מדה ווייס לנסיכת אינדי: "בכל הטרדה שעברתי, האשמתי את האלכוהול"

חצי שנה חלפה מאז הגשם של אוקטובר ששטף את המציאות שלנו מחדש. כמו כולנו, גם לזמרת ג׳ני פנקין (32) היו תוכניות אחרות ליום שאחרי החגים. במקרה שלה, זו הייתה השקת האלבום השני והחדש "הכל או כלום", שמותח קו בין דיזנגוף סנטר לבת ים. החגיגה אמנם נדחתה למועד לא ידוע, הרי מלחמות כבר לא קורות בחורף ולא מתחשבות בלוח הזמנים שלנו. אפילו פנקין בעצמה, רק לפני חודשיים הצליחה להתנתק מהחדשות והפושים ולהתחבר מחדש למוזיקאית שבה. אבל זה בסדר, זה לא הולך להיות ריאיון מורבידי.

>> נועה קירל, ממי, את יודעת שזה בסדר לבכות?

איך עוברים עלייך החודשים האחרונים?
"המלחמה תפסה אותי כשהייתי בשיא העניין. כשהכל קרה ממש הפכתי למין חיה-מתה כזאת. הייתי בוכה פעמיים שלוש ביום. ג׳ני המוזיקאית לא הייתה, לא היה לזה ערך וזה הרגיש מאוד מוזר להתרכז בעצמי. דחינו את היציאה של האלבום, לא ידענו למתי ולא היה אכפת לי גם. אבל עכשיו הוא יצא וזה מגניב, זה הריפוי שחיכיתי לו".

בין ילדות להתבגרות לנשיות בועטת. ג'ני פנקין | צילום: אורי טאוב

ילדה של סנטר חולון בת ים

פנקין נולדה לפני כ-32 שנה במוסקבה ובגיל שלוש עלתה עם אמה הפסנתרנית על המטוס לישראל, היישר אל בת ים, שמככבת לא מעט בשירים שלה. אבא שלה נשאר שם, הקשר ניתק והנחיתה לא בדיוק הייתה רכה, אבל פנקין מצאה מפלט בין המסדרונות של דיזנגוף סנטר. "בת ים עשתה אותי מי שאני, אבל אני כבר לא שם", היא מספרת. "גרנו בהתחלה אצל סבתא שלי, לא היה לנו שקל על התחת עד שאמא שלי ואני מצאנו דירה בבת ים. אווירה של ג׳וקים ושתן של הומלסים. גרנו שם לבד עד שאמא שלי הכירה את האבא החורג שלי". למשפחה החדשה של ג׳ני הצטרפה אחותה, חלי (24) ואחיה, מישה (21), שעדיין משרת כקצין בסדיר – בכל המקומות שאנחנו מנסות להדחיק – אבל עוד נגיע לזה.

אז מתי הילדה הבת ימית החליטה לעלות על קו 18 ולהפוך לילדת דיזנגוף סנטר?
"ברחתי מבת ים כי לא הייתה לי ברירה. הייתי עולה על אוטובוס ונוסעת ישר לדיזנגוף סנטר, עם כל הפריקים, וודקה קיגלביץ׳, סיגריות נובלס וחבר שעושה לך פירסינג עם מחט ברחוב. והאמת שזה צחוקים. הייתי מסתובבת בין הקצוות של הערסים והפריקים וזה עשה אותי בן אדם מגוון ופתוח, לא בקטע היפי. פשוט באמת לא ראיתי הבדל בין ילדים טובים לחבר׳ה של המחששה. זה מגניב אחושרמוטה".

לגדול על ציר חולון-בת ים ולברוח לתל אביב – בטח לא הכל היה פשוט וכיף.
"להיות עולה חדשה זו תקופה מאוד קשה. אין לך מושג כמה צחקו וירדו עליי. ברור שאני זוכרת שצעקו לי 'רוסיה מסריחה', או אמרו לי 'פרוסקי' עם מבטא והייתי מתביישת לדבר רוסית. זה היה משפיל מבחינתי. אבל עד סוף היסודי זה כמעט ונעלם".

בשלוש השנים האחרונות פנקין מככבת ברדיו המקומי והיא התמקמה בסצנת השוליים של המוזיקה הישראלית כנסיכת האינדי החדשה, וכזמרת שיודעות דבר, שמות עליה אוזן. באלבומה החדש פנקין משלבת בין סול-טראפ נינוח לארנ׳בי, ג׳אז ופופ, ובין ילדות להתבגרות לנשיות בועטת. לתמהיל הזה היא מזקקת את הבית בבית ים ואת שאר הבתים האלטרנטיביים שלה, רק כדי להזכיר לנו בשיר האחרון באלבום שהיא "תמיד ילדה". לכל הכיף הזה הצטרפו גם הראפר מיכאל כהן, הראפר אופירי והרכב ההיפ-הופ שאזאמט.

גם במוזיקה שלך את מתעסקת בשאלות של זהות.
"אני הכי מתעסקת בשאלות של זהות, אבל אחרי אוקטובר גיליתי שאני הכל – אפילו הצלחתי לתת לצד הרוסי שלי פתאום מקום. כשצפיתי בסדרה 'סובייצקה' (כאן 11, ד.א.) ראיתי פתאום את הדברים שהייתי עוברת, את ההורים שאין להם עבודה וזה עצוב. כי הם כבר ברחו פעם אחת ממקום שהתפרק".

בזמנים  קשים בהם מלחמות קורות בכל עונות השנה, אי אפשר שלא לחבר בשיחה עם פנקין את מלחמת רוסיה – אוקראינה למלחמה בישראל. "תראי, אני באמת חושבת שפוטין אחראי על הכל", היא אומרת בתור אחת שיודעת, "אבל איכשהו, דווקא אח שלי הקטן שנמצא עכשיו בעזה מלמד אותי מלא. אני מתפרקת ומאבדת תקווה, קשה שלא. אבל וואלה, הוא שנמצא בפאקינג עזה כבר תקופה אומר לי, 'הכל בסדר, את ואני יושבים פה, שותים קפה ותגידי תודה שניצלת. שלא נולדת במקום אחר ואת עדיין יכולה לראות את השמש זורחת'. זה נותן לי המון כוח כשאני יודעת מה הוא עובר ועדיין מחייך, צוחק ומעניין לו".

את מצליחה לישון בלילה בידיעה שהוא שם?
"קשה מאוד לתפקד. כאילו ממש קשה לנסות לדבר על עצמי ולקדם משהו שיצרתי כשיש שם עדיין בני אדם שלא עשו רע לאף אחד. אני גם לא יודעת למה עשיתי את זה, אבל חשפתי את עצמי לתכנים הקשים. הייתי תמימה, לא האמנתי שבסרטונים האלה אני אראה זוועות כאלה. לא חוויתי הלם כזה בחיים, אני לא אשכח את הפנים של החטופים. זה דפק לי את המוח, אבל אני גם מבינה שאסור לתת לאנשים הנוראים האלה לנצח. אני לא אתן לאף אחד לקחת לי את הבית".

"חשפתי את עצמי לתכנים הקשים. לא האמנתי שבסרטונים האלה אני אראה זוועות כאלה. לא חוויתי הלם כזה בחיים, אני לא אשכח את הפנים של החטופים. זה דפק לי את המוח"

הרבה לפני שפנקין מצאה בית, התוכניות שלה פנו לכיוון אחר לגמרי, פחות מוזיקלי. נכון, השירה תמיד הייתה שם ברקע ובכל זאת, הלהקות הצבאיות לא קיבלו אותה וגם לא המסלולים היוקרתיים של בתי הספר לאומנויות. בסופו של דבר, דווקא השירות הצבאי חיבר אותה בחזרה למסלול האומנותי, כששירתה כמאלפת גורים ביחידת עוקץ ונהגה לשיר במקלחת לחברות. המופעים המאולתרים זכו לתשבוחות נלהבות והובילו את פנקין בגיל 19 לאודישנים של תוכנית הכשרונות "דה ווייס" (רשת 13), שם היא הבינה, לדבריה, שהיא לא פראיירית. למרבה ההפתעה, פנקין הפאנקיסטית המתמקמה בנבחרת של שלומי שבת והודחה בדו קרב מול יובל דיין. משם המשיכה ללמוד ברימון, התקבלה למסלול דו שנתי באוניברסיטת ברקלי – אבל חתכה באמצע. 

נו, אז אפשר להגיד שהמוזיקה בחרה בך בסוף?
"אמא שלי אומרת שכל התינוקות צורחים. אבל מאז שנולדתי, אני שרתי. היא פסנתרנית וכנראה קיבלתי את זה ממנה. נכון, לא למדתי בתלמה ילין ולא קיבלו אותי לעירוני א׳, אבל המשכתי לשיר בטקסים בבית הספר, הייתה לי להקת רוק. כשלא התקבלתי ללהקה צבאית הייתי בווייב של הכל בסדר, לא משנה. אבל אין לי איזה סיפור דרמטי כי אני בעצמי התייחסתי לזה כתחביב, לא הערכתי את השירים שהייתי ממציאה. עד שהחברות מהצבא אמרו לי, 'מה אכפת לך' ובאמת לא היה אכפת לי, אז הלכתי לריאליטי. שרדתי כמה תוכניות וזה אימת לי שזה מה שאני צריכה לעשות בחיים תודה רבה, דוט קום".

והתקבלת עם שיר של שירי מימון.
"בדה וויס לא פיתחתי אופי עדיין, אני באה מג׳אז ופופ ואראנ׳בי, אבל לא ידעתי מה לשיר ויצא לי שירי מימון. פתאום שלומי שבת הסתובב, הוא היה היחיד ואמרתי ׳יאללה, מגניב׳. אבל זה לא משנה, כי החוויה הזאת הייתה מעניינת בגלל שבאתי בלי לדעת. אני לא כמו סיוון טלמור, או גיא ויהל שבאו עם שירים מוכנים וטעם. אני עשיתי בסך הכל קאבר לזמרת ממש טובה".

לא היו רגעים שהתבאסת שאת לא מהרקע הנכון?
"אנחנו לא חייבות לעשות את המסלול הקבוע. לא כתבתי והלחנתי ולא הסתובבתי עם החבר׳ה הנכונים אבל בדה ווייס פתחתי את התחת, המשכתי לרימון, למדתי לכתוב שירים ברצינות ומשם המשכתי להתגלגל. אם את מוכשרת, את תגיעי לאן שאת צריכה גם אם את בת עשרים וקצת וגם אם את בת שלושים. אני לא מאלה שמאמינות שצריך להכריח את עצמך ליצור ואני לא מהז׳אנר שמתרגל כל יום כתיבה".

"אמא שלי אומרת שכל התינוקות צורחים. אבל מאז שנולדתי, אני שרתי. בדה וויס לא פיתחתי אופי עדיין, לא ידעתי מה לשיר ויצא לי שירי מימון"

כבר הגעת לאמריקה, למה עשית סיבוב פרסה?
"יש ברימון מסלול של שנתיים בארץ ועוד שנתיים בשלוחה שלו בברקלי. עשיתי אודישנים, קיבלתי מלגה חלקית וטסתי. אבל רק לגור שם זה 1000 דולר לחודש ואסור לך לעבוד שם בתור סטודנטית. זה היה קשה בטירוף. הספקתי להיות שם שנה, לא הרגשתי שלמדתי שם המון וגם לא התחברתי למנטליות. אבל זו חוויה. אני לא מתחרטת. אבל 40,000 דולר לשנה זה מעפן ברמות. זה לא היה בשבילי".

הייתה לך תוכנית כשחזרת לארץ?
"חזרתי להורים בוכה, לא מבינה מי אני ומה אני. הרגשתי שנפלטתי ממסגרת, הכנתי פיצות בתדר, מלצרתי והייתי רעבה לעשות מוזיקה, לא משנה מה. אז התחלתי ללמד, עשיתי קולות למרינה מקסימיליאן בלומין וזה קצת הכניס אותי לעניינים. הייתי עושה קצת מכל דבר ורק בגיל 24 פתאום הגיע 'הקיא' היצירתי הזה שהיה חייב לצאת. היו לי סשנים עם כל מפיק אפשרי כי כשאת באמת רוצה משהו, יש לך רעב שלא ייאמן".

אחד השירים שלך נקרא "לא", את מרגישה שהוא נכתב ממך?
"ברור, את יודעת כמה הטרדות היו לי, יא גנובה? נראה לי שכבר שכחנו שפעם לא היה 'מי טו' ולא היה לנו מקום לדבר על זה. רק לפני שלוש שנים, נהג ניסה לעזור לי לעלות הביתה אחרי אירוע עם מלא אלכוהול חינם. הוא כאילו עשה את עצמו מנסה לעזור לי להיכנס לדירה, אבל ברגע שנכנסתי, הוא נשאר לשבת בבית שלי. הוא לא רצה ללכת, הייתי ממש צריכה לגרש אותו וכשהתלוננתי לאפליקציה הם אמרו שאין להם מה לעשות עם זה. אז כן, כתבתי את השיר – ביחד עם טל אביטל ומיכאל מיטל – פשוט עלה לי".

לא פראיירית ולא מתנצלת

אחד הדברים הכי נוראיים בהטרדות מיניות הוא האשמת הקורבן. פנקין לצערה יכולה מאוד להזדהות עם זה. "וואו, זה לא ייאמן כמה", היא אומרת כאילו ההלם מזה לעולם לא יעלם. "הייתה סיטואציה של בחור ששכב איתי כשהייתי מעולפת ושיכורה ותמיד האשמתי את האלכוהול. לא הרגשתי שהיינו במקום של לבוא ולהגיד, שאם את שיכורה אז לא נוגעים בך וזה היה דפוק. אפילו במסיבת סיום של דה ווייס, הייתי בלחץ ושתיתי מלא שמפניה כי זה מה שהיה. במונית הביתה כנראה שהתעלפתי במושב האחורי, והתעוררתי כשהנהג מלטף אותי, כאילו כדי להעיר אותי, אבל הוא חנה באיזה חניון ואמר לי 'קומי, איזו יפה את'. הייתי בשוק, רצתי משם על טיל. שכחתי את הטלפון שלי ואפילו לא חזרתי לבדוק. זה דפוק וזה עדיין קורה".

"את יודעת כמה הטרדות היו לי? נראה לי שכבר שכחנו שפעם לא היה 'מי טו' ולא היה לנו מקום לדבר על זה. רק לפני שלוש שנים, נהג ניסה 'לעזור' לי לעלות הביתה אחרי אירוע עם מלא אלכוהול חינם"

וחוץ מלכתוב מוזיקה, מה התשובה שלך?
"אפילו אמא שלי אמרה לי פעם שאני צריכה להיזהר עם השתייה. אבל אין, אני אוהבת לצאת, אני אוהבת לבלות, זו האמת ואני לא אפסיק כי זאת לא אשמתי. גם כשזה קורה לי, עדיין גברים נדבקים, מטרידים, מתחצפים. גם כשאני אומרת למישהו שאני בזוגיות הוא עונה בזלזול, מנסה לרקוד איתי וחושב שאני משקרת לו כדי לשחק אותה קשה להשגה. לפעמים הם בכלל שואלים אותי: 'חבר שלך מרשה לך להסתובב ככה בלילה?'. כאילו באמת, למה זה כל כך מסובך לא להטריד בן אדם שנמצא במצב חסר אונים?".

נחזור רגע לאוקטובר. לא היה שם אלכוהול וארגוני נשים עדיין לא מיהרו לגנות את מה שקרה פה. "זה שהן לא מדברות על אחד הדברים הכי נוראיים שקרו לנשים, שקורים להן עכשיו בשבי זה מן הסתם מכעיס. אבל זה באמת מחרפן כשזה מנומק בתור התנגדות. זה לא נורמלי להיות בסדר עם זה שנשים עוברות התעללות בשבי. לפעמים זה באמת גורם לי לתהות אם חייתי בסרט, אם חשבתי שאנטישמיות זה משהו נקודתי".

מה זה מציף אצלך?
"זה קצת מזכיר לי כשהיו מטרידים אותי בתור רוסיה, היו אומרים לי 'היא אוהבת את זה'. זה גזלייט ברמה הכי גבוהה שיש. אבל אנחנו רואות את הפרצוף האמיתי של העולם עכשיו. זה גם מה שהיה לי קשה באמריקה, לפחות עכשיו האמת יוצאת החוצה".

"במסיבת סיום של דה ווייס, הייתי בלחץ ושתיתי מלא שמפניה. במונית הביתה כנראה שהתעלפתי במושב האחורי, והתעוררתי כשהנהג מלטף אותי. הוא חנה באיזה חניון ואמר לי 'קומי, איזו יפה את'"

ובתוך כל הטלטלה הבינלאומית הזאת, את חושבת על קריירה מעבר לים?
"החיים ממשיכים ואמנים מופיעים בחו״ל. גם יהודים וגם ישראלים. אסף אבידן ונגה ארז ממשיכים לעבוד וטוב שכך. אבל זאת תקופה קשה, הייטרים ימשיכו לשנוא ורק עכשיו שני חברים שלי פוטרו מהלייבל שלהם כי הם ישראלים. הם לא מוכנים לדבר על זה, פוחדים לעשות שיימינג".

אשכרה.
"יש לי חברה שעובדת בלייבל כבר 12 שנה ופתאום אמרו לה שזה נראה לא טוב, שהם פרוגרסיבים מדי. הם נתנו לה את כל התנאים שמגיעים לה ושלחו אותה החוצה. יש לי גם חבר שנפל לו חוזה בגלל פוסט בפיד שמגן על ישראל. במקומות האלה זה פוגע בדרייב, לדעת שלא רוצים אותך. אבל אני לא אפסיק".

אז את עדיין מרגישה כמו ג׳ני מבת ים לפעמים?
"ברור. אבל היום כשאני מסתובבת עם חבר׳ה כאלה שתמיד היו מוזיקאים, אני מבינה שלא הייתי מגיעה אליהם בלי כל המסלול שעברתי. כי אני הבן אדם שהוא טיפה אחר, פחות בגבוה, לא בחוגים הנכונים ולא מפוצצת בכסף. ואני לא מקנאה, כן? הלוואי עליי. אבל זה לא דבר רע, הם מלומדים ואני שם כדי להיות זו שצורחת וזה מה שבסוף הכי מעניין".

ג'ני פנקין תשיק את אלבומה החדש "הכל או כלום" ב-8.6 בגגארין, תל אביב