דבר העורכת: עדי עוז מסכמת 50 שנים של "את"

צילום מסך מתוך הקליפ material girl
צילום מסך מתוך הקליפ material girl

לעשות עיתון זה כמו צורפות, זה מחייב שיבוץ מדויק של יהלומים ואבני חן בטעם טוב. עורכת המגזין מסבירה למה מגזינים יחיו לנצח

88 שיתופים | 132 צפיות

 

מגזין "את" חוגג 50 להיווסדו. שנת היובל. זה לא עניין של מה שבכך. בכל זאת מדובר בעיתון, מוצר פרינט, מהסוג שעשייתו מחייבת בית דפוס ועובדים שמקצועם נקרא "דפס" (רק לאחרונה נקלעתי לוויכוח סוער במהלך משחק ארץ־עיר ובסופו הצלחתי בקושי רב לשכנע את בני הבית שאכן קיים מקצוע שכזה).

"את" הוא לא רק מוצר פרינט כמובן. ב־2017 לעיתונים אין זכות קיום עצמאית. היום "את" הוא מוצר תוכן שלם עם חבילות מלאות במוצרי טיפוח ומתנות שנושאות את שמו וערוצי דיגיטל פעילים ומוצלחים מאוד. אבל "את" הוא גם עיתון, מגזין, עם עטיפת כרומו, כזה שמחזיקים ביד ולא רק בוהים בו דרך מסך. כזה שמרגישים את דפיו, שלדפדוף בו יש חושניות, שיש לו ריח.

ולעשות עיתון זה לא רק לייצר תוכן. לעשות עיתון זה קצת כמו סנדלרות. או צורפות. זו אומנות שנעשית ביד, בלישה של חומרים בין אצבעות. אנחנו עורמות בידינו מילים ותמונות, מנערות את הדרוש סינון, משייפות את הדרוש שיוף ומשבצות בסבלנות על העמוד עד שיקבלו צורה מושלמת. אנחנו סוחרות של מילים בקילו, יצרני עמודים על המשקל.

וכמו הסנדלרים שנושאים עמם עבודת יד עתיקה שעברה מדור לדור ובקרוב תיעלם לחלוטין, גם אנחנו במערכת נהיה כנראה אלה שמכבות את האור, שנראה במו עינינו איך האומנות העדינה של ייצור עיתון תיעלם לחלוטין. המחשבה הזו צובטת את הלב אבל גם משמחת – זה טוב שהעולם מתקדם, וזה עניין מרגש להיכנס להיסטוריה כמי שהיו האחרונות ששלחו עמודים לדפוס.

ואולי בעצם זה בכלל לא יקרה. אולי השם "את" יישלח למכונות הדפוס לנצח.

אולי אנחנו לא סנדלרים אלא צורפים. תמיד יהיה ביקוש ליהלומים ואבני חן משובצים בטוב טעם ולכן אולי גם תמיד יהיה ביקוש למגזינים בעטיפת כרומו, עם שיבוץ מדויק של תמונות יפות ומילים במשקל הנכון וריח חושני לדפים שנעים לדפדף בהם בידיים.

טוב טעם הוא תמיד מוצר נחשק ו"את", ב־50 שנותיו, הצליח להיות שם נרדף לטעם טוב.

גם כמוצר תוכן המגזין תמיד ידע לספק את הסחורה. באתר החודש תוכלו לקרוא את זיכרונותיהם של רוב העורכים שזכו לערוך אותו, מיאיר לפיד שמספר על אביו, טומי לפיד ז"ל – עורכו הראשון של המגזין, דרך רות סירקיס שפרסמה בו לראשונה את טורי האוכל שלה, ועד חיליק לימור, שרה ריפין ועפרה מזרחי – שכיהנו כעורכי המגזין במשך קדנציות ארוכות, מעניינות ומשמעותיות.

"את" נוסד בבית "מעריב" ב־1967. עם קריסתו של "מעריב" גם עתידו של "את" היה לוט בערפל. ב־2014 הוא נקנה על ידי המו"ל יובל סיגלר, אני מוניתי לעורכת וביחד בנינו מערכת חדשה שהייתה נאמנה לערך המרכזי שהוביל את המגזין בימיו הטובים: הסתכלות על הקוראת כאישה אינטליגנטית, חזקה, עצמאית, בעלת טעם טוב.

בשלוש השנים האחרונות ראיינו פוליטיקאיות כמו ציפי לבני, סתיו שפיר וגם מירי רגב, שנתנה לנו את הריאיון הראשון שלה כשרת תרבות וסימנה מיד איזו קדנציה סוערת זו הולכת להיות כשקראה לאמנים "כפויי טובה וקפוצי תחת". פרסמנו הפקת אופנה שהסעירה את המדינה עם שרה נתניהו, שרגע לפני הפרסום סירבה להתראיין וגם איימה עלינו בתביעה. אירחנו דוגמניות מובילות כמו בר רפאלי ושלומית מלכה, וגם ייסדנו מחדש את מפעל טקס פרסי האופנה שנועד לתת כבוד לאנשי תעשיית האופנה הישראלית.

לא פחדנו לבטא קולות פמיניסטיים ברורים. לא ברחנו מעיסוק בפוליטיקה, לא פחדנו לכוון גבוה, לא הפסקנו לדבר על אופנה, לפנטז על חופשות יקרות ובגדים נאים וגם על ימים שבהם המהפך הפמיניסטי יושלם לחלוטין. לשאוף לעולם שבו השכר שלנו ישתווה לשכרם של גברים, שתקרת הזכוכית תתנפץ לחלוטין, שאלימות מינית לא תהיה החרדה הקיומית של כל אישה ושישאלו גם גברים איך הם משלבים בין משפחה לקריירה. יכול מאוד להיות שזה יקרה כבר ב־50 השנה הבאות. יכול מאוד להיות שמי שיובילו את המהפך הזה מופיעות בין הנשים הצעירות והמבטיחות שלנו. בחגיגות חצי המאה שלנו לא הסתפקנו בסקירה נוסטלגית אלא הרמנו את ראשנו גם לעתיד ובחרנו את הנשים שיובילו אותנו אליו, שיעשו את 50 השנה הבאות למשמעותיות יותר.

ורגע לפני שנצעד אל העתיד אני רוצה להגיד לכן (ולכם), הקוראות, תודה. תודה על ההליכה איתנו בין דפים שמייצגים נשיות, שאיפה מתמדת לשוויון וגם יופי. הרבה יופי. תודה שאתן עדין מחפשות יהלומים משובצים בטעם טוב.