"פתאום את סוג של איום": הצצה לחיים של אימא דתייה אחרי הגירושים

בין כל האתגרים שמתגלים אט-אט כשאת גרושה, אחד הקשים הוא אתגר האמונה – להאמין בעצמך, ושיאמינו לך. שיתנו תוקף. להיות אישה דתייה וגרושה מוסיף גם רובד של אשמה: אשמה שלא בנית את הבית מספיק יציב, אשמה שלא חיזקת את היתדות של הבית ולא השקעת כדי שהוא לא יתפרק. אשמה שלא היית חכמה.

>> יש לי בית ריק: גירושים זה מודל גאוני, הנה אמרתי את זה

"חכמת נשים בנתה ביתה, ואיוולת בידיה תהרסנו", זרקה לי פעם אחת הנשמות הטהורות. הפסוק הזה מספר "משלי", הוא הסמל של הבית והמשפחה, והפרשנות שלו היא שאישה חכמה מנהלת את הבית בתבונה, בעוד שאישה טיפשה הורסת את ביתה. כלומר, הכל בגללך ובאשמתך.

מי שאומר שהשנה הראשונה בנישואים היא הכי קשה, לא חווה שנה ראשונה בגירושים ופרידה מימיו. לחוות בפעם הראשונה את ראש השנה וכיפור כאישה דתייה גרושה, נותן פירוש חדש למושג "ימים נוראים". מילות התפילה מתוך מחזור יום הכיפורים, שהיו שגורות בפינו בלי לחשוב, מאז ומעולם, נהפכות פתאום טריגר: "יוציאם מחושך וצלמוות", "מי יישפל ומי יתייסר","עין במר בוכה". ונוסף על כל זה, המבטים בבית הכנסת.

בית האם החדש

אצל דתיים לאומים יש מושג שנקרא "חוק הדתיים השלובים". החוק הזה אומר שאם תיקחו שני אנשים רנדומליים, שלכאורה אין בניהם שום קשר ותשימו אותם יחד מספיק זמן, תמיד יימצא איזה חיבור: למדו יחד באולפנא או בישיבה, מישהו יצא עם מישהי שהשני מכיר, או שיש להם מכר משותף. החוק הזה נוצר מתוך הקהילתיות והמשפחתיות החמימה שכל כך מאפיינת את המגזר ביישובים הקטנים או בקהילות החיות בקירבה ובשיתוף, הכוללים ארוחות שבת משותפות וקידושים קהילתיים בהם שכולם מכירים את כולם. כולם מכירים את כל הרכילות, לטוב ולרע. על סמך הרעיון הזה, גיליתי את "חוק הדתיים הפרודים" – דתיים שהעזו חס וחלילה להיפרד ולהתגרש – המדגיש את תופעת הנתק והבדידות הנוצרת דווקא בתוך אותה קהילה מחבקת, כי אולי חלילה תתני למישהו רעיונות ומה פתאום שיהיה דבר כזה לצאת מהמסגרת.

הסיבה היא שיש כאן סוג של "חלוקת רכוש חברתית": בעיקר בקהילות קטנות, האופציה היחידה היא להתפצל במניינים, כלומר על האישה הגרושה לחפש לעצמה בית כנסת אחר ולא היכן שמתפלל הגרוש. זה מוביל לאתגרים נוספים הדורשים מהאישה לעסוק בעיניינים "גבריים", כמו לדאוג מול הגבאים של בית הכנסת החדש לשיבוץ מקומות ישיבה בעזרת נשים בראש השנה וכיפור, תשלום שנתי לבית הכנסת, קושי מול הקידוש הקהילתי של שמחת תורה, או אתגר בבניית סוכה. את מערערת את המבנה המשפחתי השמור ומייצגת אפשרות של פירוק. ואז מחלחלת ההבנה הכואבת: כל השנים, במקום "אשת חיל", היית פשוט "אישה חיילת".

וכמובן קיימת היעדרות בולטת של "בית אב" שהפך ל"בית אם" (יש בכלל מושג כזה?), ואם לאורך השנים את סוג של סלב, דמות מוערכת ופעילה בקהילה – פתאום ביום בהיר אחד את סוג של איום. את מערערת את המבנה המשפחתי השמור ומייצגת אופציה של פירוק, חלילה. בתוך המקום שלך כאשת המשפחה, שמעולם לא שרו לכבודה בשולחן שבת את הפיוט המפורסם "אשת חיל מי ימצא", מחלחלת לתוכך העובדה הכל כך כואבת שכל השנים הללו, במקום "אשת חיל", היית פשוט "אישה חיילת".

כשעברתי לבית החדש, מהר מאוד האופציה של חנוכת בית סטנדרטית ירדה מהפרק, כי פחות התאים לי שיגיעו לבית שלי מניין גברים ויקראו משניות ותהילים. כאילו אני בכלל לא קשורה לאירוע, והרי זה הבית שלי. בכל זאת רציתי לעשות משהו משמעותי, וחיברתי בין שתי האהבות שלי: כתיבה ומוסיקה. בניתי ערב של קטעי קריאה מלווים בשירי העצמה נשיים, לו קראתי "מתוך עולמות שבורים היא צומחת". לאחר הערב הזה, חברה קרובה שגם היא גרושה, הכירה לי את המיזם המדהים שנקרא ממש במקרה, אבל כמובן אין מקרה בעולם, בשם הדומה "צומחת באמונה".

זה הבית לנשים דתיות גרושות, פרודות, או בדרך החוצה מזוגיות לא פשוטה. זה הבית למי שמתמודדות עם נישואים בהם יש נרקסיזם, גזלייטינג וניצול העובדה שבקהילות הסגורות לוקחים צד, וכמה קל לצד השני להראות שאת לא בסדר. זה המרחב הבטוח שלנו, כאן את במקום שבו רואים אותך ולא שופטים.

מתוך עולמות שבורים

במפגשים של "צומחת באמונה" את מקבלת הזדמנות לצמוח באמונה, ויש לך שוב קהילה תומכת. פתאום מתקיים שוב חוק הדתיים השלובים. כאן, כמאמר הפיוט "ונתנה תוקף" – את סוף סוף מקבלת תוקף, כי יש מי שמאמין לך. את אמיתית. כאן מושיטים לך יד, להרים אותך ולהרים לך. את מקבלת ייעוץ וכלים פרקטים מנשות מקצוע הפועלות בהתנדבות מלאה. גם מי שרק הקשיבה ולא העיזה, מקבלת כוחות ורואה שזה אפשרי – להיות הקביים אחת של השנייה, למשוך אותך כשאת נופלת, להחזיק לך את היד. ולפעמים פשוט רק להקשיב. לתת לך אמונה ותקווה, להראות שיש לך אותנו ויש לך אותך.

להיות עם נשים שמבינות את הקושי, כמו הפעם הראשונה כגרושה בתשעה באב, חורבן הבית. את צמה, וחושבת על חורבן הבית שלך, את מרגישה חורבן, את מרגישה קורבן. נשים שעוברות איתך את ט"ו באב, כשכולם כמו בתיבת נח, זוגות זוגות. ואת, מרגישה הכי לא נוח. את מבינה שבמקום לִרצות, היית עסוקה בלרָצות, ובמקום לתת מעצמך נתת את עצמך, את כל כולך. וכשהיית אול-אין אז הפסדת, ולקחו לך את עצמך מעצמך.

לאט לאט אני לומדת שאפשר לתת מעצמי בלי לאבד את עצמי. שאפשר להיות לבד בלי להיות בודדה. ושגם אחרי הבית שהיה איננו, אפשר להצמיח מתוכו משהו חדש. אולי זה ה"ונתנה תוקף" שלי: לא רק התוקף שמישהו אחר מעניק לחיים שלי, אלא היכולת להאמין מחדש בעצמי, ולדעת שיש לצידי נשים שמאמינות בי גם הן ועוזרות לי לצמוח באמונה.

עו"ד צפית דיבון-קצובר ממקימות המיזם וחברת רשת ראשונות של תנועת "אמונה": "במסגרת עבודתי כעורכת דין לענייני גירושין אני פוגשת מדי יום את המצוקה והבדידות שחוות נשים בתהליך. את המיזם החברתי 'צומחות באמונה', הקמנו מתוך רצון ליצור עבור אותן נשים מרחב בטוח, תומך ומעצים בעקבות הגירושים. לצד המידע והכלים המעשיים, הנשים החברות בקבוצה מקבלות גם את הדבר שלעיתים הכי חסר בתקופה הזו – תחושה שהן לא לבד. אנחנו נפגשות אחת לחודש וחצי – חודשיים, וכל מפגש מתחיל במעגל שבו כל אחת יכולה לשתף במה שעובר עליה, ולאחר מכן מתקיימת הרצאה או סדנה בנושאים שנוגעים לחיים שלהן בתקופה זו – התמודדות כלכלית, התמודדות עם הילדים, היבטים משפטיים, כלים רגשיים ועוד. לצד המפגשים מתקיימת גם קבוצת ווטסאפ פעילה, שבה הנשים משתפות, מתייעצות, מחזקות זו את זו וחולקות חוויות מהיום-יום".

הכותבת היא בת חן אהרונוב, גרושה ואם לארבעה, חברה במיזם "צומחת באמונה" מבית תנועת אמונה