גישושים ראשונים

החששות של שרון, התגובות שלי, הקשר הראשוני, סיכום הפגישה וההמתנה לפגישה הבאה. יומן טיפול

88 שיתופים | 132 צפיות

"אני לא יודעת מה אני עושה פה, חשבתי לא להגיע לפגישה הזו, הסיטואציה נראית לי מחרידה… לא הייתי מאמינה שאצטרך את הטיפול הזה. איך זה קרה לי?" אלו היו משפטי הפתיחה של שרון בתחילת הפגישה שלנו.

נשמתי עמוק ושתקתי. שרון פירשה את השתיקה שלי כהזמנה להמשיך לדבר. "אתה לא יודע לאן אתה נכנס, אני לא בטוחה שתוכל להתמודד איתי – כמה ניסיון יש לך בכלל?" אמרה. המשכתי לשתוק, ונתתי לעיניים היפות של שרון לדבר. ראיתי בהן שהימים שקדמו לפגישה לא היו קלים עבורה. אחר כך גם שרון השתתקה, ובתוך רגע קטן של דממה, מבטינו נפגשו, ונוצרה איזושהי הבנה מעבר למילים. מאיפה מתחילים – חשבתי לעצמי… "מה ליאת סיפרה לך עליי?" שאלה שרון. "הבנתי שרצית שאדע את כל הפרטים", השבתי, "אז זה בערך מה שאני יודע, כלומר, אני יודע לאן אני נכנס. איך את מרגישה?", "זוועה" השיבה שרון. "בטח כולם פה מכירים אותך וקולטים מה קורה בינינו, אלוהים, מה אני עושה פה?"

הרגשתי שיהיה לשרון קל יותר אם אעביר את נושא השיחה לתחום אחר, שונה מזה שלשמו נפגשנו. "את מעצבת?" שאלתי. שרון הופתעה מהשאלה. "מה את אוהבת לעצב?" המשכתי. "חדרי שינה וסלונים", השיבה שרון, והשיחה גלשה לתחומים בהם היא מרגישה ביטחון רב יותר: עיצוב, מקומות יפים בעולם, פנטזיות… בשלב זה נראתה שרון נינוחה יותר, והמפגש שלנו קיבל אופי ידידותי.

"שנזמין חשבון?" שאלה שרון, ולגמה את הלגימה האחרונה מכוס הפראפוצ'ינו הגבוהה שלה. כאילו הייתה זו פגישת עסקים שהסתיימה. הרגשתי כאילו נחתנו ל"כאן ועכשיו", היישר למציאות.

בדרך החוצה מבית הקפה, שוב חשתי בהתרגשות מצידה.

"נוח לך בימי רביעי בערב?" שאלתי, בניסיון ליצור רצף ולהעביר לשרון את המסר שאני מעוניין לפגוש אותה שוב.

"אני צריכה לבדוק את זה", השיבה.

החלטתי לבדוק את הדופק: "אפשר לקבל חיבוק?" שאלתי.

"אולי בפעם הבאה", באה התשובה.

לאחר שנפרדנו, התיישבתי לכתוב את דוח הפגישה. כל ג'סטה ומשפט ששחזרתי, הזכירו לי שרשרת אסוציאציות ואירועים נוספים.

למחרת בבוקר התקשרתי לליאת (המטפלת המינית) כדי לקבוע "פגישת הדרכה". ליאת לא התאפקה ושאלה מיד איך היה ואיך אני מרגיש. בכל פעם מחדש אני נהנה מתחושת השותפות בטיפולים. תחושה של "ביחד" כאשר אנחנו עוטפים מטופל משני הכיוונים. פעמים רבות כשהמטפלת לצדי היא אישה, אני מרגיש שאנחנו בתפקיד של הורים – ואני האב.

ליאת ואני קבענו להיפגש לפגישת הדרכה, אחרי הפגישה שלה עם שרון.

"שרון הרגישה ממש טוב בפגישה איתך", פתחה ליאת. "אמנם עלו לה מחשבות של בריחה, אך בהשוואה לפגישות עיוורות בעבר, היא חשה ביטחון רב יותר, ופחדים רבים שלה התפוגגו. היא גדלה בקנדה, יש לה שני אחים גדולים ממנה – הקשר ביניהם רופף. אביה נטש את אמא שלה כששרון היתה בת 7. אחר כך הם עלו לישראל וחוו קשיים רבים, ושרון, הרגישה מטבעה, חוותה אותם בצורה קשה במיוחד. דמות האב חסרה לה והיא מתכחשת אליה ובאופן כללי גם דמותם של הגברים בחייה – די שלילית. במפגשים בעלי קונטקסט רומנטי עם גברים, היא "משחזרת" את חווית הנטישה הראשונית שמביאה עימה חרדות משתקות. בבית בו גדלה לא הפגינו חום ואהבה, ומגע לא היה חלק מהתקשורת. אנחנו רוצים לתת לה חוויה מתקנת, כלומר, לעטוף ולהכיל אותה".

"את הפגישה הבאה אתם תקיימו במרפאה", המשיכה ליאת, "היא נחרדה לגבי האפשרות של מגע מכל סוג שהוא ביניכם. היא ביקשה רק להמשיך לשוחח אתך. סיכמתי איתה שבמידה שהיא תרגיש בנוח, תוכלו להתחיל במגע קל ביותר בכף היד. כשהראיתי לה את חדרי הטיפול, היא נחרדה למראה המקלחת הממוקמת בחדר. היא לא מוכנה לזה עדיין, לכן היה רצוי שתיפגשו בחדר הכתום – זה שאין בו מקלחת".

ישבתי מהופנט מקשיב לדבריה של ליאת בשקיקה, ובמהלכם חוויתי תחושות רבות.

הפגישה עם שרון נקבעה ליום רביעי בערב, כשהגעתי להכין את החדר הכתום, מעט לפני השעה היעודה, ציינתי לעצמי שהאווירה כאן טובה ובהחלט מתאימה לדיסקים שהבאתי עמי. הכנתי לעצמי כוס קפה והתיישבתי על הספה הכתומה הגדולה להמתין לשרון, בעודי מציץ בשעון בקוצר רוח.

יומנו של סרוגייט – לחלק הבא >>

יומנו של סרוגייט – לחלק הקודם >>

דניאל הוא סרוגייט במרפאה של ד"ר רונית אלוני, ת"א. השם בדוי ופרטים מזהים טושטשו לצורך שמירה על כללי האתיקה הטיפולית