא להסכים לעוד ילדים מתים. במקום "בואו נכתוש אותם", בואו נחשוב איך ילדים באזור הזה יכולים פשוט לחיות. החרא הזה חייב להיגמר.