"אמיר רז היה צריך לקבל 20 מאסרי עולם ולסיים את חייו בצינוק"

רגע לפני מתן גזר הדין במשפטו של שוטר הסיור לשעבר אמיר רז, שרצח לפני שנתיים וחצי את אשתו דיאנה דדייב מול עיניהם המבועתות של ארבעת ילדיהם הפעוטים, שאלתי את אחותה מריאנה דיין, החולקת אפוטרופסות על הילדים יחד עם הוריה, מה יחשב בעיניה לצדק שיעשה עם רוצח אחותה. "זו שאלה קשה, כי שום דבר לא יחזיר את אחותי", היא השיבה, "אבל משפט צדק יעשה רק אם הוא יקבל 20 מאסרי עולם ויסיים את חייו בצינוק – בלי לראות אור יום ובלי לראות את ילדיו".

>> זהבה דמרי רצתה להיפרד מבן זוגה ועל פי החשד נרצחה על ידו

ואם היה עונש מוות לרוצחים אכזריים כמוהו?
"הכי קל היה להרוג אותו, מוות זה הדבר הקל בשבילו, אבל מגיע לו עונש חמור מזה. הוא צריך לסבול על כל דקת סבל שגרם. הוא צריך לשבת בצינוק ולהריץ בתוך תוכו את הזוועות שהוא עולל, ככה עד יומו האחרון".

מאסר עולם ועוד שש שנות מאסר, גזר היום בית המשפט המחוזי על רז. שש השנים שנוספו לו הן בגין ההתעלות בילדיו הרכים שהיו עדים לרצח המזוויע, שצילק אותם לכל החיים. בנוסף הוא יאלץ לשלם לילדים פיצויים לילדיו בסך 258 אלף ש"ח, שזה הסכום המירבי הקבוע בחוק. "אירוע קשה ואכזרי העולה לכדי התעללות חמורה", אמרו השופטים. הפרקליטות ביקשה ליצור תקדים, על מנת לקבוע שהרצח היה חריג בחומרתו, סעיף בחוק שמחילים ברצח לאומני הוא ברצח של איש כוחות הבטחון או עובד ציבור. בית המשפט סירב.

דיאנה דדבייב ז"ל | צילום: באדיבות המשפחה

מריאנה, איך את מרגישה בעקבות גזר הדין?
"אין לי רגש הקלה, אני לא יכולה להגיד שאני שמחה. ועדיין, מדובר בפסק דין נוקב ותקדימי שעוד לא נראה. זה תקדימי גם למען יראו וייראו, לא רק לגבי גברים, אלא גם לגבי נשים שבזוגיות אלימה – כדי שיחליטו לקום ולעשות מעשה ושינוי בחיים. כדי שהסיפור של דיאנה לא יחזור שוב. את דיאנה כבר אי אפשר להחזיר, אבל גזר הדין נועד גם כדי למנוע את הרציחות הבאות. העונש עוד לא נקצב אבל הוא הולך לשבת 30-40 שנה בכלא, ואני מודה לשופטים ולפרקליטות".

ומה הלאה?
"אני מנסה להתאפס. המוח שלי נמס, אבל בשלב הבא אני פותחת נגדו חזית אזרחית כדי להבטיח את העתיד של הילדים, כך שלא תהיה לו שום חזקה עליהם. שלא נשמע ממנו ולא נצטרך להילחם בו יותר".

>> מאיה גלוגובסקי נרצחה באכזריות על ידי גבר שיצאה איתו חודשים בודדים

זה קרה בפברואר 2021. "אמיר מה אתה עושה?", שאלה דיאנה, יועצת זוגית ופעילה למען נשים בישוב מגוריה נעלה שבשומרון, כששמעה מהקומה השנייה של הבית את הצעקות והבכי של ילדיה. הזוגיות שלה ושל רז, כבר הייתה אז באותם ימים מעורערת. היא ביקשה להתגרש ממנו, כפי שלמדה אחותה, לאחר שמצאה את מסמכי הגירושין בבית אחרי מותה. כשירדה למטה, מצאה שלושה מילדיה כפותים בחבל, בעוד הקטן בן השנה יושב על הכיסא האוכל הגבוה שלו. היא התחננה בפניו שיניח לילדים, והוא, עם הסכין שהכין מבעוד מועד, החל לדקור אותה. בשארית כוחותיה היא ניסתה להגיע לילדים, אבל אז הוא ירה בה מטווח אפס בפלג גופה התחתון ובראשה. לא היה לה שום סיכוי. מי יכול היה להאמין שהבית שלה, המקום שאמור להגן עליה, יהפוך למלכודת מוות, ושאבי ילדיה יהפוך את ארבעת ילדיהם הקטנים ליתומים.

בימים כתיקונם, גזר הדין של רז, שלאורך תקופה ארוכה טען להגנה עצמית – עד שבמרץ האחרון הודה ברצח אשתו ובתקיפה והתעללות בקטינים וחסרי ישע – היה אמור לפתוח את מהדורות החדשות. על כן, בצוק העיתים של המלחמה האכזרית שבה אנו מצויות, חובה עלינו להדהד את גזר הדין בקולי קולות, למען יראו גברים אלימים וייראו.

מאז הרצח, הוריה של דיאנה קיבלו אפוטרופסות על הילדים והם חולקים אותה במהלך ימות השבוע יחד עם האחות מריאנה בת ה-30. הוריהן דתיים, ומתגוררים בתל אביב. שני ילדיהם האחרים הם תלמידי ישיבות, ואילו מריאנה היא חילונית. בגיל 16 היא עזבה את הבית. "היה לי קשה עם אורח החיים במשפחה", היא אומרת, "רציתי להיות ישראלית. ההורים לא הכירו את החיים האלה, אבל הייתי לוחמת בקרקל, אחותי דחפה אותי. הייתי חוזרת אליה מהבסיס".

מריאנה דיין וילדיה של אחותה, דיאנה דדבייב ז"ל | צילום: באדיבות המשפחה

איך הילדים מתפקדים בימים אלה?
"המלחמה החזירה אותם אחורה, וזה קשה. מאז המלחמה, כשהם שומעים אזעקה, הם מתחבאים מתחת למיטה. הם לא מוכנים לא לישון יחד ואפילו לשירותים הם נכנסים יחד. הם כבר שנתיים בטיפולים, והמראה של הפרצוף המפלצתי של אביהם רוצח את אימם, לא עוזב אותם. הם פוחדים עכשיו שהוא יבוא לרצוח גם אותם, וכל אזעקה רק מחריפה את תודעת המוות התמידית שלהם".
"אפילו הבן הקטן – שהיה אז בן שנה – זוכר. יש לו פלאשבקים", היא אומרת, "כשהוא משחק למשל בדינוזאורים, הוא יכול פתאום לסדר משפחה, ואבא דינוזאור הוא מסוכן כי הוא עשה בום בום לאימא הדינוזאורית, והיא נפלה מהבום בום הזה ומתה".

מצמרר.
"בהתחלה הוא קרא לסבתא שלו אימא, ולא הבין למה השאר קוראים לה סבתא. הוא עצוב שאין לו את היכולת לומר את המילה 'אימא', והוא ישן מחובק עם תמונה שלה. הוא מבין שאמיר עשה משהו רע ורוצה את אימא דיאנה שלו בחזרה, אבל אי אפשר להביא לו אותה. בת החמש עדיין שואלת מתי אימא תחזור ותוהה אם היא תדפוק יום אחד בדלת. אחיה בן השבע צועק עליה 'את לא מבינה שהיא לא תחזור, שאבא הרג אותה והיא כבר בשמיים'. כל הזמן ישנו הדיסוננס הזה ביניהם, ובעצם שניהם רוצים אותו דבר. את אימא. בן השבע היה מחובר אליה מאוד, וחטף כאפה רצינית. האמון שלו בבני אדם נפגע בצורה קשה".

>> "המציאות הנפשית שלהם היא בלתי נתפסת": מה עובר על הילדים שחזרו מהשבי?

נכחת בכל דיון בבית המשפט. הצלחת להסתכל עליו?
"כן. אבל הוא לא הסתכל עלינו. בפעם האחרונה התפוצצתי עליו והעיפו אותי מהדיון. זה קרה אחרי שהסנגור שלו אמר שהוא מאוד מתבייש במה שעשה, אחרי שבמשך שנתיים הוא התעלל בנו, וטען להגנה עצמית ושהיא זו שניסתה לרצוח אותו. התחרפנתי. הוא גם ניסה בלי בושה למכור במרמה את דירתם. ועכשיו, פתאום כשאין לו ברירה, כי חוות הדעת הפסיכיאטרית קבעה שהוא עשה מה שעשה ואין לו שום טראומה, אז הוא מתבייש?".

מריאנה, אחותה של דיאנה דדבייב ז"ל | צילום: באדיבות המשפחה

"חוץ מזה שעורך דינו טען שהוא מתבייש במעשיו, לא שמעתי ממנו שביקש סליחה על משהו", היא משתפת, "הוא עם כיפה וציציות, כי כנראה זה מה שיעצו לו לעשות, וזה האיש שבחודשים שלפני הרצח – כשדיאנה התחילה לשמור שבת – היה מדליק אור בכוונה ומכבה לה את הפלטה החשמלית. אמרתי לבית המשפט: 'איזה מתבייש? לאיש אין שמץ של בושה'".

יש להם קשר עם הסבים מצד הרוצח?
"לא. אני מנעתי את זה, וגורמי הרווחה חשבו שזה נכון".

מה את עושה בימים אלה?
"אני באה מתחום החינוך. הייתי רכזת נוער במרכזי נוער, קומונות ומכינות. בעקבות האסון שקרה לנו, שנאתי את עצמי. דיאנה הייתה החברה הכי טובה שלי, הרגשתי אשמה ושהייתי צריכה למות במקומה. ניפצתי מראות בבית כי לא יכולתי לראות את עצמי. כשאת עוברת טראומה כזאת, את עסוקה בהרס עצמי ובשנאה עצמית. אחר כך הבנתי שמתוך הטראומה שלי, אני יכולה לעזור לאנשים. למדתי שיטות טיפול שונות והקמתי קליניקה בשם 'סלף לאב אקדמי', ואני עוזרת היום לאחרים שעברו טראומות קשות. בנוסף אני מרצה על המקרה הפרטי שלנו, וגם על מנהיגות ואקולוגיה".

את מקדישה את חייך לילדים. יש לך מחשבות על זוגיות? על אימהות משלך?
"רק עכשיו, שנתיים וחצי אחרי, אני מתפנה קצת לחיים משלי. כרגע אני נמצאת בתחילתו של קשר, אבל זה מה שאני יכולה לומר בשלב הזה. עד עכשיו כל מה שרציתי היה להגן על הילדים – וזה לא יפסק – אבל בתוך כל העשייה למענם אני מרימה קצת את עצמי מהדיכאון".