הפסקתי להתלונן לבן הזוג למשך שבוע שלם. זה נגמר בבכי

ישבתי באוטו ועברתי על מיילים. בין מיילים מחשבון הלינקדאין שפתחתי בלילה אחד של אימת למה־אני־לא־בהייטק לחשבוניות של וולט (כולן מאותה חומוסיה), המתין מייל ממרכז "קרובים – בית ספר לזוגיות", שאת הדיוורים שלו אני אוהבת לקרוא כמו מרגלת, כי בדרך כלל יש בו כל מיני עצות לגברים. למשל, פעם היה מייל שהכריז: "גבר, זה הזמן לקפוץ על העגלה ולנסוע לעבר החזון הגברי־זוגי שלך!", ובגוף המייל נאמר: "ללמוד להתנהל נכון בזוגיות זו לא בושה, זו חובה. אתה לא אמור לדעת איך עושים את זה לבד. אף אחד לא יודע!". הרגשתי כמו מסתערבת מגדרית שיודעת את סודות האויב, כאילו אני מורה שתפסה פתק שהעביר ילד מקובל לילד אחר בשיעור, ובו נכתב: "אני לא באמת יודע מה אני עושה, אני מפחד".

נעשיתי מנויה לניוזלטרים של "קרובים" בעקבות מפגש אקראי עם ניסים לוי, שמחזיק ב"קרובים" עם אשתו סמדר. לוי עלה לכותרות לפני כחצי שנה בעקבות רצח דיאנה דדבייב על ידי בן זוגה, כאשר כתב פוסט שנעשה ויראלי, ובו תיאר כיצד לפני עשור התייצב במרכז לאלימות במשפחה בחיפה, לאחר שהתבקש על ידי בת זוגו הקודמת ואם בנו לטפל בכעסים שהצטברו אצלו, כי היא הרגישה שהם עלולים להתפרץ בצורה לא צפויה והרסנית.

"מוכנים לגמילה הבאה שלכם? והפעם – תלונות", הכריז המייל. "כן", עניתי לצג הטלפון, "ברור שאני מוכנה. אחי, דבר אליי". האתגר: לא להתלונן לבן הזוג על מעשיו במשך שבוע. חה־חה־חה, הצחקתם אותי. מה הבעיה? אני הרי לא מתלוננת בחיים. אני בטח האדם הכי לא מתלונן שנולד. אני כל כך נוחה, מסתגלת, נעימה. אני לא צריכה כלום ולא רוצה כלום. שבוע? אני הרי לא מתלוננת חיים שלמים. למי יש להתלונן בכלל? כאילו שזה יעזור, כולנו לבד בעולם הזה ממילא, ציפיות יש רק בכריות וגם אותן רק אני מכבסת ומחליפה. נכנסתי הביתה ומצאתי את בן זוגי מזיע ומנקה את הגינה בשיא החום. שרבבתי את הראש לחצר וצעקתי לו: "מאמי, כל האוטו מלא בכוסות קפה שחור! מה יהיה? הרגשתי שאני נוסעת במוסך".

"המעבר מהגיהינום של התלונות לגן העדן של הביחד הוא מעבר שנמצא אצלך, לא בשום מקום אחר"

אתגר אי־התלונות משמש סנונית שיווקית לקורס זום ארוך ומפורט שנקרא "אמנית של אהבה – איך ליצור יותר משמעות, קרבה ועונג מיני עם בן הזוג", כשתחת הכותרת המפתה הזאת, מופיעות המילים שירגיעו כמעט כל אישה שהייתה צריכה לתקשר את צרכיה לגבר שנאטם מרוב בהלה: "מבלי לנסות ולשכנע אותו ללכת לטיפול או לסדנה". הרעיון הוא שחלק מהאנשים לא צריכים טיפול זוגי, כי לא להבין מה לעשות בזוגיות זו לא מחלה, אלא רק חוסר בידע. קורס נוסף לגברים הוא "הגבר הזוגי החדש" (הבנו איך לגבר אסור להתנהג – עכשיו, איך מותר?). מי שמצטרפת לאתגר דרך הסדנה, משתתפת גם בקבוצת ווטסאפ שמלווה את התהליך. בזו, על פי לוי, יש 800 נשים. בקבוצה נוכחות גם מנחות מטעם התוכנית, וגם כאלה שסיימו את התהליך ונמצאות שם כדי לתמוך באלה שעוברות אותו כעת. הקורס המלא נמשך שמונה שבועות, שהם 16 שיעורים שעוסקים במיניות בריאה ובניהול מעשי של מערכת היחסים. העלות היא 1,790 ש"ח. התקשרתי ללוי כדי לברר את גבולות הגזרה שלי.

יש כל מיני דברים שהייתי רוצה שיקרו, אבל אני "יודעת" שאני הרעה של הקשר. שאם  לא אהיה רעה, אולי הם לא יקרו.
"המעבר מהגיהינום של התלונות לגן העדן של הביחד הוא מעבר שנמצא אצלך, לא בשום מקום אחר. הרעיון של האתגר הוא פשוט – להפסיק לשנות אותו, לתקן אותו, לשכנע אותו, לגרום לו להתנהג בצורה אחרת".

רק נשים מקטרות? אני מקווה לגלות את ההפך. גבר שלא מתלונן הופך מפחיד יותר מאישה שלא מתלוננת.
"גברים מתלוננים באותה מידה. אין הבדל מגדרי פה. זה משהו שיכול להימשך שנים ואין לו תרופה חוץ משינוי קונספט. המטרה היא לכוון את התודעה לטוב, למה שיש. לדעת במקום להתלונן ולגרום להתנגדות, לבקש משהו בכנות".

לבקש פותח את האפשרות להתאכזב.
"זה גם להסכים לכך שבן הזוג שלך לא חייב לך שום דבר, לאפשרות שזוגיות יכולה להיות משהו שקורה בחפץ לב, רצון חופשי וכיף, להבין שבן הזוג שלך רוצה לתת לך, הוא חושב על זה תמיד, אבל הוא אולי מחמיץ וטועה ובמקום לעשות לך טוב ואת מה שאת רוצה, הוא עושה דברים אחרים ולא את הדבר האחד שבאמת ישמח אותך. את יכולה לעזור לו בזה שתבקשי, תראי או תדברי על עצמך, ואז את פותחת לו פתח. זה שינוי גדול".

סמדר וניסים לוי, מרכז "קרובים – בית ספר לזוגיות" | צילום: יפעת יוגב

יום 1: יוצאות לדרך. כשאדם חילוני מגיע לייאוש גמור, הוא לא ציני לקיומו של אלוהים. הוא מתפלל בלי לשים לב. כך גם אני עם רוחניות. לא הספקתי אפילו לחשוב על זה, שמה פתאום נהייתי פרדס־חנית באופיי. כלומר, לא שמתי לב אפילו מתי, זה פשוט קרה כי הייתי צריכה את זה, כי ידעתי שמשהו תקוע.
כך התחלנו את דרכנו בשביל נטול התלונות, אני ו־800 נשים נוספות. העצה הכללית שצוידתי בה היא שאם משהו מפריע לי, עליי לעשות אותו בעצמי. לא יוצאים מספיק? לצאת לבד. אין עזרה בעבודות הבית? לעשות אותן לבד. זה היה מייאש, אבל במקום מסוים התענגתי על התחושה ההרואית שבהתמסרות. הרגשתי כאילו אני בסרט קונג פו, עושה את מטלות הבית כדי ללמוד דרכן בתוך הגוף תנועות אחרות – תנועות של צמיחה. עברתי להדממה. לא אמרתי כלום בניסיון לא להתלונן. ככה, כמו נזירה בודהיסטית בגינת זן, שהיא סלון מכוסה בשערות לבנות של כלב גדול ומנשיר. שותקת ושואבת. חשה עצמי קדושה.

יום 2: התחלתי למצוא תלונות בכל מקום. מרגע שהתוודעתי למילה "תלונה", שדה שלם במוח שלי שעד עכשיו לא גודר תחת כותרת, אבל היה פעיל בהחלט, קיבל הבנה והתייחסות – תלונות. מרירות, קטנות, עם עוקץ וכנפיים חלושות. כמו ברחשים שנחים ואז פתאום פורחים באוויר וממלאים את החלל, יוצאים מהכלים בכיור, מהפח הקטן על השיש, מקערה שנשארה בה פרוסת עגבנייה. למדתי על עצמי שלא התלוננתי בצורה רגילה. לא אמרתי: "תרים את הגרביים שלך" או אפילו "למה אתה בחיים לא מרים את הגרביים שלך?!", אלא שאלתי דברים כמו: "מה עשית היום?". הקשבתי בסבלנות, חייכתי, הכלתי, ייעצתי אם צריך, וכשהגיע תורי לספר על היום שלי יריתי: "בכל פעם שאני רואה גרב שלך על הרצפה אני זורקת אותו לפח", כאילו אני אם בית בפנימייה ולא בת זוג.

"כעבור יומיים של אתגר נוכחתי לדעת שאני הדבר הגרוע ביותר – מדברת בפסיב אגרסיב. איכס. דיבורם של אנשים שלא יודעים לדבר"

יום 3: לא לקחת הכול אישית. רק לפני רגע חשבתי שאני כליל השלמות, וכעבור יומיים של אתגר נוכחתי לדעת שאני מרירה ופוגענית. שאני הדבר הגרוע ביותר – מדברת בפסיב אגרסיב. איכס. דיבורם של אנשים שלא יודעים לדבר. דיבורם של אנשים שרוצים להרביץ ועושים את זה בלי ידיים ובלי צעקות, וקמלים מהרעל של עצמם. מי היה מאמין. זה נובע, כך הבנתי, מתחושת קורבנות ומריכוז עצמי גבוה, מכך שנדמה לי שעושים לי את הכול. המחשבה: אם השארת על השולחן בסלון שקית של חטיף ומאפרה מלאה בקיסמים שבורים, עשית את זה לי. זה יישאר שם ויישאר שם, יפריע לי ובסוף אני אנקה את זה. אתכופף, אבוא עם מטלית מיקרופייבר ושפריצר; כל ההצגה הזאת של לנקות משהו שלא את עשית, אגב אנחות וקרקורים, ועם בועה כזאת בין הלב לבטן, שרק גדלה ומתעצמת ומתמלאת בעלבון וטינה.

הבנתי את מה שידעתי ולא רציתי להבין. בן הזוג לא מספק לנו את הצרכים. הוא שוהה לידנו בנעימים. את הצרכים מספק כל אחד לעצמו. והכואב מכול: אם רוצים לייצר זוגיות מוצלחת, צריך קודם כל להתנתק, לא להתאחד. לא להיות אדם אחד, אלא שניים מובחנים, שפוגשים זה את זו בזירות המפורזות של חייהם. פחדתי. זה נשמע לי עגום. הייתי צריכה להיגמל קודם מכל כך הרבה דברים. הבנתי שיש לי עוד הרבה עבודה עצמית. חוץ מזה, חצי מהגרביים על הרצפה והסיבות לא לצאת מהבית ולהישאר על הספה היו שלי כל הזמן הזה. הנה, אני מודה.

יום 4: החזקתי את עצמי. דברים קרו כרגיל. קמים, עושים דברים, חוזרים. סלון, מסכים, שיחות, קרבה, אוכל, קרבה. לא ידעתי מה לעשות עם בועת הטינה שהרגשתי בבטן ושגדלה ככל שלא נתתי לדברים לצאת, עתה משידעתי שהיא שלי בלבד. כאילו היה לי משהו מכוער בכיס שאסור להראות – הרגשות שלי. הקטנים, הדורשניים, הפגיעים. עמדתי להתפוצץ. הבנתי את המנגנון. אני לא מתקשרת את הצרכים שלי, אני מצפה שהם יתגשמו מאליהם, הם מתגשמים או לא מתגשמים, ואם לא – אני כועסת ועוקצת. מבחינתי, היה לי רצון עז שקפץ לי בראש מצד לצד כמו שלט ניאון בפיצוצייה, ומבחינת הצד השני הייתה חביבות שהפכה לרעל. כשלקחו ממני את התלונות, הכריחו אותי להתחיל לבטא את הרצונות שלי בקול רם. זה היה קשה. לא ידעתי מה לעשות עם כל הרגשות האלה והתחלתי לבכות. חשבתי שאני בוכה על כמה אני רוצה דברים שלא קורים, אבל אז הבנתי שאני בוכה על כך שאני לא יודעת לרצות לבקש. בכיתי על חיים, שבכזאת קלות, כמעט בלי לשים לב, יכולים להוביל כל אחת ואחד לניתוק מצינור הרצונות שלהם, מהשנורקל הזה שמאפשר לנשום דרך הלב.

>> השיטה המפתיעה לשחרר את הראש במיטה

יום 5: לפעמים החיים מלמדים אדם לא לרצות חזק מדי. בין אם זה כי התוצאה תכאב (ארצה ולא אקבל – אכזבה) ובין אם זה כי הרצון יגדל ויהפוך לבלתי נשלט (ארצה ואקבל, ואז ארצה עוד ועוד – אובדן שליטה), או אם ארצה ואקבל ולא ארצה יותר את מה שקיבלתי ואהפוך חולה מרוב אשמה – נראה שרצון הוא מטבע שבצד השני שלו כתוב בגדול ובניקוד: "פגיעות". ביקשתי כל מיני דברים. הרגשתי שזה מוזר. לא ידעתי איך לבקש, השתמשתי בשפה כמעט משפטית: "אם יתאפשר לך ותמצא את זה מתאים, מה דעתך שנלך יחד בשבת לאכול צהריים? אם לא נעשה את זה אני ארגיש תסכול!". יהיה צורך בשיפור, אבל זו התחלה.

יום 6: שום דבר לא קורה ברגע אחד וגם לא בעבודה של שבוע. מי שמנסה למכור לכן משהו כזה הוא שרלטן. גם האתגר של "קרובים" הוא רק חלק קטן מתהליך שקשור כולו במניפסטציה של החיים שאת רוצה, בלי לצפות לזה מהצד השני. לעשות, ואז לראות איך מי שצריך נמשך לעשייה שלך, ומי שלא, אז ביי. זו מחשבה מפחידה, הביי הזה. זאת גם הסיבה שכל כך הרבה מאיתנו עובדות קשה גם בשביל הצד השני. כדי שלא נגלה יום אחד שהצד השני לא עובד בכלל. שהיינו פה לבד כל הזמן הזה, מפעילות מין פיתום עצוב וכבד, בגודל אדם שלם. כמו בובה גדולה שאפשר לעשות לה כל דבר והיא בתמורה תשתוק, תעקוץ, תצעק, תבכה.

יום 7: היו ימים שביקשתי והיו ימים שלא, אבל היה ברור: התלונות מעולם לא היו קשורות בבן הזוג. הן גם לא היו דרך תקשורת איתו בהיעדר דרך תקשורת אחרת ובריאה. הן היו דרך תקשורת איתי בהיעדר דרך תקשורת עצמית בריאה. אולי אנחנו לומדות לדבר פעמיים בחיים – פעם כפעוטות, ופעם כנשים.